היי. השעה עכשיו פה היא 2 בלילה. בעצם, אני לא יודעת אם זאת
באמת השעה. לאף אחד כאן אין שעון. אבל יש שעון קיר אחד גדול פה
מולי. שם כתוב שהשעה 2. אולי זה בכלל לא מכוון.  בכל מקרה, יש
חושך אז אני מניחה שעכשיו זה לילה. אני יושבת לי כאן לבד, ליד
האוטובוס שלנו, רק אני, כי כולם כבר הלכו לישון.
גילי בכלל לא הבינה איך אני לא הולכת לישון. היא אמרה שאני לא
נורמלית. מתי כן הייתי נורמלית??  אני יושבת עם סיגריה ביד
ימין, והעט ביד שמאל. את זוכרת שאני שמאלית? לא, את בטח לא
זוכרת. אז עכשיו את זוכרת.
היום יואב עשה לי שיחה ארוכה על אהבה. כאילו הוא יודע משהו.
החברה היחידה שהייתה לו אי פעם (זאת שהוא באמת אהב) עזבה אותו
ונהייתה לסבית. כל השאר שהיו לו היו סתם, והוא יודע את זה.
בכל מקרה, הוא אמר לי שאני לא יודעת לאהוב. אני? מה פתאום,
אמרתי לו. אתה מדבר שטויות. שטוזים אתה מדבר. מה זה שטוזים?
הוא אמר. שטוזים זה כמו שטויות, אבל יותר שטויות משטויות. אה,
הוא צחק, הבנתי. אבל אני לא מדברת שטוזות. שטוזים! תיקנתי
אותו. שטוזים התכוונתי, הוא אמר. הנה את כבר מתחמקת ממני
בדרכים המוזרות שלך. מי מתחמק? שאלתי. למה אני לא יודעת
לאהוב?
הוא הסתכל עליי. את לא נותנת מספיק מעצמך. את מסתגרת בפנים, את
פוחדת שיראו מי את באמת. ומי אני באמת? שאלתי. מישהי פחדנית
שיש בה כל כך הרבה והיא פוחדת לתת לעולם קצת מהחוכמה שלה.
רגע, אבל אם אני לא נותנת שיגלו מי אני באמת, איך אתה גילית?
שאלתי. -אני גאון. אתה לא. אמרתי. אני יודע שאני לא, אבל נגיד
שאני כן. למה שנגיד שאתה כן אם אתה לא? -סתם בשביל הקטע. טוב,
אבל למה אומרים בכלל נגיד? זה כאילו ברבים? אבל אני רק אחת!
-כי ככה אומרים את זה. למה את מתווכחת על כל דבר? כי ככה אני,
עניתי.
וכבר רציתי ללכת לישון. ככה אני ויואב דיברנו. הוא הרגיש חכם
גדול עם כל הדברי חוכמה שהוא אמר לי. זה נשמע כאילו הוא הלך
למכולת וקנה 2 קילו של דברי חוכמה על אהבה.
שום דבר לא היה באמת. רק דיבורים. חבל שהוא כזה. בונה חומה
מסביב לעצמו ומשחק אותה חכם. אולי הוא באמת חכם, לא יודעת.
בכל מקרה, אני מתגעגעת אלייך.
גילי באה אליי היום לבקש ממני קלטת של שירים של שלמה ארצי.
שאלתי אותה איזה מהם, הבאתי 4 קלטות שלו. היא אמרה שלא משנה
איזה. בא לה נורא שלמה ארצי. אז פתחתי את התיק לחפש לה קלטת.
אבל לא מצאתי. אז שפכתי את כל מה שהיה בתיק על הכסא באוטובוס
שלנו. מצאתי בתיק קצת במבה שלקחתי איתי, חוברת קטנה עם תשבצים,
בקבוק מים, סנדביץ' מאתמול, ועוד כל מיני דברים. וגם היו שם
שתי נרות. כחול וצהוב. נרות קטנים כאלה של יומולדת. למה שאני
ישים לי בתיק 2 נרות קטנים של יומולדת? וגם בכלל אין לי
יומולדת.
בכל מקרה, את הקלטות בסוף לא מצאתי. בטח נפלו לי בדרך. אבל
מצאתי תמונה שלי ושלך. זאת שהצטלמנו אז באותו יום, בבריכה. אני
ואת. יום לפני שאת ועידן נפרדתם. מעניין מה שלומו באמת. הוא
עדיין עם ההיא? זאתי שאנחנו שונאות? טוב בעצם זה לא משנה כבר.
נחזור לתמונה. יש שם אותי ואותך ליד הבריכה, שנה שעברה. בצד של
התמונה רואים את קוצ'י. זוכרת כמה שאהבנו את הכלב הזה? אני
מתגעגעת גם אליו.
תכננתי לנו תוכניות כאלה גדולות כשאני יחזור. נעשה יום כיף בתל
אביב ובחיפה. ואולי גם באילת. אבל אם באילת אז צריך יותר מיום
אחד, ואז זה כבר לא נקרא יום כיף ונצטרך לתת לזה שם אחר.
עכשיו אני קצת צוחקת כי כרגע שמעתי ויכוח בין גילי ליואב
מהאוטובוס.
הוא צועק עליה שהיא והגיטרה שלה לא נותנים לו לישון. היא צעקה
בחזרה שבלי הגיטרה היא לא יכולה להירדם. את לא תאמיני מה הוא
עשה! הוא לקחת לה את הגיטרה וזרק אותה מהחלון. גילי עכשיו
צורחת. מסכנה, הגיטרה שלה. ומסכן גם יואב, שהיא עכשיו לא תעזוב
אותו בשקט עד שהוא יקנה לה גיטרה חדשה. ושתינו יודעות שהמצב
הכלכלי של יואב לא בשמיים...אז כנראה שהוא לא כל כך חכם כמו
שחשבתי!
עכשיו גילי צעקה עליי ואמרה שאם אני לא נכנסת לאוטובוס תוך חצי
דקה היא נועלת את הדלתות ואני מצידה יכולה לישון בחוץ על
הלילה. את יודעת שיש פה נחשים? כי יש פה.
אז אני חוזרת לאוטובוס. אני מתגעגעת אלייך. הגעגועים אלייך
הורגים אותי לאט לאט בכל שנייה ביום. חבל שאת לא בחיים כדי
לקרוא את המכתב הזה.
אוהבת, שלך לתמיד, אני.