ניגשת בחיפזון למקרר,
בדרך מריחה טוב כמו החיים, עיניים תחומות, שפתיים מבריקות,
וג'ינס שיושב על כל מה שצריך. בחורה יפה בחיפזון, נועלת את
השער, נועלת את הדלת, מדליקה את האור במטבח, ופולטת אנחת
רווחה.
לגימה קטנה וקרה זה כל מה שצריך.

הבפנים מבעבע, והיא מחפשת שקט פשוט שתוכל לטעום למשך כמה
שניות.

יום שלם של מחשבות,
על קוקה קולה.


לפעמים גם שקט מזוייף, רגעי,
זה שקט.
וזה כל מה שצריך.

קוקה קולה,
פתאום, משום מקום שכלתני, טעם לחיים.
ופעם היה כל כך הרבה יותר מזה.

01/10/04

אני יכולה להיות טובה בזה, באמת. רק תנו לי לנסות.
אני אעשה מחוות קטנות, ולא אחפור כשיש איזה משחק דבילי שהוא
יאהב בטלויזיה, ויהיו צחוקים. באמת שיהיו צחוקים.
רק די, תנו לי כבר לנסות, הרצון הזה לא עוזב, הוא בוער ודינמי
וחי.
יש לי את כל השירים הנכונים, ואני אוהבת את כל הדברים האלו
שהוא יאהב, ונשבעת שיהיו צחוקים פול.
אז כאילו, אני כאן. באמת.
הולכת לישון כל ערב כשרק הטלויזיה מוהלת את הלבד.
רק תנו לי לנסות, מישהו שם, תראו שאני אהיה טובה.

19/02/05

אני נעשית צינית,
בדיוק קצת אחרי שרע לי.
אנשים מבוגרים אומרים שככה אני מגנה על עצמי,
ואני אומרת שיפסיקו לזבל, ככה אני מצחיקה את עצמי.

זה קצת מרגיז איך ש
אנשים זרים יכולים להכנס לי לצחוק,
לשים את האצבע במקום שלא ידעתי שכואב
וסתם ללחוץ.
הם יוצאים מהצחוק שלי, ואני זאת שנשארת מבולבלת.
בידי אני אוחזת את פיסת האמת הדוקרת שלהם.
הנה אני קצת מדממת,
ואחר כך הגלד מרפא עצמו והלקח נלמד.

זה קצת מפחיד ש
אנשים זרים יכולים להסתכל עלי מהצד,
ובלי שאני רוצה -
לדעת איפה אני צריכה פלסטר,
ולהבין דברים שאני עדיין לא מבינה.
הם לא יודעים שאסור להסתכל לי בעיניים ישר?
אני נבהלת שמישהו אולי יצליח להבין,
ואז קסמי יפוג.


זה קצת מנחם ש
יש כאלו שרוצים להבין כי הם רואים משהו מיוחד.
מדי פעם זה גורם לי להזכר בדברים שיש לי,
לפני שאני מספיקה לטבוע בים השכחה
ששעות גאותו מתמעטות עם ימי הקיץ המתקרבים.


ומאד שמח לי ש
יש עוד אנשים בעולם איתם אפשר לסחור הנה והנה
בקסם.


21/02/04

ריח זכרונותי הישנים,
אגורים בדיאודורנט ישן,
מציף אותי בעצבות מתוקה.
ימים שעברו,
שנדמה שכולם היו בקיץ,
נהדפים אל לבי וממלאים אותו תחושת החמצה בלתי מובנת.
זכרונות טריים יותר שבים ועולים בדמותה של חברה לכיתה שנתנה לי
את תמונתה,
כל כך יפה ובמבט שלה יש מה שהיה אצלי פעם.
איזשהו קסם שדהה.
איזושהי שמחת נעורים ששככה,
עם דריכת רגלי הימנית מחוץ לכותלי בית הספר ב-24.6.03.

הייתי מיוחדת פעם.
חייכתי שונה מכולם, בציניות כזאת עם מתיקות אמיתית.
מהפה שלי יצאו דברים מיוחדים,
העיניים שלי צבעו את העולם בצבע משלהן,
והלכתי כמי שיודעת שיש בה משהו מיוחד.
זאת לא היתה התנשאות, זאת היתה שלווה ואושר.

אהבתי את העולם מסביבי.
את האנשים הצבעוניים והשונים כל כך ממני.
גם בעולם מסביבי היו הרבה אנשים מיוחדים שהבינו כמה מיוחד
החיוך שלי.
גם להם היה חיוך מיוחד.

אחרי כמה זמן עם מדים, החיוך שלהם אחר.
אין אחוות נעורים מוזרה ומורכבת.

החיוך שלי עכשיו חי על שבבי הקסם של פעם.
האופן בו אני הולכת הוא פשוט. רגיל.
בקבוקי דיאודורנט ישנים שמעלים תקופה אחת,
ופתקיות ותמונות ומילים ומוזיקה שמעלים תקופה אחרת,
כולם גורמים לי להתכווץ.
אני עכשיו מפחדת
שאני לא אהיה מיוחדת יותר
שתור הזהב שלי נגמר
ושאז, כשהייתי יותר מחוספסת ופחות מאושרת,
הייתי הכי אמיתית ומתוקה שיש.

אני
מפחדת
שאני
בעצם
אחת מ
כולם.


17/02/04

ח(ר)סינה


הקור טופח על פניי הרציניות בעוד אני הולכת בהתנשאות עם ידיי
בכיסים.
פניי נשארות חתומות גם במגע הרוח המצמררת, ולעתים ניבט משפתיי
חצי חיוך מנומס לעוברים ולשבים.
האוויר כל כך קר שכואב אפילו לנשום, ובכל זאת אני לא פולטת
אנחת כאב או רחמים. אפילו לא משתעלת כשהגרון שורף. אני ממשיכה
ללכת, מדי פעם מסתכלת אחורה כשהדימיון מתחיל להריץ תמונות
מסרטים ישנים. רק כשאני מגיעה לחום ביתי, עליו אני מודה בדממה
בכל פעם שהוא אופף אותי בכניסתי, אני מרשה לעצמי לפלוט אנחת
יאוש, או לחשוב מחשבה אחת עצובה.
בחוץ אני חושבת הרבה על הקיץ. הרבה. חושבת על הקיץ הבא. חושבת
על המילים צו גיוס. חושבת על הכהות הרגשית שלי. המילה אהבה כבר
לא מרגשת אותי, מעט פאתטי, אבל איפשהו משמח. מעורר הערכה.
אני גם חושבת על הסיפור ההוא שכתבתי על הקיץ, על נאמנותי אליו.
על ניכורי לחורף.
אני ממשיכה ללכת ומפסיקה לחשוב על זה. שלא ישמח לאיד.

אני חזקה. חזקה מאי פעם. אני מפתיעה את עצמי ביכולת שלי להתנהל
בעולם
בצורה חסרת פחד ונטולת חוסר הביטחון שכל כך אפיינה אותי בעבר.

אני מחפשת אתגרים, מחפשת מקומות להכשל - ומתעלה. מוכיחה שאני
לא כמו פעם, מוכיחה שאני יכולה הכל.
לפעמים אני נשברת. לפעמים.
אני לא מראה את זה. אני לא מראה כלום.
שלא ידע החורף שבכל זאת הוא מצליח.
לשבור.


08/02/04