היא נעצרה באמצע המסע שלה. כברת הדרך שעברה עד כה לא נתנה בה
את אותותיה. היא נשארה חזקה ואיתנה בדיוק כשם שהייתה בתחילת
דרכה. הכוחניות התפרצה מעורה הלבן, מתבלטת עוד יותר עם הניגוד
שבבגדיה השחורים-שחורים.
היא קלטה אותו רץ מאחוריה. חושיה המחודדים אמרו לה שהוא מפחד
ממנה, רועד ממנה. היא סובבה את ראשה לאחור, שערה החום הארוך
החלק התנופף בפראות סביב עיניה החזקות הירוקות-חומות. מבטה
הזועף פינה עצמו למבט מרוכז שנבע מביטחון פנימי קפוא. היא פתחה
בריצה אחר הקורבן שלה ותוך מספר שניות כבר הייתה לפניו.
בעיטה קדמית מחודדת קידמה את פניו המופתעות. הוא השתטח על
הרצפה, נאנק מכאב.
היא אהבה להשתמש בכוחה הפיזי הבלתי מוגבל, למרות שהוא כמעט אף
פעם לא היה נחוץ לה. בכל זאת, אהבה לפרוק עליהם את זעמה
המצטבר.
היא צעדה שני צעדים איטיים לעברו. הוא רעד כולו, מבטו מתחנן
לרחמים ממנה. היא התכופפה אליו, המחשוף החיוור שלה פיתה אותו.
הוא שכח מהמצב המסוכן בו היה נתון וחשב רק על הכמיהה למגע עורה
הלבן, הרך והחלק.
היא התקרבה אליו למרחק נשימה, פתחה את פיה, הסיטה קווצת שיער
מעיניה הירוקות-אפלות, התקרבה אל פיו.
הוא עצם את עיניו ופתח את פיו, כל בלוטות הרוק שלו עבדו שעות
נוספות, מתכונן כולו לטעום את נשיקתה המרה. לפני שהספיק להבין
מה קורה חש נשיכה בצווארו.

היא ניגבה את הדם שנזל מהפינה השמאלית של פיה.
כל הגברים אותו דבר, חשבה בזלזול, רואים בנשים רק דבר
אחד.
נתנה בקורבנה המת מבט חטוף אחרון, הסתובבה והלכה.
שכחה כבר הכל. הדחיקה. הרגישה מחושלת.

זה היה קורבן מספר תשע מאות תשעים ושמונה. כל-כך הרבה קורבנות
בשנה אחת. רק בת תשע-עשרה וכבר מיומנת לחלוטין במשימות הקטילה.

עיניה הלוחמניות הסגירו את מוצאה. אי אפשר היה לטעות בהן,
בדיוק אותן העיניים שהיו לאימה - חצי אישה חצי ערפדית. כשהייתה
בת שבע-עשרה מתה אימה והורישה לה את כוחותיה המיוחדים. במותה,
הבטיחה לה שכשתגיע לגיל שמונה-עשרה הכל ישתנה. היא תקבל כוחות
מיוחדים, כוחות אפלים וכשתתחיל להשתמש בהם היא תהיה הטובה
ביותר, בלתי מנוצחת, מובחרת.
תמיד הייתה מעין טום-בוי, אך משפסעה אל תוך עולם האופל, אופייה
הנערי הלוחמני התעצם עוד יותר.

עוד קורבן מתקרב אליה. הם נמשכים אליה כמו אל מגנט, גורמים
לאדרנלין לבעור בדמה. עיניה הלוהטות האדימו וניווטו את דרכה
אליו.
נעמדה מעליו, כל-כולה התרכז בחזו השמאלי. ניסתה לדמיין איך הלב
שלו ישבוק חיים משתנעץ את ניביה בבשרו. היא התרגשה מהמחשבה איך
תנתץ את ליבו כחלק מנקמתה האינסופית על ליבה שנשבר לפני שנה.
היא החלה להיזכר במאורעות שאירעו  בדיוק לפני שנה, ביום שהיווה
את נקודת המפנה של חייה. ביום ההוא מלאו לה שמונה-עשר חורפים,
בדיוק שנה ממות אימה. ביום ההוא הגבר שהפקידה בידיו את ליבה
שבר אותו לרסיסים, ללא רחמים. כעת היא ממש חוותה מחדש את
התחושות המוזרות שעברו בה באותם הרגעים הקריטיים בחייה, היא
הרגישה כאב עצום בחזה, נעשה לה חם בכל גופה, עיניה בערו, ממש
בבערו. היא הביטה בגבר שלה והוא קפא. היא לא הבינה למה הוא
כל-כך נבהל, עד שחשה לפתע את שיניה החדות בולטות מפיה ותשוקה
עזה, כל-כך עזה עד שלא יכלה להתגבר עליה. תשוקה שגרמה לה למצוץ
את חייו של הגבר שכל-כך פגע בה, ולאגור בתוכה את כח החיים
שלו.
מאז התרגלה ואף נהנתה מהתגובות הגופניות שלה בכל פעם שרמסה את
אחד מקורבנותיה, ועוד יותר נהנתה מההלם שתקף אותם. גם עכשיו,
כשעמדה מעל קורבנה ה-999 במספר לא יכלה לעצור בעצמה והתנפלה
עליו, שאבה ממנו את כל הווייתו.

משסיימה את מלאכת הקטילה שלה חשבה שהפעם זה כבר מוגזם. היא
חייבת ללמוד לשלוט בעצמה. המחשבות האלה, שהופיעו לראשונה מאז
הפכה לשליטת האופל, הפתיעו אותה לגמרי. היא לא ציפתה להן.
לרגע, יצר הנקמה שוב בער בה וגרם לה לרצות להשמיד את כל הכח
הזכרי בעולם הזה. ועל אף שיכלה לעשות זאת (ובקלות רבה), נהנתה
מהמסע המרתק שלה.

הלילה האפל נשב רוחות קרות. רוחות שהייתה מחוסנת מפניהן. היא
פעלה רק בלילות, כמובן. לא נחשפה לאור השמש מאז קיבלה את
כוחותיה ההרסניים. עובדה שהפכה את עורה, הלבן באופן טבעי,
לחיוור עוד יותר.
היא העבירה יד צוננת על חרבה הכסופה. החרב הארוכה, המעט מעוקמת
שהייתה מונחת בנדנה, נחה על גבה. הייתה זו חרב קטאנה. היא ידעה
שהייתה זו חרב יפנית, כמו של הסמוראים, שנועדה בעיקר לחיתוך
ושיסוף, אך מעבר לכך לא היה לה כל מידע על החרב או על השימוש
בה.
עד כה, בקטלה כמעט אלף גברים, חלקם ראויים למוות בנשיקה, חלקם
חפים מפשע, לא נעזרה בחרבה אפילו פעם אחת. משקיבלה אותה מאימה
שאלה אותה כיצד תדע להשתמש בה, כי לא למדה את  המיומנות הזו
מעולם. אימה השיבה לה כי כשתזדקק לחרב תדע זאת וחשוב מזה - תדע
להלחם בעזרתה טוב יותר מכל אחד אחר.

יללות הזאבים העצובות החזירו את מחשבותיה לקורבנה. הייתה זו
הפעם הראשונה בה לא ברחה ממקום הקטילה מיד לאחר שביצעה את
זממה. היא נשארה נטועה במקומה, מעל קורבנה החף מפשע, לראשונה
מהרהרת בתוצאות מעשיה.
הרוח גרמה לשערותיה החומות-בהירות להצטעף סביב עיניה
המצומצמות. שמלתה השחורה הקצרה התנופפה ברוח הסוערת וחשפה זוג
רגליים ארוכות, דקות ולבנות. מגפיה השחורים, שלא עזבו את רגליה
מאז קבלת כוחותיה, הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה, לחלק מעורה.
הנמשים על לחייה וקצה אפה העידו על אופייה הסוער והמתובל, על
התלהטות הרגשות שבה. כמו גם הגוונים האדמוניים שהתחבאו בשערה
הארוך, הבעירו את דמה עוד יותר. החלק העליון של שמלתה השחורה
היה למחוך הדוק לגופה הדק הבהיר. מתוך המחוך נחשפו ידיים
ארוכות לבנות אשר למפרק כפותיהן הוצמדו רצועות עור שחורות.
בגבה הלבן החשוף התבלטה כתובת קעקע שצוירה על-ידי מחט בלתי
נראית ובלתי מורגשת.

בעודה ממשיכה לבהות בקורבנה המת הרגישה יד חמה נחה על כתפה.
בדרכך-כלל, מגע שכזה היה מרתיע אותה וכוחותיה היו מתעוררים
לחיים. הפעם היה זה שונה, הפעם תחושה מרגיעה עטפה אותה. התחושה
החמימה התפשטה בכל גופה, ומוחה מצא כמה שניות של מרגוע. היא
מצאה את הרגע הנכון להסתכל לאחור.
לפניה ניצבה דמות גברית, שחורה כולה מכף רגל ועד ראש, אפילו
העיניים שחורות. היא העבירה את כף ידה על ראשו החלק משערות.
המגע של ראשו החם עורר בה פחד, כיוון שלא הייתה רגילה לחוש
בחום גופם של אחרים, או בכל טמפרטורה אחרת, כמו הייתה כלואה
בתוך בועה מבודדת.
היא איבדה את עצמה לרגע בתוך עיניו השחורות, סופגת את הריכוז
שלו בה, והתעשתה במהירות. לקחה צעד גדול לאחור, שומרת על כללי
הזהירות.
"מי אתה?" היא שאלה אותו בחשד.
"קודם תגידי לי מי את. אחרי מה שראיתי פה, אני חושב שאת היא זו
שצריכה לתת הסברים, לא אני."
היא חשבה בליבה שהוא צודק, ומעבר לכך, היה בו משהו ששידר אמת
וכנות, משהו שלא יכלה לשים עליו את האצבע, אבל ידעה בוודאות כי
נמצא שם.
"שמי אודליה." היא ענתה לו בשקט, אך בגאווה.
"נעים מאוד אודליה. אני זוהר", הוא דיבר אליה בנועם שלא
הכירה.
אודליה חשבה בליבה שהשם הזה כל-כך מתאים לו, כי הוא קרן כולו.
לעורו הכהה היה ברק בלתי נשכח. היא רצתה להניח את שפתיה קרוב
לעורו הזוהר.
הוא הושיט לה יד ללחיצת היכרות והיא החליקה את ידה הקפואה לתוך
ידו החמה והרכה, לא רוצה שיעזוב את ידה לעולם.
הם פנו משם והלכו בטבעיות אל מקום משכנו.

זוהר פתח עבורה את הדלת החלודה.
אודליה נכנסה פנימה אל החדר המואר מעט באור נרות חלוש. היא
הבחינה במיטה רחבה מצד שמאל, מכוסה במצעים שחורים. השירותים
והמקלחת, קטנים אך נקיים מצד ימין. המקום נראה כדירה קטנה
וחסכונית.
זה בסדר, חשבה לעצמה, באמת לא צריך יותר מזה.
זוהר סגר מאחוריו את הדלת, ניתק את האיתורית מחגורת מכנסיו
והניח אותה על השולחן הקטן בחדר. הוא קרב אל אודליה והיא
העבירה את גב ידה במורד לחיו, מתעכבת על נקודת הדופק בצווארו,
בוחנת האם יצרה הקטלני עדיין קיים בה. היא חשה פליאה משלא
הרגישה בצורך לנעוץ את שיניה בבשרו השחור.
הוא נגע קלות בסנטרה והרים את ראשה. מבטה פגש את מבטו.
היא קרבה אליו ונישקה אותו, נשיקה קרה. כל נשימה שלה פלטה קור
וצינה. היא החליקה את שפתיה על עורו, ירדה אל צווארו, פשטה את
חולצתו בתשוקה איטית, שפתיה פגשו את כתפו ומשם גלשו אל ידו
החסונה. שפתיה חקרו את גופו בסקרנות שלא ידעה כמותה.
ידיו חיבקו את גבה הלבן והקר, ליטפו את הקעקוע שלה: קעקוע של
חרבות צלובות וניצוצות מתכת משולהבות סביבן.
אודליה הסירה מעליה במהירות את חרבה והניחה אותה בצד, לא
מקדישה תשומת לב לנשקה היקר.
אוויר קר התלטף סביבם באיטיות. היא רצתה אותו. כאן ועכשיו.
זוהר חיפש את שפתיה, העביר את ידיו על שדיה העגולים, המשיך אל
גבה ומשם החליק אותן אל מתחת לשמלתה, הצמיד אותה אליו
באחיזתו.
לפתע נשמע צלצול לא שייך, כאילו הגיע מעולם אחר, זר לעולמם
המשותף.
צלצול האיתורית כמעט גרם לו לצאת מכליו. הוא ניגש אל המכשיר
הקטן בזריזות.
"אני חייב ללכת. מצטער", הוא הפנה אליה את גבו, לא יכל להביט
בה, ידע שפגע בה.
זוהר נשאר עומד לכמה שניות, מריץ במוחו את כל מה שיכל לחוות
עכשיו, מצטער על כל מה שהפסיד. הוא לבש במהירות את חולצתו,
חיבר את האיתורית למכנסיו, יצא וסגר אחריו את הדלת.
אודליה שמעה את רעש המנוע של אופנועו השחור מתרחק הרחק מהבית,
הרחק ממנה.
צעקה איומה ומקפיאה נפלטה מפיה, כאילו קרעו ממנה את ליבה
בשנית.    
אודליה חשה שעצביה בוערים בה. המיטה קראה לה. היא נשכבה על
המיטה וכמעט השתגעה. רצתה לשכוח מהכל, אבל התשוקה עדיין בערה
בה. היא כיסתה את פניה בשתי ידיה, כמעט מחצה אותן מרוב עצבים.
היא חשה את דמה זורם באיתנות בכל גופה, מלהיט את איבריה. לחיה
עטו סומק עז והיא התפתלה מתשוקה. החליקה את ידיה באיטיות על
צווארה הלבן, מעכה את שדיה, מחצה את בטנה כמבקשת להיפטר
מהתחושות העזות שהתערבלו בתוכה וירדה בליטוף אל ירכיה. רעד קל
עבר בה. הכניסה את ידיה אל מתחת לשמלתה, החלה נוגעת בעצמה,
נוגעת ונרדמת.

כשהתעוררה מצאה לצידה את גופו החם, שרוע בגבו אליה.
אודליה לא יכלה להפסיק לבהות בעורו השחום. נמשכה לעורו כמו
פרפר אל אש. ליטפה את גבו והוא התעורר מהלטיפה הקלה ביותר של
כף ידה הלבנה הצחה.
זוהר הסתובב עם פניו לאודליה וכרך את זרועו סביב צווארה. הוא
נשק לה והיא נשבתה בנשיקתו השוקולדית, המרירה-מתוקה. בידו
השנייה ליטף את פנים ירכיה הרכות והקרות.
" שלא תחשוב שהקסם שלך והעובדה שאתה מחבק אותי עכשיו יכניסו
אותך אל מתחת לשמלה שלי", היא הישירה אליו מבט מאיים, עדיין
כועסת על הנטישה שחוותה בליל אמש. נטישה שניערה אותה כל-כך חזק
מהאשליה שהיא יכולה לקבל אהבת אמת מגבר, שאיפשהו בעולם הזה
קיים מישהו שיתמסר לה כולו ויהיה שם תמיד בשבילה.
יחד עם זאת, הרגישה אודליה חשופה כל-כך בפניו וזה עוד בכלל
לפני שהספיקה להכיר אותו. כלומר להכיר אותו באופן הרגיל, לא
ידעה מי הוא, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. אבל זה לא שינה לה,
היא הרגישה שהיא מכירה את מי שהוא באמת וזה הדבר היחיד שהיה
חשוב לה. היא הרגישה עירומה לפניו, שהיא לא יכולה להסתיר ממנו
כלום.
הוא שוב ניסה ללטף אותה בין רגליה.
"אני רצינית זוהר, אני ממש לא מפחדת להכניס לך בעיטה בביצים.
תאמין לי שאתה לא תשכח את זה", הזהירה אותו.
אודליה ניסתה לשחזר במוחה את הפעם האחרונה שבה שכבה בתוך מיטה
עם גבר לצידה, גופו נוגע בגופה.
לפני שנה בדיוק, אז זה קרה. היא קיוותה בכל ליבה שהפעם זה
ייגמר אחרת לגמרי, שהפעם יצא מזה משהו טוב. היא פחדה שוב
להישבר לחלקים. כל מה שרצתה זה רק להביט בו, לא לדבר על כלום,
רק לבכות מולו.
היא החזירה את מבטה אל עיניו הכהות, המסתוריות, האמיתיות. היא
טיפסה עליו באיטיות וכעת שכבה עליו, בטנה צמודה לבטנו, אצבעות
רגליה הלבנבנות מדגדגות את כפות רגליו החמות.
אודליה צחקקה, צחוק כזה שלא צחקה מזה זמן רב, כזה שלא כרוך
בזדון כלשהו.
"אני רוצה שלא תפסיקי לצחוק לעולם", אמר לה ונישק אותה בכל
פניה המחויכות, נישק בהערצה את שיערה, את צווארה, את כתפיה, את
כפות ידיה.
הוא ידע שבכל רגע ורגע יכלה לקטול אותו, להפוך אותו לעוד קורבן
חסר חשיבות של נצחון הנשיות על הגבריות בעולם הזה. למרות זאת
לא פחד ממנה, סמך עליה לחלוטין.
הם חשו בענן הדק האפור-לבן מקיף בצינה אפלה את פלג גופם העליון
המאוחד. הם החליקו ביחד אל הרצפה, מתגלגלים אחד על השני ברכות,
טובעים האחד בשנייה, שחור בלבן.
הוא חדר לתוכה בעדינות, איברו מילא אותה בחושניות ענוגה. הוא
ספג לתוכו את עורה הרך המושלג.
משהגיעה לשיאה, דמעות עדינות כיסו את לחייה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלה. אודליה רצתה שהוא לא יעזוב את גופה
לעולם.
זוהר ליטף את פניה הרטובות מדמעות, הוא לא ידע. הוא היה בטוח
שהיא מנוסה הרבה יותר ממנו, בעיקר בגלל הטבעיות שבה פיתתה אותו
ומהקלות שבה נתנה לו להיכנס אל גופה הבהיר והצונן.
משניגב את דמעותיה, הסתלקו כל פחדיה. כל חששותיה שהיא מזיקה
לעולם הזה במעשיה הטמאים, הנשלטים על-ידי יצר הנקמה העצום,
שכעת הלך ודעך בה, פונו במגעו הקסום.

הוא נשק לדמעותיה, נשק והלך. השאיר אותה עזובה על הרצפה, לבנה
בתוך סדין שחור, לא חשה בקיפאון של הרצפה האפורה עליה הייתה
שרועה כעת.
"לאן אתה הולך?" שאלה אותו חלושות, מיואשת כבר מהתנהגותו הקרה,
שהייתה מנוגדת כל-כך למגעו המחמם.
אודליה החביאה את פניה הדומעות בשיערה החום הבהיר הארוך.
הגוונים האדמוניים הנסתרים בו התחזקו כעת והאדימו. מתחת לסדין
הכהה שכיסה אותה אפשר היה לראות כתם אדום מהבהב באזור חזה
השמאלי. ליבה התמלא בושה וזעם. היא נשבעה לעצמה שלא להגיע שוב
למצב המשפיל הזה.
זוהר הצטער שהוא לא יכול להישאר איתה, הצטער שהוא צריך לעזוב
אותה. אבל חובתו קוראת לו.
"אני לא יכול להגיד בדיוק לאן אני הולך. אני פשוט חייב ללכת.
אבל אני אתקשר ברגע שאוכל. את חייבת לסמוך עלי".
היא ניסתה.

עברו כבר שלוש שעות והיא לא יכלה עדיין להירדם. הוא שוב עזב
אותה. השאיר אותה לבד בתוך העיר המתה הזו. שוב היא נתלתה
בהבטחה כל-כך שבירה.
אודליה נשארה עטופה בסדין השחור, יושבת על המיטה לבדה, בוהה
במכשיר הטלפון. היא חיכתה לצלצול שלו, לסימן ממנו.
השחר עמד להפציע והיא ידעה שמיד תיפול לשינה מבלי שתוכל להתנגד
לה. בחוסר רצון נשכבה במיטה והשינה כיבתה אותה אט-אט.

חריקת הדלת העירה אותה משנתה הסתורה. אודליה הייתה אפופת שינה
כשזוהר נכנס מבעד לדלת החלודה.
הדבר הראשון שעשה משנכנס בדלת, מיד לאחר שפשט את בגדיו, היה
להחליק לתוך המיטה הגדולה. הוא נצמד לגופה, החליק את גופו
העירום עליה.
"לא זוהר, לא עכשיו." היא אמרה לו חצי מנומנמת.
"מה לא עכשיו? את אוהבת אותי או לא אוהבת אותי? כרגע נראה לי
שלא בדיוק." הוא ענה לה בעצבים.
"מה זה קשור עכשיו זוהר?! תפסיק!" הוא הפחיד אותה במילים שלו
ועוד יותר כשהחדיר את ידו לתוך תחתוניה ההדוקים לגופה.
"זוהר, אני מבקשת ממך להפסיק!" היא לא האמינה שזה אותו האיש
שרק מלפני כמה שעות ניגב את דמעותיה וסילק את פחדיה. כנראה שכל
מה שנתנה לו עד עכשיו לא הספיק לו. שוב חזרה בה אותה הרגשה
מוכרת וחזקה שאי אפשר לסמוך עליהם, הגברים. אודליה הצטערה על
כך שהחלה לאהוב אותו בכלל, הוא עצבן אותה עכשיו, ממש הטריף את
חושיה הרגישים גם ככה.
זוהר לא הפסיק, הוא רק הצמיד אותה אליו בכח רב יותר.
"תעזוב אותי!" ניסתה להיאבק בו "תצא ממני! תצא לי מהחיים!" היא
הדפה אותו מעליה.
"אז אני מבין שאת לא אוהבת אותי. אם באמת היית אוהבת אותי,
היית איתי עכשיו בתוך המיטה."
אודליה לא הייתה מוכנה למסע ההאשמה הזה עכשיו. היא לא עשתה שום
דבר שלא היה בסדר. כל המחשבות שהחלו לצמוח בתוכה על שניהם יחד
נעלמו הרחק-הרחק ממנה.
הוא באמת חושב שאני אכנע לו הפעם? חשבה בליבה בכעס. הוא
באמת חושב שאעשה דבר כזה? שפשוט אכנע לו ואתחיל לבכות?
"שלא תעז להגיד לי מה לעשות" אמרה לו בעצבים.
"אז תגידי לי שאת אוהבת אותי", זוהר ניסה לשלוט עליה.
"שלא תעז להגיד לי מה להגיד". היא יצאה מהמיטה בזעם, התלבשה
במהירות ורצתה לגשת אל הדלת, לברוח משם.
הוא חסם את דרכה.
"את לא הולכת לשום מקום."
אודליה הבינה שזה לא ילך בכח, היא צריכה לשבת ולדבר איתו פנים
אל פנים. היא לקחה את ידיו בעדינות והתיישבה מולו על המיטה
הרכה.
היא ניסתה למצוא את המילים, ניסתה להגיד לו שזה נגמר. היא רצתה
לדעת להגיד לו לא, ופתאום ראתה שזה ממש לא פשוט להקשיב למחשבות
שלה.
היא הביטה לו בעיניים ופשוט אמרה לו: "לא בגללך, זה בגללי."
אודליה ידעה שהוא אוהב אותה ושהוא לא יסלח לה. לעולם. אבל היא
גם ידעה שהוא לא חושב שהיא מלאך. היא הדבר הכי רחוק ממלאך.
"אודליה, די עם הבולשיט הזה. את יודעת שאנחנו צריכים להיות
ביחד."
"זוהר, אתה לא מקשיב לי." היא הביטה לו בעיניים והתאמצה הכי
בעולם כדי לשקר לו. "זה פשוט לא זה. אני מנסה, באמת שאני מנסה.
אני מצטערת." היא השפילה את מבטה, ידעה שהוא לוקח את זה קשה.
זוהר הביט בשפתיה האדומות כדם, קרב אליה וניסה לטעום שוב את
טעם הערפדיות שלה. הוא הבין שהוא מכור אליה. הוא לא יכול לוותר
עליה.
היא משכה את גופה לאחור ברתיעה ממנו.
הוא רכן מעליה והפעיל עליה את מלוא כוחו, ניסה להשאיר אותה
שייכת לו.
אודליה ניסתה להיאבק בו ללא הועיל, כוחה הפיזי לא עמד לה הפעם.
מהפחד שתקף אותה ומהזעם האצור בתוכה, היא פלטה צעקה אדירה
מעמקי ריאותיה האיתנות. צעקתה מילאה את החדר בקיפאון מחריד.
היא ידעה מה עליה לעשות.

אודליה שלפה את חרבה המבריקה, אחזה בה בשתי ידיה הרועדות
ושיספה קלות את זרועותיו שלחצו על גופה. החרב כמעט לא נגעה בו
ובכל זאת, ידיו נשרטו עמוקות ודמו ניגר מהן.
זוהר נרתע לאחור. היא ניצלה את ההפוגה של כוחו והתנפלה עליו,
משטחת את גופו על הרצפה הקשה.
אודליה הניפה בשתי ידיה את חרבה כלפי מעלה בתנופה אימתנית
ונעצרה לשנייה בתנוחה הזו. מוחה הוצף במחשבות על כך שזוהר היה
כל מה שרצתה, שהם נועדו להיות ביחד, שהרגישה זאת כל כולה. אבל
עד מהרה הם איבדו את זה, וכל הזכרונות שהיו כל-כך קרובים אליה
התפוגגו הרחק-הרחק ממנה.
כל הזמן הזה הוא רק העמיד פנים, חשבה אודליה בכעס עצום,
ועוד לחשוב שהייתי בטוחה שהפעם יהיה לזה סוף טוב.
היא הנחיתה בחדות כואבת את החרב הישר אל תוך ליבו ופרצה בבכי,
לא עזבה את החרב לרגע.
כל-כך רצתה להישאר שם ולהמשיך לבכות, אבל ידעה שעליה לברוח,
כמה שיותר מהר,  כמה שיותר רחוק.
בשארית כוחותיה משכה אליה חזרה את חרבה, שלמרבה הפלא יצאה
מגופו המדמם של זוהר נקייה ומושחזת.
אודליה אספה את עצמה וקמה על רגליה. היא סידרה את בגדיה,
החזירה את חרבה למקומה הטבעי וניגבה את דמעותיה. ליבה הלם בה
בפראות מוכרת. האדרנלין הבעיר את דמה.
היא הסתובבה, לא טרחה להעיף בו מבט נוסף ופתחה בריצה. היא כלל
לא הרגישה את עבודת הלב-ריאה האינטנסיבית שלה, פשוט רצה. רצתה
לברוח למקום בו לא ימצאו אותה לעולם, אבל ידעה שלא תוכל להימלט
מהייעוד שלה. היא התמסרה לצינת הלילה האפלה ואיתרה את הקורבן
הבא שלה.