הוא נכנס לחדרון המכוער בסערה. פניו היו מכוסים בכובע- גרב
ולא, זו לא היתה העונה באספן. ניגש למראה בחדר האמבטיה, ותוך
כדי שמשיכת הכובע נתקלה בזיפיו והשמיעה "ויש" עצבני, שדי כאב
למען האמת, הביט במראה השבורה. מיכאיל, בלונדיני, די גבוה, בעל
המראה האופייני לטיפוס מזרח- אירופאי, שעברו עליו שעות די רבות
בסרטים כחולים. הזיעה החלה לטפטף והתחרתה בזרם המים מי עושה
רעשים יותר מעצבנים. הוא  שטף את ידיו והדם החל לזרום ולהיבלע
בתוך החור הקטן, שמסתיר סודות אפלים רבים. לא צריך לדאוג, הדם
לא היה שלו אלא עוד תוצאה כואבת מעוד ניסיון כושל  שלו ושל
חבריו, אם אפשר לקרוא להם כך. הם ניסו שוב ליזום פעולה נגד
הממסד, האמריקאים, השמנים עם הסיגרים ו...הוא כבר היה עייף ולא
היה לו כוח לזכור נגד מי בדיוק הוא נלחם. "נשבר לי הזין" חשב
לעצמו "מאוסף הלא יוצלחים בצוות. ערבים, קומוניסטים שלא התבגרו
וסתם חובבי צבא, שסחבו נשק מאיזה טירון ישן". הוא החליט שהפעם
הוא עושה משהו בענק, שכולם ידברו עליו, שיגיע לחדשות,
לטלוויזיה, ל"פוקוס". "לא עוד מוות סתמי בסמטאות אפלות" הוא
הניף את ידו, שנתקעה בקיר והזכירה לו, שעם כל הכבוד, הוא עדיין
בחדרון המסריח.
ג'ים שכב על מצעי הסאטן המבריקים ועשה עצמו ישן, בתקווה
שהיפהפייה התורנית תבין את הרמז, תיקח את הרגליים שלה ותעלם.
זה לא שהוא היה יפה במיוחד, אבל היה לו הרבה כסף. מסוג האנשים,
שמרוב שיש להם הרבה כסף בארנק, זה כואב להם בתחת. אחרי שראה
שהחתיכה הבלונדינית הסתלקה, הדליק סיגר ריחני וחייך לעצמו,
כשנזכר שנרשם בקבלה של המלון היוקרתי תחת השם "ביל".גם הוא
החליף נשים בקצב כמו הביל המפורסם, לא הפלה לרעה אף כוסית.
בלונדיניות, ג'ינג'יות, כושיות, חזה גדול וכאלו שלא עברו ניתוח
פלסטי. ג'ים היה רואה חשבון של חברה גדולה, כל היום עסק
במספרים ובלילות היה עסוק במספרים מסוג אחר. כן, לפעמים לא היה
לו זמן לכל הבנות, אז הוא היה מכניס אותן בזוגות ומתמוטט עייף
מאושר בשעות הקטנות של הלילה. הטלפון שצלצל לפתע הקפיץ אותו
ממחשבותיו " מי המניאק שמפריע לי?" סינן מתחת לשפם ונענה כי
מחכה לו דבר דואר חשוב בקבלה. ג'ים דפק בחופזה על הפעמון,
שמוצב דרך קבע על דלפק הקבלה וכמעט עקר אותו מהמקום. "אם הם
מציקים לי, אני אציק להם" חשב לעצמו, תוך פתיחת המעטפה החומה,
הזולה. הוא הופתע לגלות שם תמונות, שהנציחו אותו בפוזות די
מגרות וכרטיס טיסה.
ג'פרי, לעומתו, היה מהאנשים הסולידיים, שהכל מתוכנן להם מראש
עוד מהגן. אנשים, שהיומן שלהם מהווה את כל עולמם וכל דקה
מחושבת בסדר היומי. ג'פרי החל את היום בטיול עם מוקי, הכלב
הציפלון. בעודו מהלך ודי מעופף, נתקל בשלולית שהשאיר מוקי אחר
והתעכב מאחור, תוך כדי שהוא מנקה את השאריות על דשא טרי. זה
היה קל, באמת קל, להרים את מוקי, לברוח עם המסחרית הגדולה
ולזרוק דרך החלון מעטפה חומה ובה כרטיס טיסה.
ג'ורג' התכוון להיכנס לפנטהאוז שלו. הוא לא צריך מפתח, רק
להעביר את כרטיס האשראי בכניסה והכל נפתח ונדלק. היתה לו דירה,
שעוצבה על פי כל הז'ורנלים העדכניים. קירות צבעוניים, אביזרים
ומכשירים שרק אתמול יצאו לשוק, והכל צעק שיק, סטייל והרבה
אוונטה. עיקר גאוותו היתה על אקווריום ענקי, שהחליף קיר בטון,
ובתוכו שטו בהנאה דגים טרופיים זוהרים, שנדמה כאילו לקחו
אקסטזי. כשנכנס הבין מיד כי מישהו אחר כבר ביקר בדירה.
באקווריום הענקי שט לו רק דג אחד, שג'ורג' לא זכר שקנה. היה זה
דג פירנה, שכנראה לא הסתפק ב"טבעול" שבמקרר. ליד האקווריום
היתה מעטפה מכוערת עם כרטיס לאותה טיסה.
ג'ים, אתם זוכרים, זה עם הבחורות, הפליג עם הלימוזינה לכיוון
שדה התעופה. "אם כבר ליפול, אז בגדול" חשב לעצמו תוך כדי שלגם
מהבר העשיר ולא ויתר על אף משקה. הוא חפן בידיו שתי בחורות,
שעינגו אותו ובזווית עינו עף הציץ בסרט הכלחל, שריצד על המסך.
הוא פסע במהירות לתוך אולם היוצאים לחו"ל והבחין שהוא ריק כי
אפילו ב"דיוטי פרי" לא היה אף אחד. נעלי העור האיטלקיות שקנה,
השמיעו קול עמום במפגש עם רצפת השיש הקרה והדהדו בהיכל. על
המסלול חנה מטוס מנהלים מצוחצח וג'ים נכנס לתוכו והמתין בשקט
להמשך. לאחר ההמראה הבחין בתדהמה רבה שג'פרי וג'ורג' נמצאים גם
הם על הטיסה ובבת אחת הבין את הקנוניה. לא היה לו זמן לחשוב
איך חבריו נסחטו ומה כבר הם עוללו. הוא רק זכר, שאסור להם לטוס
ביחד ובחברה הזהירו אותם מאות פעמים שאסור, פשוט אסור להם
לשהות ביחד במקומות מסוכנים. שלושתם הם האנשים היחידים בעולם,
שיודעים את הנוסחה המנצחת של קוקה-קולה. משקה שהפך לסמל הכלכלה
המערבית ומגלגל מאות מיליארדים של דולרים של דורות שלמים,
שמכורים למשקה השחור הזה, שהפך לטעם החיים. "מה יהיה אם יקרה
לנו משהו" חשב ג'ים " אנשים יהיו בתדהמה, המשקה שהפך להיות
יותר פופולרי ממים וישו יחדיו לא ייוצר יותר. כלכלות יהרסו,
ממשלות יפלו, וקוקה-קולה יהפוך ליותר נדיר ויקר מיהלומים".
"יהלומים כמו אלו שקניתי לאישתי. מה יהיה באמת על האישה
והילדים ו...?".
מיכאיל ירד לפאב השכונתי, לבוש שחור ומתמזג עם הלילה. " לונג
איילנד עם קולה" ביקש מהברמן, ישב על הכיסא המאורך וסקר את
הסביבה. חבורה של מתלהבים שמסתכלים על איזה משחק של כחולים נגד
האדומים." למה לעזאזל השופט לבוש צהוב?" ניסה מיכאיל להבין את
המשחק שבטלוויזיה ואחד הנוכחים החל לצעוק לעברו "מייק, אולי
כבר תשתוק?". מיכאיל הזכיר לעצמו לסגור חשבונות בסמטה עם אותו
אחד ולהבהיר פעם אחת ולתמיד שלא קוראים לו מייק.
הברמן החליף פתאום לחדשות, כששאר הנוכחים זורקים עליו בייגל'ה
ומראים לו בדיוק מה הם חושבים עליו. "מטוס פרטי התרסק מעל
ביצות" אמר הקריין בדרמטיות, והחל לתאר את מה שידוע לו. מישהו
שאל איך תמיד המטוסים נופלים לתוך הביצות והתחיל לספר שזוהי
קונספירציה של מישהו. מיכאיל חייך חיוך מר בטעם לימון וצעק
לברמן "תן לי עוד לונג איילנד והפעם עם הרבה קולה...".