לאוכל שלך
יש טעם מלנכולי
שבוכה איתנו
בדרך להרס העצמי.
כשאני נכנס לבית
ואת בבישולים שלך
"בלי קשר לזה שאני אישה"
את אומרת,
הדמעות יוצאות החוצה,
צוחקות עליי
ולא מהבצל
וזה הקטע האירוני
עליי
הוא לא משפיע.

לשיער שלה יש ריח של ספרות
שיזכיר לה ימים
נשכחים
שישיר לה
בעוד הוא מכסה את פרצופה
הבוכה
שיצטט לה משפטים גדולים
של אנשים קטנים
שתרגיש קצת אינטלקטואלית
מה יש?
מותר לפעמים לקוות.
וכשהיא תשתגע,
תשרוט את גופה
תדמם
היא תוכל לחתוך אותו
ולגלח את מה שנשאר
כדי שיהיה לה קצת
שקט.

תתאהב בה
בשברים
כשהיא בוכה ומדממת.
כשהחולצה קרועה
והאף מדמם
כשהשפה העליונה קצת נפוחה
ומתחת לעין סימן סגול
רק כך
תוכל לאהוב אותה
אהבה תמימה
שלמה
אמיתית
שתמשיך
גם כשתקרע לה את החולצה, ותשבור לה את האף
גם
בשברים.

אישה זקנה
מאכילה חתולים.
וזהו.
זה מה שהיא עושה.
מאכילה חתולים
כל היום
יושבת
מייללת
הם מגיעים
אוכלים והולכים.
כשהם מתחככים בה
לפעמים
היא קצת מרוגשת
אבל אף אחד לא יודע
כי היא מוסתרת בחצאית גדולה
ובחולצה שחורה
ובעננת מסתורין
אבל היא צריכה תמיד
להיכנס הביתה
מבוישת
וללכת לשירותים.
שיחכו קצת
כפויי הטובה.

יושבת בבר.
שמלה אדומה,
קצת בד.
בחורים מציצים
(ואולי גם בחורות?)
קורצת להם
מלקקת שפתיים
מלטפת אגו
ובועטת בביצים
(או מושכת פטמות?)
הולכת לשירותים
מקיאה את הבוטנים בחינם
ומשתכרת ממה שנשאר בפנים
אולי היא תביא מישהו הביתה
כדי שההוא יקנא

ריח חריף של בושם
מזכיר לי אותה.
לא,
זה מזכיר לי אותי
ריח טוב.
אולי היא הייתה יכולה ללקק אותו ממני
לא
לא יכול להשפיל אותה
אבל הייתי רוצה.