אני רק כותבת לך, את לא קוראת.
לא מפרה את הדממה שלנו, לא מחבלת בשתיקה, רק עוטפת עצמי בכמה
משפטים ריקים מטעם.
קשה לי לא להרגיש, לא לכתוב - להתנתק לחלוטין.
זאת אולי טעות, אבל מצד שני זאת רק טעות.
אל תקראי אותי בבקשה, לא עכשיו, יש עוד זמן.
חג שבועות עכשיו, והכל כל כך לבן (חוץ משולה אולי), יש תחושה
של קיץ באוויר, כזאת שגורמת לי להרגיש קצת כמו פעם, חופשייה.
אני צועדת במשעולי המדבר הצהוב הזה ומתגעגעת. לעצמי בעיקר.
ובמדבר הזה, הכל כל כך אחרת ובכל זאת אותו הדבר. אני בוהה בו
רגעים ארוכים, ומייחלת עצמי רחוק ממנו.

אני כותבת לחצי אדם, לחצי אחד שהכרתי, שאהבתי. וחצי שני מנוכר
לי, זר, עד שהמילים שותקות לי בדף.
וגם אני חצי עבורך. חצי שידעת ואהבת, וחצי שגדל, והפך למשהו
קצת אחר, ובלעדיך.
ואני כאן. מוזר לכתוב את זה, ומוזר עוד יותר להרגיש בפנים, אבל
אני כאן.
לא האמנתי שאכתוב לך שוב, שאנגן לך מילים על דף, שאבקש אותך
לסלוח. שאבקש אותי לסלוח.
שאביט בך רחוקה, נוגעת במדבר שלך, בעצמך, בלי שאלות. בלי
תשובות.

והניתוק הזה הוא עבורך.
רק ככה אני רואה אותו בעיניים נכונות. הוא מתנה ממני אליך,
הגדולה והקשה ביותר שהשתדלתי לתת.
ורק כשיכולתי להרגיש אותו כזה, הצלחתי להתנתק באמת, ולהרפות את
היד הכואבת.
והניתוק הזה לא בולע געגוע או כאב, ולא פוגם במעט באהבה שלי
אליך.
אבל הוא כאן עכשיו בשביל לתת לך כוח. להחזיר לך את עצמך.

אני לא יודעת אם אי פעם עוד ניפגש רק שתינו, בקצה הצוק, בין
הרוח והסלעים, ונשתול מילים באוויר כמו פעם. אם נשתטה בין
שבילי המדרשה, בקולות נרחקים, בהווי של חיוך לצד דמעה.
לא יודעת אם נהיה שם גם בהמשך כפי שהבטחנו כשהדרכים התפצלו.
לא יודעת אם תראי אותי על במה,
אם אראה אותך נכתבת על גלויות רחוקות ממדבריות שונות בעולם.
אם תהיי איתי כשאדע בפעם הראשונה מישהו בטוח,
אם אהיה איתך כשתתהלכי יחפה בין ילדים, בין לתת ולאהוב, כשתראי
להם אחרת ממה שידעו (כפי שהראית לי את המדבר).
אולי לא יהיו עוד כוסות של מיץ תפוזים סחוט טבעי, ושיחות טלפון
רחוקות. ושירים שקטים על דפים מקומטים.
ולא נגינת חליל שלך, ושירים של חווה (אלברשטיין).
אולי נפרדנו. אולי הניתוק הוא מוחלט. אולי נתמלא בכל כך הרבה
דברים אחרים, ונגלה שהמקום שלנו תפוס. שכל מה שנותר ממנו הוא
זכרונות קשים של מחלה, בריחה, וחושך על פני תהום.
אולי.
בינתיים, למרות שלא חולפות בינינו מילים, את עוד בתוכי, אני
מרגישה אותך לפעמים, בין שיר אחד למשנהו, בנסיעות הארוכות לשדה
בוקר, בבקרים כשאני משכימה את החניכים ושום דבר בחוץ עוד לא
התעורר.
אני כותבת כאן מילים ריקות, ואת לא קוראת, אני יודעת.
אני נותנת לעצמי לצאת אל המילים, להיבלע בין שאסור ומותר.

את לא קוראת. לא הופרה הדממה.
רק לעצמי כותבת עתה.
ובחוץ תמיד -
מדבר.