בתמונה כולם נמצאים, אפשר לראות שם את כולם, כל אלו שפגשתי,
שהכרתי, אלו שנחשבו לאויבים ואלו שנחשבו לחברים, כולם שם,
מלבדי.
כל מי שתפס מקום בחיי וגם מי שלא, מופיע בתמונה,
הגננת והמורה, החברים והחברה, ההורים והדודים וגם השכנים,
זו תמונה של כולם, כל מי שהכרתי, וכל מי שלא, תמונה ענקית,
שישה מיליארד איש, ואני מסתכל, ורואה, וכל אשר נותר לי לעשות
הוא להפנות את מבטי ולהתחיל לבכות.
איש אינו מסוגל להסביר את אשר עובר במוחי, איש אינו רואה את
אשר אני רואה.
ומה אני רואה? את העומק. את האנשים כמו שהם.
הכיעור שבתוכם, רגשות הקנאה והאנוכיות,
השחור המסנוור אותם ומראה להם רק מה שיש להילחם בו ולפגוע בו,
ולפגוע הם מצליחים.
יכולתי לראות פעם גם קצת מעט יופי מסתתר, קצת אור ואהבה, אבל
הכיעור שלי הצליח להסתיר את המעט שעוד היה להביט בו. אני מאמין
שהכיעור שבתוכי הסתיר את זה, החלופה קשה מנשוא.
אך אין בי שחור. השחור המסנוור לא חי בי, מעולם לא נכנעתי
אליו, מעולם לא משך אותי.
השחור לא מסתיר אצלי את אשר נעלם אצל אנשים אחרים והאור עדיין
מקרין. אבל נסתר.
אסור להראות את אשר נעלם אצל אחרים, פן יקחו אותו.
והאור הזה הוא שלי, כנגד הים השחור של כל האחרים, ואין אי אור
בים השחור, כי אם אבן המסרבת לשקוע.
וכשיגיע הסוף, והאור יכבה, זה לא יהיה מכניעה לשחור, שלעולם לא
אגע בו ולעולם לא יגור בי ולעולם לא יהיה חלק ממני,
זה יהיה מטביעה, בשחור הגדול, הים השחור, שבו כל האחרים חלק,
ולא אשאר קליפה ריקה, מראה לשחור שלהם, מהטביעה הזאת לא יצא
עוד שחור, רק ימות האור שנשאר. |