כוס ברנדי מצהיבה עמדה על שולחן המטבח. מפת הפלסטיק הצנועה
מעוטרת הפרחים היתה כבר קרועה ומלאה בחורים קטנים שהתעצמו עם
כל יום שעבר, עם כל הבזק של אותה סכין ישנה, אך בכל זאת לא
נזרקה.
אחיזה חזקה של הסכין, וחיתוך עוצמתי של נתחי בקר ועוף, נקניקים
מעושנים ודגים השאיר סימנים וצלקות על המפה.
תחת אותו להב עברו ירקות מועטים ובשרים רבים במשך השנים,
נחתכים ברשלנות על ידי יד גברית חזקה והבעה חמוצה שנזפה בהם על
היותם כל כך קשים.

לא ביקרתי בבית שלו שלוש שנים. לא ביקרתי בבית שלו מרצוני,
מעולם. אבל כעת אני עומדת על מפתן דלת בקתתו ומשתנקת. אילו היה
זה סרט, וודאי היתה מופיעה פה איזו חיית בר ותוקפת אותי על
המקום, אך אין נפש חיה באיזור. כנראה בגלל הקור העז והשלג
הנאסף בערימות מסביב לבקתתו, שלא לומר הפחד של החיות מרובה
הציד של הזקן.

נכנסתי לבקתתו בשומעי אותו משתעל וקורא בשמי. תכנסי, תכנסי,
הוא סימן לי בידו וקם להביט בי.
עיניו הכחולות בהו בעיניי החומות ובעורי השזוף. הוא נהם דבר מה
ונכנס למטבח. נכנסתי אחריו ולבי קפא. הכל נשאר בדיוק אותו
הדבר. המפה הקרועה והישנה לא הוחלפה במפה חדשה. הקומקום השרוף
עדיין עומד על הכיריים המטונפים, עדות ליום קיץ אחד בו כוסית
הוודקה החמישית עשתה את העבודה והשכיחה ממנו את הקומקום. כיסא
הילדות הכחול שלי ששודרג לגרסה מתנדנדת ועקומה לכיסא מבוגרים
עדיין עמד בפינה הימנית, מחכה שישתמשו בו כאשר אדם נוסף יבחר
להתיישב במטבח.
הזקן שם לב למבוכתי וחייך. מה ציפית, הוא שאל, שאני אזרוק את
כל זה ליער? בשביל מה החיות צריכות כיסא? התחיל לצחוק מרוצה
מעצמו. חייכתי כשהבטתי בכוס הברנדי המתרוקנת, ששבה למקומה
במהלומה.

התיישבתי בסלון שהיה מורכב מספה דהויה ומכיסא נדנדה חורק.
קדימה, אחורה. לכל תנועה היה צליל שונה. על פי קצב החריקה
הייתי יודעת מה יקרה הלאה. כמה כועס הוא, כמה שתוי.
משחקי הניחושים שלי עם עצמי כמעט תמיד היו מדוייקים.
הקמין מאחורי חימם את עורפי והאיר עליו.
הבטתי בדמותו בצל, ובזאת באור. לא היה הבדל רב.
כרסו המשתפלת יחד עם זקן העבות הלבן שהיה לו, עזרו לי להזכר בו
כסנטה קלאוס באותו חורף לפני יותר משני עשורים. הייתי בת לא
יותר מתשע. העירו אותי באמצע הלילה והביאו אותי לסלון לצפות
בנס שהתרחש.
אבי עמד שם בחליפה אדומה מסורתית וזקן לבן והחזיק בידו בובה.
אני חושבת שזה היה אחד מהרגעים הכי יפים שחוויתי במקום הזה.
לבי הלם בפראות והבטתי בהערצה על הדמות מהסיפורים שבאה מכל
הילדים אלי הביתה. חייכתי במבוכה והתביישתי להתקרב. הודיתי לו
על המתנה והוא סיפר לי על האיילים המחכים לו בחצר, שרק הוא
יכול לראות אותם. בחדרי ניסיתי להביט מהחלון ולמצוא אותם, אולי
גם אני אצליח לראותם.
רק למחרת, כשנכנסתי לספר לאבי על הנס של ליל אמש וראיתי את
חליפת הסנטה שכובה על הרצפה, חיוכי העליז הפך למבט מבולבל.
זכרון ילדות מתוק זה התמוסס עם מבטו היוקד לעברי. עיניו
הכחולות האדימו ושפתיו החלו לפלוט מילות תוכחה.
חייכתי אל עבר תהום העבר ההולכת וקטנה והקשבתי לו בזלזול
שלמדתי להפיק רק בעזרת עיני וזווית חיוכי.
לא עברו יותר משעתיים וכבר חזרתי לאיזור זמן בלתי מוגדר בכלל,
בו ההווה והעבר מתערבבים ומפרים זה את זה.

אני זוכרת, כשהייתי קטנה, אבי ועוד חבר יוצאים לצוד עם שחר
ביריית רובה לעבר העצים, לתת ליער להתכונן לבואם כמו שהיו
צוחקים. תמיד חשבתי שזה טיפשי, הרי כל החיות יברחו. רק אחר כך
הבנתי שעיקר הדבר הוא במרדף עצמו. הוא היה מספר על שעות שלמות
בהם רדפו אחרי איל או שניים שפצעו אותם מקודם, נתנו להם להתחמק
לעתים והמשיכו לפצוע בפעמים אחרות. כעת זה נשמע לי פשוט
אכזרי.
אין משהו בעולם הזה שהוא אכזרי, הוא היה אומר. הכל הוגן וצודק,
ומי שהולך על קליפות ביצים כדי לא לפגוע באחרים בסוף יפגע
בעצמו.
אז אף אחד לא הלך על קליפות ביצים. מלבדי.

חג המולד ברוסיה הכפרית הוא אינו חג המולד העירוני שאנשים
רואים בעולם בטלויזיה.
בכפר, עיקר החגיגה הוא בשתיה לשוכרה עם שאר המשפחות ובהכנת
ארוחה מפוארת. הנשים היו מכינות בצקים שונים ולחמים מתובלים,
הגברים היו עוסקים בציד ובבשר. הילדים היו משחקים בינתיים
ומכינים בובות שלג בניסיונות הולכים וגוברים שיראו כמו סנטה
קלאוס.
השנה אין מי שיכין לו לחמים, והוא זקן מדי לצאת לצוד.
עיניו היהירות מתמלאות בושה כאשר הוא מבקש ממני להקריא לו מכתב
שהוא קיבל מאשת אחיו שנפטר. אני מקריאה לו את המכתב בשקט
ברוסית קלוקלת. מדי פעם הוא מתרגז ומתקן אותי בצעקות רמות.

הוא בקושי הולך. בלי מקל ההליכה שלו הוא היה מתמוטט. הוא לא
מרגיש את הכאבים כי רוב היום הוא עסוק בלשתות משקאות כאלו
ואחרים. אגורות אצלו כמויות די משמעותיות. אני זוכרת שכשראיתי
לראשונה את החדר בילדותי חשבתי שבכל הבקבוקים האלו יש מים.
ניסיתי לפתוח אחד ובתמורה קיבלתי עונש וכמה חבטות הגונות.
אני לא יודעת למה הסכמתי להענות למכתב שמבקש ממני לבוא אליו
למקום הזה. זה המקום שלא רציתי להיות בו יותר לעולם.
ערש דווי של אדם אין פירוש הדבר שישתנה. טיפשי היה לחשוב כך.

סנטה קלאוס ואני התיישבנו סביב השולחן והבטתי בו חותך את
הנקניק שהבאתי עימי. ידיו הרועדות הקשו עליו לעשות זאת ולכן
לקחתי ממנו את הסכין וביקשתי ממנו לתת לי לעשות את זה. הגיבור
הגדול של הכפר לא יכול אפילו לחתוך נקניק. חייכתי בזמן שחתכתי
חתיכות קטנות ומדוייקות שהגשתי לפניו בצלחת קטנה.
הוא הביט בי לכמה שניות וירק על השולחן. במהירות הצלחת מצאה
עצמה שבורה לרסיסים קטנטנים על הרצפה.
הישרתי אליו מבט וחייכתי.
הרסיסים האלו הם חייו הנמוגים. איני חייבת להיות זאת שתרים
אותם מהרצפה ותפצע מחדות הזכוכית.

למחרת בבוקר קמתי עם שחר. בחוץ ירד גשם וברקים הכו בשמיים, כמו
יריות שפילחו את אוויר הבוקר המנומנם. הוא ישן בשלווה
ונחירותיו הבהמיות התאימו לדמותו כחיית פרא, לפחות למי שלא ידע
שהוא כבול על ידי גילו.
הדלקתי את הקמין הכבוי והתחלתי בעבודת הניסור. במהרה הכיסא
הכחול שעמד בפינה, מתנדנד, הפך למושב קטן ויציב עליו הנחתי את
הקומקום השרוף.
את המפה הקרועה קיפלתי בעדינות והכנסתי לזבל. השולחן הערום
העיב על מראה המטבח אך לא יותר מהמפה. נעצתי בשולחן את הסכין
וחרטתי עליו "חג מולד שמח, סנטה".

בנסיעה חזרה לשדה התעופה ראיתי כמה איילים מבין עצי היער
הקפואים, שנעלמו אחרי כמה רגעים.
מי יודע,
אולי אחרי כל השנים האלו אני כן מספיק מיוחדת לראות אותם.