עליתי על הגג.
רוח קרירה בידרה את השיער שלי, טיפה מלוחה של זיעה זלגה מהרקה
אל השפתיים שלי.
הנחתי את התיק שנשאתי איתי ופתחתי אותו.
גליל צלפים, רובה תוצרת הארץ.
הרכבתי את הכוונת ואת משתיק הקול.
בשלב הבא הרכבתי את הדורגלים, ונשכבתי.

המשפט המפורסם אומר שלכל אחד יש 15 דקות של תהילה, ואלה היו
הדקות שלי.
הסתכלתי בשעון. 14:43.
שעת צהריים. שעת מנוחה. שעה שבה אנשים תמימים, קשי יום,
חרוצים, אנשים שמפרנסים את המשפחה שלהם רוצים בסה"כ קצת שקט.
המטרה שלי להפר את השקט הזה.
פעם אחר פעם.
יום אחר יום.
כמו יתוש מציק הוא נכנס לשגרת החיים שלהם והורס אותה.
ואת המטרה הזאת החלטתי להוריד היום.
14:45.
בין חמש לשמונה דקות עד שהוא יגיע.

אלטע זאכען הוא מושג מיידיש.
הפירוש החופשי הוא סחורה ישנה.
אני לא חושב שהרבה אנשים שמו לב לאירוניה שבמדינה דוברת עברית
ערבי מסתובב ברחובות וצועק משפט ביידיש.

14:51.
כל דקה נראית כמו נצח.
הזיעה מטפטפת עכשיו על האספלט החם שמתחתי.
הידיים מתחת לכפפות מזיעות גם הן. אני מחכה לקריאה המוכרת.
ופתאום זה מבליח, מקצה הרחוב, מתמוסס אל תוך השקט, כאילו
בטבעיות, כאילו הוא היה שם כל הזמן.
"ארונות, שולחנות, כסאות... אאאאאאאלטעעעעעע
זאכעעעעעייייין..."
התעשתי, ניגבתי את הזיעה בגב כף היד והצמדתי את העין לכוונת.
כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לשים את הראש שלו בצלב של הכוונת
שלי.

"אלטע זאכען, אלטע זאכעעעעעעעיייין," הוא מושך את המשפט.
אתה בכלל יודע מה זה אומר, יתוש?!
הזעם מחלחל בי, עובר בעמוד השדרה, מדגדג את האצבעות.
ידעתי שאני חייב לשמור על קור רוח. בשביל האנשים שמתעוררים
עכשיו, מתהפכים לצד השני של המיטה ומקללים אותו חרש בלבם.

ואז פתאום הוא הופיע בכוונת.
"ארונות, שולחנות, כסאות... אלטע זאכען אלטע
זאכעעעעעעעיייייין"
עוד קצת... ליוויתי אותו עם הכוונת... עכשיו הוא היה במיקום
מושלם. הרוח פסקה... כאילו לפי אות... ואז עשיתי את זה.
"אאאאלטע זאכען אאאאלט... עעאאאהגגררג..."
דם ניתז לכל עבר והוא התמוטט על המדרכה.
המטרה הורדה.
המשימה הושלמה בהצלחה.
השקט חזר לרחוב.