אשה: "ומי את?"
אני: "אני ילדה."
אשה: "כן... מי את?"
אני: "אני ילדה, ילדה קטנה."
אשה: "הבנתי, אבל... מי את?"
אני: "אני ילדה, ילדה קטנה, אחת שחולמת הרבה."
אשה: "אבל מי את?!"
אני: "אחת שכותבת הרבה."
אישה: "אולי תאמרי לי מה שמך? מהיכן באת? לא רק במה את
עוסקת."
אני: "שמי ילדה קטנה, באתי מהמקום שבו מחכים לי האנשים שאוהבים
אותי."
אשה: "את עקשנית..."
אני: "גם פחדנית."
אשה: "פחדנית?"
אני: "כן, אבל אני עוד קטנה, אני לא אמות, אני עדיין לא לבד,
יש מסביבי הרבה חברים."
אשה: "אני לא מבינה אותך."
אני: "את מתכוונת שאני מוזרה? כן, אני יודעת שאני כזאת, אני
אוהבת להיות כזאת."
אשה: "לא אמרתי את זה, רק אמרתי שאת..."
אני: "חולמנית? פסיכית?"
אשה: "אולי... אפשר לומר גם שקצת לא רגועה."
אני: "נכון, מזל שמוסיקה מרגיעה."
אשה: "גם הכתיבה, לא?"
אני: "כבר אמרתי שכן, גם חיות מרגיעות."
אשה: "אותי מזג האוויר מרגיע."
אני: "כן, גם אותי, החורף, הקיץ, החום..."
אשה: "הגשם..."
אני: "כן... הגשם, אילו הוא רק היה, לא משנה כמה העננים יהיו
אפורים, הגשם לא ישוב. אני נוטה לטבוע בשלוליות."

"סליחה... געגועים."