"וייצא מגזע ישי, ונצר משורשיו. ונחה עליו רוח חוכמה ובינה,
רוח עצה וגבורה, רוח דעת, ויראת יהוה. ולא למראה עיניו ישפוט,
ולא למשמע אוזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי
ארץ. והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור
מותניו, והאמונה, אזור חלציו. וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי
ירבץ."
- התנ"ך, מהדורה מעודכנת. ספר ישעיהו, פרק יא.

ביום חמישי, השבעה עשר ביולי, המשיח הגיע.
אף אחד לא ידע ממש איך, או למה, אבל בשעה שלוש בצהריים היה
אפשר לראות אותו רוכב על הסוס הלבן שלו ליד הגן הציבורי. עשרות
ילדים בני שלוש עד שבע בארגז השלג, ליד הספסלים ומתקני
הנדנדות, הצביעו עליו. יותר ממה שהיו צמאים לכוס מים מהולה
בויטמינצ'יק, היו הילדים צמאים לריגוש כלשהו. גם צילה הבחינה
במתרחש, וצעקה ליוגב שיבוא מיד, אבל מיד, לשבת לידה על הספסל.
"מטורפים, אלו, מטורפים", היא מלמלה לחברתה ציפי, שישבה לידה.
הן למדו יחד במגמת כימיה, ועכשיו, אחרי שמונה שנים, כל מה
שנשאר מהיותן שם, זו המיומנות בה ערבבו את המים עם תרכיז
הפטל.
"לגמרי", הסכימה ציפי וליטפה את שערה של חלי, בתה בת החמש.
"מסתובבים עם חיות משובטות באמצע הרחוב, כאילו זה לא מנוגד
לחוק כבר שנתיים."
המשיח נופף בידו הימנית לילדים. הם יכלו להבחין בסוסו הלבן,
שהתמזג עם האדמה המושלגת כאילו הייתה זו סביבתו הטבעית,
במלבושיו העתיקים ובחיוכו האבהי, מבעד לזרועותיהן של האימהות
המגוננות כל כך שלא לצורך. הם גם יכלו לראות את מדיו הירוקים
של השוטר יוסף, אבל דווקא המראה הזה לא היה נדיר בשעה הזו של
הבוקר.
"הדבר האחרון שאני רוצה", מלמלה צילה תוך כדי ביצוע מגננה
מסיבית על עתיד בנה באמצעות זרועותיה, "זה שיוגב שלי ילמד
מפושעים כאלה."
ציפי הנהנה. היא לא העלתה על דעתה לרגע שיוגב אביהו בן הארבע
כבר למד את רזי השימוש בסכין מתקפלת, מסור ידני ואקדח קפצונים.
הכל, כמובן, מהטלוויזיה.

סמל יוסף קלייזרמן, גבר בשנות השלושים לחייו, נמוך ובשלבי
התקרחות מתקדמים, עשה את הטיול הרגלי היומי שלו. למעשה, לא היה
זה טיול רגלי רגיל, אלא פטרול בוקר שנכפה עליו, כמו על כל שוטר
זוטר בתחנת המשטרה של תל אביב המושלגת. נהלים חדשים. יוסף לא
אהב נהלים חדשים. הוא אהב להסתובב שם, ליד הגן, לצפות באימהות
שצופות בילדיהן שצופים בסרטי מלחמה מתי שהם לא צופים בחדשות.
הוא אהב להגיד שלום לכולם, ולכולן, לנהל איזה סמול-טוק של
בוקר, לעשות "מלאכי שלג" עם הילדים הקטנים על האדמה הלבנה
וליהנות מהכל. את הסיור הרגלי בדרך כלל היה שוכח. השלג הוא דבר
ממכר, זה ידוע, ובנוסף לתופעת לוואי זו, יש לו גם נטייה לגרום
למכשיר הקשר לצפצף בדיוק ברגע הכי פחות מתאים. למשל, התגלשות
במגלשה.
"קלייזרמן!!!" נשמעה הצווחה המוכרת של מפקד התחנה, "מה לכל
הרוחות אתה עושה?!"
השוטר יוסף נפל על האדמה הלבנה בחבטה קלה, שגרמה לילדים שהקיפו
אותו לצחוק בעליזות. הוא גיחך יחד איתם והוציא את מכשיר הקשר
מהכיס. מסיבה שלא הייתה ידועה לו, אימהות החלו לצעוק והילדים
שהקיפו אותו התפזרו.
"שום דבר, המפקד, אני בסיור הרגלי הרגיל שלי."
"מתחכם, אה?!"
יוסף שתק.
"שלא תחשוב שאני אוכל את הלוקשים המפוברקים שלך, אני יודע
בדיוק איפה אתה נמצא, קלייזרמן", הוא נהם לתוך השפופרת, ומבלי
לחכות לתשובה, הוסיף: "אתה בארגז השלג בגן הציבורי, כמו בכל
סיור שלך", הוא הדגיש את המילה "סיור" בלגלוג.
"המפקד, זהו אקט מקצועי לחלוטין!" מלמל יוסף, "הילדים-"
"הילדים האלו הם בדיוק באותה רמת משכל כמו שלך! יש לך הרבה מה
ללמוד מהם, יוסף חביבי."
"המפקד-"
"שלא תחשוב שאין לי מה לעשות, קלייזרמן. שלא תחשוב שאני נהנה
לדבר איתך, ושלא תחשוב, שלא תעז לחשוב, שאני לא יודע שהתעלמת
לחלוטין מההתראה שלנו."
"התראה, המפקד?"
"התראה לגבי טיפוס חשוד באזור הסיור שלך!" נשמעה צעקה.
"טיפוס חשוד?" מלמל יוסף בבלבול.
הוא לא ראה שום טיפוס חשוד.
"אם אני תופס אותך עוד פעם אחת מנתק את המכשיר שלך מהרדיו של
תחנת המשטרה", נבח המפקד, "מצדי אתה יכול להישאר לשחק עם
הילדים בגן. שלום!"
השיחה הסתיימה. 'על מה הוא דיבר?' תהה יוסף, 'המקום הזה שקט
לגמרי. למה תמיד אני השעיר לעזאזל?'
יוסף קם מהאדמה בגמלוניות, ניער מעליו את חתיכות השלג והתכונן
לחזור לטיול הרגלי שלו. הוא לא אהב טיולים רגליים.
המשיח התקרב לעברו בחיוך. צילה וציפי כיסו את עיני ילדיהן.

"שלום!" הוא אמר בקול רם וברור. נדמה היה שגם החיה שעליה היה
רכוב חייכה חיוך רחב. נדמה היה שגם יוסף חייך חיוך רחב והאמת
היא, שזה לא רחוק מהאמת. הדבר באמת התרחש למספר שניות, מספר
שניות שלקחו ליוסף קלייזרמן לחבר אחד ועוד אחד, ועוד שלוש,
ולהגיע למסקנה שיכול להיות שטיפוס מזוקן בגלימה לבנה שרכוב על
סוס באותו הצבע באמצע תל אביב זו התחלה מאוד טובה לשיר הזוי
לילדים קטנים שלא חיבקו אותם מספיק, והתחלה פחות טובה של הבוקר
שלו.
"יש לך אישור?" שאל יוסף.
המשיח המשיך לחייך עוד זמן רב, עד שהבין לבסוף שהקול הפונה
אליו בא מלמטה. הרבה למטה. הוא התכופף ונופף בידו בשנית.
"שלום לך, יהודי קטן!" קרא המשיח, "באתי להושיע אותך ואת
אחיך!"
'הוא קרא לי נמוך!' נזעק יוסף והרגיע את עצמו. הכל כבר יהיה
רשום בדו"ח המשטרתי. לגלוגים על עובדת יוסף מאותגר אורכית היו
חביבים עליו עוד פחות מטיולים רגליים.
"מה אתה אומר?! ואיפה האישור?"
"אישור?" אמר המשיח ולא הפסיק לחייך לרגע.
"על הסוס."
"אתה מתכוון לאליהו?"
"כן", אמר יוסף בשאט נפש, "אני מתכוון לאליהו."
"מה איתו?"
"יש לך אישור בשבילו?"
"אישור למה?"
"יש לך סוס לבן, סבאל'ה!" אמר יוסף בקוצר רוח, מוחה זיעה
מפדחתו עם ידו השמאלית, "לבן! זה קצת לא חוקי."
"טוב, מצטער שלא באתי עם חמור כמו שהבטחתי, פשוט הם נורא יקרים
היום."
"זה עדיין לא חוקי, חבוב."
"חוששני שטרם ירדתי לסוף דעתך."
"חוששני שאצטרך לקחת אותך ואת הסוס לתחנת המשטרה."
"אליהו. קוראים לו אליהו."
יוסף לא ענה. הוא שלף את הרובה המשתק מהנדן בחגורתו וכיוונו
לעבר המשיח, שבהה בו במבט מבולבל, אבל עדיין מחויך. כמו מבוגר
המסתכל על תינוק ומנסה להבין אם הוא רוצה לעשות פיפי או
לאכול.
צילה הידקה מעט את אחיזתה. שדה הראייה של יוגב הצטמצם לכדי
נקודה לבנה.
שני ברקים שקופים נורו מהרובה המשתק. המשיח וסוסו נפלו על
האדמה המכוסה שלג בגן הציבורי באיושה קלילה.
השוטר קלייזרמן הוציא את מכשיר הקשר והזמין ניידת, בעודו בוחן
את שני הליצנים.
'מי מסתכל על מי מלמעלה עכשיו, אה?' הוא גיחך לעצמו.

"כי הנה היום בא, בוער כתנור. והיו כל זדים וכל עושה רשעה,
וליהט אותם היום הבא, אמר יהוה צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש
וענף. ועשותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. ביום אשר
אני עושה, אמר יהוה צבאות. זכרו תורתי. הנה אנוכי שולח לכם את
אליהו הנביא, לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא. והשיב לב אבות
אל בנים, ולב בנים אל אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם."
- התנ"ך, מהדורה מעודכנת. ספר מלאכי, פרק ג.

היא באולם ההרצאות, והוא ניצב שם. גבוה ובנוי לתלפיות. בידו
האחת מקל המצביע על נוסחאות שלא אומרות לה דבר. ספק אם הדבר
שונה לגביו. בידו האחרת הוא מכביר בתנועות גוף כמה הכל עצום,
וחשוב, ומעניין. אותה זה לא ממש מרתק. היא מרוכזת בעיקר בו,
בידה אחת מקל גרפיט עטוף בעץ איתו היא משרבטת על דף, וביד
האחרת היא מחזיקה את המחברת, כדי שלא תזוז, כדי שלא תיפול, כדי
שתישאר יציבה. אם היה לה חוש מטאפורי בטח הייתה חושבת שהיד
משולה ליד האוחזת בה לבל תאבד את שיווי משקלה, לבל תעוף
ואחיזתה במציאות תהיה כלא הייתה. חבל שבמציאות אין לה יד כזו,
חבל שכל כך קל להיסחף לעולמות אחרים וליקומים מקבילים, רק כדי
להתעורר באמצע ולהבין שאת תקועה עדיין באותו מקום. בעבודה
הקטנה והמעצבנת שלך, עם מדים שקטנים עלייך וגורמים לך להיראות
מגוחכת יותר ממה שאת, מול לקוחות שבטוחים שהכל מגיע להם, בחנות
מסחרית להשאלת סרטים.
"הלו? את שם, בובה? לא יכול להיות שאני משעמם עד כדי כך."
"מה?" היא התעוררה ומולה ניצב אדם צעיר למראה, שערו הבלונדיני
עם השורשים השחורים מתנפנף ברוח המזגן שפעל במקום וגופו עטוף,
בניגוד אליה, בחליפה אפורה שהלמה אותו. היא קינאה בו.
"הסרט", הוא אמר והצביע על קופסה לבנה שהכינה בתוכה דיסק מלא
שריטות ואשר היה אמור להסב לו מספר שעות הנאה.
"כן", היא התעשתה, פיהקה קלות ועפעפה בריסיה.
"נרדמת", הוא ציין עובדה.
"אני יודעת", אמרה והעבירה את הקופסה מול הברקוד. הפרטים על
הסרט "מועדון קרב" הופיעו בן רגע על המסך הכחול.
"רשום כאן שהסרט כבר מושאל", אמרה.
"אני יודע", ציין, "אני רוצה להאריך את תקופת ההשאלה."
"אדון לוינסקי, רשום כאן שהסרט נמצא אצלך כבר חודשיים וחצי. לא
הספקת לראות אותו?"
'ראיתי אבל שכחתי', רצה להגיד אינפרנוס. במקום זאת פלט: "לא,
אין לי זמן. גם עכשיו", הוא הביט בשעונו. בסוף חמש השעות
הקרובות, לא ידוע איך, הוא עומד למות.
"אני רושמת לך עוד שלושה ימים", אמרה מבלי לדעת מה היא אומרת.
רוב הסיכויים שתשכח את כל הסיטואציה כשתתעורר. בעל החנות כבר
התרגל לחולת הנרקולפסיה. "העיקר שהיא עושה את העבודה שלה", היה
אומר ומושך בכתפיו כששאלו אותו מכריו. "אני מקווה שתמצא את
הזמן ושתחזיר את הסרט לחנות", אמרה, הכניסה את הקופסה לשקית
ונרדמה.
"אין בעיה", אמר לעובדת שכבר מזמן לא יכלה לשמוע אותו. הנוכחות
הכי דומיננטית בעיניה אליה יכל לשאוף באותו רגע הייתה הד
בחלומה, לא יותר.
תוך חמש השעות הקרובות, לא ידוע איך, הוא עומד למות.
לפחות שיראה סרט טוב.

אינפרנוס התבונן בכתוביות שרצו על מסך הטלוויזיה שלו. 'נחמד,
המועדון קרב הזה', הוא חשב והרהר, מקנא בגיבור הסרט. כל ערב
הוא מת, וכל ערב הוא נולד שוב. הלוואי עליו. נשמה תועה שכמותו.
כל ערב הוא מת, וכל ערב הוא מוצא גוף אחר, אדם אחר, שיסכים
לארח אותו בתוכו, ולפעמים אפילו ההסכמה היא שולית. העיקר
לשרוד, גם אם זה על חשבונם של אחרים. כשאתה מקולל ההיגיון קצת
מיטשטש אצלך, תעיד כל נשמה תועה. הוא ידע שזמנו כמעט תם. הגוף
אותו לקח מאמנון לוינסקי חסר המזל, היה צעיר ורענן באותו בוקר
מקולל, וכעת נהפך לערימת בשר חרוכה ולא יותר. אינפרנוס קם
מהספה וצעד אל עבר המראה. דמות מעוותת, מתה, של עצמו, ניבטה
מתוך הראי ונעצה בו עיניים. הוא מתכלה אט אט, אבל התהליך כבר
לקראת סופו. בחצות הוא ימות וייאלץ לתור אחר גוף חדש. זו יכולה
להיות תינוקת בת שנתיים, זקנה ישישה, פוליטיקאי או אפילו
עורך-דין, כולם היו שווי ערך בעיניו. העיקר שיהיו אנושיים, הוא
חזר ואמר לעצמו. מאותה סיבה בדיוק העדיף אינפרנוס להימנע
משימוש בעורכי דין.

הוא חזר אל הטלוויזיה ועבר אל החדשות. "המשיח הגיע", רעמו
העיתונאים והסתערו כחיות טרף על כל מי שהיה לו אפילו שביב של
מידע. זה הספיק להם כדי לעשות מהדורת חדשות. לא ייאמן כמה
"אולי", "ייתכן" ו"יש סיכוי" יכולים למלא שעה וחצי של שעמום.
ואז הוא ראה אותו, על המסך. את המשיח. את הזקן הלבן הזה, כבול
באזיקים ומחייך לו מול הפרצוף כמו איזה סנטה קלאוס מפגר.
אינפרנוס התמלא בזעם, זעם אשר גופו הצנום והחלש של אמנון
לוינסקי היה צר מלהכיל, זעם אשר התאפשר הודות להיותו של
אינפרנוס, איך לומר, לא בדיוק מהעולם הזה. בין המקום ממנו בא
לבין כדור הארץ הבדלי הטמפרטורות היו ניכרים למדי, מה שאפשר לו
לעשות ככל העולה על רוחו. להרוג, לענות ולהשחית. יש שיאמרו
שאינפרנוס יציר שטן, יש שיאמרו שהוא סתם משחק באש.

אט אט התחממו עצביו של הפונדקאי המסכן וחסר השליטה במתרחש. מה
שאמנון לא היה יכול לעשות בנדון - זה היה מאוחר מדי. הוא ידע
את זה. גם אינפרנוס ידע את זה, אלא שהאחרון היה עסוק מדי
בלנעוץ מבט מלא תיעוב, שנאה ורצון להשחית. "ברוך אתה, אלוהי
העזאזל!" הוא צרח בקול עתיק שנשמע עד השמיים, "סוף סוף נחסל עם
המלאך המתועב את החשבון!"
האש התפשטה בגופו, בבגדיו, בפרצופו. הוא בער. הוא בער מזעם,
מתסכול ומרצון להשחית. אלפיים שנה של דילוגים בין פונדקאים לא
יצרו לו מצב רוח רגוע במיוחד, אלפיים שנה של נדידה בעולם לא
שלו, מקום אליו לא היה שייך וגם לא יהיה שייך אליו אי פעם.
אלפיים שנה בארץ זרה, תוך ידיעה ברורה שאינך רצוי, לא יותר
מטפיל, דיבוק, על האדמה עליה אתה דורך. יום אחד, כך הוא קיווה,
יחזור הביתה, אבל בינתיים זה לא קרה. אלפיים שנה הוא מחכה, ויש
שיאמרו שחיכה למשיח.
זה לא היה עד כדי כך רחוק מהאמת.

גופו של אמנון לוינסקי ניצת מחמת הזעם והחל לעלות באש. הלהבות
אחזו בספת העור בן רגע, כך גם בטלוויזיה, ומספר שניות לאחר
מכן, בכל הבית. פיצוצים קטנים של מכשירי חשמל נוספו לקללותיה
הבלתי פוסקות של אותה נשמה תועה, אשר נשבעה אי שם, בשלהי ימי
הביניים, שלעולם לא תפסיק לחיות, שלעולם לא תפסיק למות.
"אני אלכוד אותך!" הרים אינפרנוס את ידיו הגדועות, המפוחמות
והלוהטות, "אני אלכוד אותך ואהרוס אותך, משיח בן דוד, אתה
שומע?!"
באותו רגע של כעס, תיעוב, שנאה ועוד עשרות מילים נרדפות בעלות
אותו רעיון, התאדה השד אינפרנוס ומגופו של אמנון לוינסקי לא
נשאר זכר. השעון, אשר הצביע על חצות, נשרף כהרף עין תוך כדי
ההתפוצצות, וכך גם כל שש הקומות בבניין היוקרתי. אחרי אותה
שנייה, לא נשאר דבר מגופו של אותו פונדקאי אומלל, גם לא מכל מה
שהיה ברדיוס של קילומטר ממנו. אינפרנוס עלה לשמיים במערבולת של
אש, וירד מהם כלעומת שבא, אל תוך גופו הקטן של לא אחר מאשר
יוסף קלייזרמן מתל אביב.

עצוב לחשוב על כך שמדי שנה מושקעים סכומים אדירים של כסף על
כלום. אם ניתן היה לאסוף את כל הכסף ששולם לקניית מסטיקים בכל
רחבי הגלובוס, ניתן היה להאכיל את כל אפריקה, כך אומרים.
ומסטיקים הם לא צורך חיוני עד כדי כך. אנשים הסתדרו וחיו יפה
מאוד בלי מסטיקים ובקלות ניתן לוותר על המוצר הזה ולמנוע רעב
בכמה מדינות עולם שלישי. לא שזה אפשרי, כשהכוונה היא להפסקת
ייצור המסטיקים, אבל תמיד נחמד לדמיין.
עצוב לחשוב על כך שאחרי כל הכסף שהושקע בהכנת פתיח ראוי
למהדורת החדשות, התוצאה לא שווה יותר ממסטיק שלעסו אותו קצת.
עצוב לחשוב על כל האפריקאים שיכלו להיות פחות רעבים אילו הכסף
היה מושקע במטרות ראויות יותר. למרבה הצער הוא בוזבז על יועץ
שיווק אינפנטיל וצוות גרפיקאים שהדבר הנכון ביותר לעשות היה
להכות אותם בהגינות בראש במקום להפקיד אותם על העבודה. עצוב
לחשוב שמהדורת החדשות המרכזית מתחילה בגלובוס מסתובב על רקע
כחול ובכיתוב תלת מימדי בצבע ירקרק של "החדשות" שמגיח מהפינה
השמאלית של המסך לכיוון המרכז. בעיני דניאל באום, שישב ליד
השולחן, מחזיק ערימת דפים ומעיף מבט במהירות בשבע המצלמות
שכוונו אליו, העניין היה מתחת לכל ביקורת. בעוד חודשיים יעזוב
את דסק החדשות, זאת ידע. זאת ידעו כולם. דניאל, עם שערו המסורק
בקפידה, עיניו המשעממות ומבטו היהיר, היה אדם שקל מאוד לא
לחבב.
"תודה שחזרתם אלינו," הידוק ערימת הדפים על השולחן במבט מלא
חשיבות, "לפני שיצאנו לפרסומות צפינו בכתבתה של איילת חסון, על
קבוצת ילדים בני 16 שהכינו פצצת אטום," כחכוח גרון אצילי
כביכול, "לכבוד יריד המדע השנתי בבית הספר שלהם," קלוז-אפ
אימתני, "מה שמביא אותנו בקשר כמעט ישיר לחלוטין", העברת יד
בשער, "אל פינת המגלומן השבועי שלנו. סילבה?"
המצלמה עוברת מהגבר הנפוח מעצמו אל הגברת עם השער הנפוח והמבטא
הסובייטי.
"תודה, דניאל. גם הפעם יש לנו מקרה של אדם בעל כוח רצון, במובן
המעוות של המילה, הסובל מילדות עשוקה, מהומופוביה ומרצון
להשחית. מר רייך, ברוכים הבאים לאולפן".
"חן חן. את נחמדה, סילבה. אולי אחוס עלייך בבוא היום", אומר מר
רייך בקול שקט שנקלט היטב במיקרופון. הוא לבש גלימה שחורה,
כפפות שחורות, מגבעת שחורה והומור שחור.
"זה מה שכולם אומרים", היא מצחקקת ומרצינה מהר. "אז, מר רייך,
מה בדיוק התוכנית שלך?"
"אני שחור."
"אני רואה."
"בינתיים."
"למה אתה מתכוון, מר רייך?" שואלת סילבה ונשענת לאחור. היא לא
מספיקה ליהנות לנוכח המחזה. כעבור שלוש דקות הכל מחשיך.

"כוסאמו!" קילל יצחק אבוטבול, "דווקא בערב המשפחתי". נדמה כי
בעת הכרזה זו, נוסף עוד קמט קטן על מצחו, יחד עם העשרות שכבר
ישנם.
"אל תתרגש, חמודי, זה בטח תכף יחזור", אמרה אשתו.
"את יודעת שאני שונא כשאת קוראת לי ככה, רחל."
"אתה חושב שאכפת לי?"
"רגע, מה זה הדיבור הזה, שאני אבין!" קם יצחק מהספה, מבט זועף
על פניו. אורי ורונית, שני התאומים שישבו עד אותה עת על השטיח
ושתקו, מתחילים לבכות בלי סיבה נראית לעין.
"שום דבר לא מספיק טוב בשבילך, יצחק! אני עושה הכל בבית ומכינה
לנו ערב משפחתי עם הכל כולל הכל, כשאתה כל היום באסם עם הסוסים
הדפוקים שלך, והגינה המטומטמת, וסוף סוף, כשאתה מגיע הביתה,
כשאנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה, עוד לפני שבכלל התחיל משהו,
אתה הורס הכל עם העקשנות שלך."
"אני עקשן?! תפסיקי לדבר שטווית."
"תפסיקו לבכות וכסו את האוזניים, חמודים", אומרת רחל אל
התאומים ומסתכלת על יצחק בזעם. "חתיכת תולעת שכמוך, מה אתה
רוצה מהחיים שלי? מה אתה רוצה מהחיים שלנו, הא?"
"אני רוצה שתפסיקי כל הזמן לעשות עניין מכל דבר! את רוצה
שהילדים שלנו ייפגעו מהטירוף שלך? זה מה שאת רוצה?"
"אני יודע מה אני באמת רוצה, כלב?"
"מה?!" נשמעה צעקה.
"אני רוצה-"
"סליחה על התקלה", מיהר דניאל באום להתפרץ לדבריה של רחל.
"כנראה הפסקת חשמל יזומה", אמר והתעלם לחלוטין מהעובדה שלא
הייתה שום הפסקת חשמל, ושהאולפן חשוך לחלוטין, כך נראה, לפחות.
המצלמות עבדו, האור עבד, המיקרופונים תפקדו והתמונה שעל המסך
הייתה ברורה לחלוטין. הדבר היחיד שתסכל את הטכנאים, בנוסף
לחלון השבור שרסיסיו התפזרו בכל האולפן, היה שהכל, ללא יוצא
מהכלל, שחור.

"וכעת לחלק השני של המהדורה", הכריז דניאל בשעמום, "בתחנת
המשטרה בתל אביב מוחזק אדם מזוקן הטוען שהינו לא אחר מאשר
המשיח בכבודו ובעצמו."
"אני מצטער", אמר יצחק מבלי להתכוון.
"אני מצטערת", אמרה רחל באותו טון והוסיפה: "אתם יכולים להפסיק
לאטום את האוזניים." הילדים צייתו מיד. היא הרימה גבה אך
התייאשה תוך שניות אפילו מהמחשבה לנסות לשאול. מה שווה להבין
דברים אם ממילא הכל שחור.

תמונתו של המשיח הופיעה על מסך הטלוויזיה בשעה שהשוטר יוסף
קלייזרמן הוציא סיגריה מהחפיסה. כבר חודש שלא עישן, אפילו
שהחזיק בכיסו כל אותה עת חפיסה למקרה חירום, לא פתח אותה. יוסף
נגמל.
עד עכשיו.
'זמן טוב לחזור להרגלים ישנים', חשב קלייזרמן והדליק את
הסיגריה, לא מודע ללהבת האש שירדה מהשמיים היישר לכיוונו.

הרעיון לעשות פינת "מגלומן שבועי" הגיע, איך לא, מכיוון
הזכיינים של ערוץ החדשות. המנכ"ל שנא את העובדה שלא סומכים
עליו ועל חוש המעוף שלו, אבל לא היה יכול לעשות דבר כשבישיבת
בעלי המניות התקבלה ההחלטה כמעט פה אחד. מגלומן שבועי, זה מה
שהמדינה רוצה, זה מה שהמדינה צריכה. ההתפתחות המואצת של
הטכנולוגיה באותן שנים, הנטייה הבלתי מוסברת לפתיחת שערים
לעולמות אחרים והבאת טיפוסים מפוקפקים לארץ שגם ככה לא היו
חסרות בה בעיות, הביאו לכך שבכל שני וחמישי צצה לה איזו מוטציה
של הטבע ואיימה להשתלט על העולם, על המדינה, על היקום וכולי.
זה היה רק עניין של זמן עד שיעלה הביקוש מצד הציבור לנושא. הם
כבר הפסיקו להפחיד, ובמקרה הטוב לא עוררו יותר מאשר גיחוך קל
בקרב הצופים, אבל גם אם קשה היה להודות בזה, הם היו מסוכנים
למדי. המגלומן תאב החשיפה גילה עד מהרה את ההשלכות של פרסומו,
נעצר על ידי המשטרה, נשפט באופן מזורז ותוך יממה זכה לאחד מתוך
מגוון עונשים אפשריים, הכוללים מיתות שונות, הגליה, שילום
קנסות בשווי מיליארדים או מאסר עד יומו האחרון. כל העניין,
מיותר לציין, התרחש הרחק מעינו של הציבור, ששכח מאותו ברנש
כשהופיעו כתוביות הסיום של המהדורה. המנכ"ל ידע את זה, בעלי
המניות ידעו את זה, סילבה קלוזמן ידעה את זה.
באותו יום שישי בילתה האחרונה במקומה הקבוע, בר מפוקפק השוכן
באחת מסמטאותיה של העיר בה גרה, ממש ליד תחנת הכוח הגרעינית.
היא לא ישבה שם כי המחירים היו אטרקטיביים, כי הברמן היה מושך
או משום שזה היה המקום הקרוב ביותר שמצאה על מנת לאבד את
פיכחותה. היא ישבה שם כי ידעה שבמוקדם או במאוחר היא תקבל את
מבוקשה. בין המוטציות מרובות העיניים, חסרות הגפיים והמעוותות
בצורות שונות ומשונות היה האדם שחיפשה. המגלומן השבועי.

אדם בשנות הארבעים לחייו, או סוג מסוים של אדם, בכל אופן, הגיע
לאן שהגיע בכלל בטעות. כל העניין היה בטעות, טעות אחת קטנה
שהובילה לטעות מאוד גדולה. איש לא ידע מדוע, אבל אחרי שהייה
ממושכת למדי, שלוש שנים אם לדייק, בכלא הבין-מימדי, מצא את
עצמו לפתע אותו אדם בעולם אשר לא ידע את מנהגיו, את תרבותו
והאם הם נוהגים לאכול את התינוקות שלהם או לא. השאלה האחרונה
צצה, אגב, בעקבות ניסיון מר אחד, שהוביל, יחד עם עוד מספר
גורמים, לכליאתו בכלא הבין-מימדי. כלא, שלאחר כמה שנים טובות
שבהן הספיק להתרגל לריחוף אינסופי בין תהום נשייה אחת לאחרת,
בדידות שהספיקה להוביל לשיגעון ומחשבות הכוללות תכנונים
מפורטים ומדויקים מאוד של נקמה, אותן שח בינו לבין עצמו. ייתכן
שהייתה זו תקלה בחברת השערים הבין-מימדיים, חוסר באנרגיה שגרם
לתגובת שרשרת או העובדה שהאתר היה ממוקם ממש בסמוך לתחנת הכוח
הגרעינית שהובילו לכך שבאותו יום שישי מצא את עצמו אדם לבוש
גלימה שחורה, כפפות שחורות, מגבעת שחורה ומחשבות שחורות,
במדשאה אשר שום פרט על מיקומה הגיאוגרפי אינו ידוע לו, מלבד
כמובן, אותו פרט קטן על כך שהייתה במרחק של שני צעדים מהבר בו
ישבה סילבה, שנקרא אגב, "איבוד", על שם העיר בה שכן. מעין
הברקה של מייסד העיר, לאחר שגילה שמרבית תושביה מגיעים אליה
לאחר שהלכו לאיבוד, במקרה.
בשעה תשע שלושים וחמש נכנס האיש לבוש השחורים אל פתח הבר
והתיישב ליד העיתונאית סילבה קלוזמן.
"מי שפיר בשבילי", אמר לברמן קצרות ונאנח בכבדות.
"מייק איט א דאבל", אמרה סילבה בגמגום ובמבטא רוסי קליל. יש
דברים שנשמעים יותר טוב באנגלית.

"שלום", הפטיר קצרות האיש לבוש השחורים לעברה והסיט את מבטו.
"סילבה קלוזמן", היא הציגה את עצמה והושיטה יד ללחיצה. יד
עטופה בכפפה לחצה אותה במהירות, אפילו בלי להסתכל.
"מה את רוצה ממני?" שאל ולגם את המשקה באיטיות, ידו רועדת.
"בינתיים אני לא רוצה שום דבר. אתה פשוט נראה לי הטיפוס שאני
מחפשת."
הוא הסתובב והתבונן בה קצרות, פוזל לקימורי גופה. "מצטער,
גברת. את מבוגרת מדי בשבילי. חוץ מזה אני לא בנוי לקשר כרגע",
אמר.
"אוי, עשה לי טובה", צחקקה סילבה, "לא באתי לכאן בשביל לחפש
מישהו ללילה."
"מה שמביא אותי עוד פעם לשאלה הראשונה", הוא התבונן בה שוב,
"מה את רוצה ממני?"
"שום דבר, פשוט ספר לי מה שעבר עליך בזמן האחרון. אתה יודע, לא
כל יום הולכים לאיבוד."
אז הוא סיפר, על הכל, פחות או יותר, לא יודע מה גרם לו להיפתח
אליה. אולי העובדה שלא היה לו דבר יותר טוב לעשות, אולי העובדה
שלא דיבר עם יצור אנושי כבר שלוש שנים. אבל דבר אחד שדרבן אותו
היה אזכור מילה אחת בה השתמשה סילבה על מנת להציג את עצמה.
עיתונאית. משם הדרך למסך הטלוויזיה הייתה קצרה, וזה מה שרצה,
זה בדיוק מה שרצה.
"רגע", אמרה לפתע סילבה כאשר סיימה לרשום לו את מיקומו המדויק
של אולפן הטלוויזיה והשעה שבה היה אמור להגיע לשידור, "איך
קוראים לך בכלל?"
האיש לבוש השחורים חטף את הפתק בידו מכוסת הכפפה, קם מהכיסא
וסידר את מגבעתו.
"תקראי לי מר רייך", אמר, קם מכיסאו ונעלם מהמקום באוושת
גלימה.

התקשורת הלכה. העיתונאים איבדו עניין. מפקד המחוז, שהוזעק
במיוחד לרגל המאורע, פינה את הכתבים והצלמים האחרונים שעוד
מצאו עניין במתרחש. "יש לנו חקירה לנהל", אמר, "אני מבטיח
לעדכן את התקשורת בהתפתחויות." השעה הייתה מאוחרת גם ככה וכולם
היו עייפים. הם חיכו למשיח כל כך הרבה עשרות שנים, הם יכולים
לחכות כמה שעות, לתפוס איזו תנומה. מהרגע שהודלף על אדם המכנה
את עצמו בשם "משיח" הם על הרגליים, ליד התחנה. אט אט התפזרו
כולם הביתה. הסוס הלבן ננעל בתא המעצר בלית ברירה. בחדר צר
וחשוך כמעט לחלוטין, מפקד התחנה ישב בצד. המשיח היה כפות
באזיקים לכיסא מעץ ליד שולחן קטן, מעליו מנורה דולקת-לא-דולקת,
מרצדת. כמה קלישאתי שהעניין לא יהיה, זה עבד. יוסף קלייזרמן
ניצב מולו, מבטו חודר.
"מי אתה?" שאל.
"אני המשיח", נשמעה התשובה. האיש המזוקן בעל המלבושים הלבנים
כבר לא חייך, אך הוא גם לא כעס. כעסו לא צריך להיות מופנה כלפי
היהודים.
"זה מה שאמרת גם לפני חצי שעה, ולפני שעה, ושלוש שעות, כשהגעת
לכאן", אמר יוסף. הוא כבר התחיל להתעצבן.
"זה היה נכון לפני שלוש שעות בדיוק כמו שזה נכון עכשיו", אמר
המשיח, מבטו היה מבולבל לרגע, ומיד חזר להבעה הרגילה. פני
פוקר. לא לעצבן אף אחד עם החיוך ולא להפחיד אף אחד עם, ובכן,
מה שזה לא יהיה שהמשיח עושה כשהוא מתרגז.
יוסף לקח נשימה עמוקה. "תשמע, סבא. אני אהיה כן איתך ואספר לך
איך אני רואה את הדברים מנקודת המבט שלי."
"בבקשה."
יוסף הביט בו בזעם, מלמעלה, מדיו הירוקים זוהרים בחשכת החדר.
"אל תפסיק אותי", הדגיש כל מילה.
"סליחה."
נוצרה שתיקה קצרה. יוסף החל לטייל ברחבי החדר, כגמד קטן.
"באמצע תל אביב, בסיור הרגלי שלי, אני עובר דרך גן הילדים.
לגמרי במקרה, אני נתקל בך."
מפקד התחנה, שישב בצד, לא אמר דבר.
"אין לי בעיה עם איך שאתה נראה או איך שאתה לבוש. שוטר אחר היה
עושה מזה סיפור. אין לי בעיה עם איך שאתה מעליב אותי או מחייך
כל הזמן."
'נשמע כאילו דווקא כן יש לו בעיה', חשב המשיח ושתק.
"אבל יש לי בעיה עם זה שאתה מחזיק בלי רישיון חיה משובטת", הוא
הדגיש כל הברה. "רק זה, חביבי, יכול להביא לך כמה שנות מאסר
טובות."
"אבל-"
"בנוסף לכל זה", יוסף התעלם ממנו, "אתה מסתובב בלי תעודת זהות,
ואין רישום שלך במשרד הפנים או בכל מקום אחר. לא ברשימת
הנעדרים, המשוכפלים או המתים, לצורך העניין. מה אתה מצפה ממני
לעשות, אה? אין לי כל ברירה אלא להסגיר אותך ושהמדינה תתבע
אותך על שיבוט לא חוקי. אולי אפילו לא יצטרכו משפט, הרי טכנית,
אתה אפילו לא קיים. אין לך קרובי משפחה, נכון?"
"טוב שאתה מעלה את הנושא הזה, כי בדיוק רציתי לספר לך-"
יוסף הרים את ידו. "אני יוצא עכשיו לסיגריה. כשאני חוזר, אני
רוצה הסברים, וכדאי מאוד שיהיו לך", אמר בנימה חדה ויצא מהחדר.
מפקד התחנה נשאר והשגיח.

יוסף יצא מדלת הכניסה לתחנה וישב ליד המדרגות מכוסות השלג. היה
לו די והותר ליום אחד, אבל הוא חייב לסיים עם זה. הוא חייב
איזה קצה של משהו. יוסף היה עייף ומותש. מהבוקר הוא מתרוצץ
ממקום למקום, מפקח על כל העסק, עונה לעיתונאים, מנפנף
עיתונאים, ובעיקר מנסה להבין מי הזקן הלבן ההוא שצץ לו פתאום
באמצע החיים. יוסף הוציא חפיסה מכיסו, ביחד עם מצת זול. הוא
עמד להדליקו כששמע צעדים מאחוריו. היה זה המפקד.
"הי, יוסף."
"איפה הזקן?"
"קשור באזיקים. הוא לא יעשה שום דבר."
רק מלשמוע את המשפט יוסף ידע שדווקא יש סיכוי גבוה שהוא כן
יעשה שום דבר. "אתה חייב לחזור לשם. אנחנו לא יודעים מי הבן
אדם הזה ולמה הוא מסוגל. חייבים להשגיח עליו."
"כן, אתה צודק", אמר המפקד והרכין את ראשו. תספורתו הקצוצה
הוחבאה היטב מתחת לכובעו ועיניו ננעצו בנקודה בלתי מוסברת
במורד המדרגות. "רק רציתי לומר שאני חושב שעשית עבודה מצוינת
היום", החזיר את מבטו אליו באחת וטפח על שכמו. "כל הכבוד." הוא
חייך חיוך הססני, קם ונכנס דרך דלת הכניסה, צעד לעבר חדר
החקירות, והתבונן דרך הזכוכית שבדלת הנעולה, רק כדי למצוא שם
את המשיח בדיוק כמו שהשאיר אותו. ההבדל היחיד הוא שהיה ללא
אזיקים, דבר שהמפקד, מן הסתם, לא שם לב אליו.
יוסף שלף סיגריה מהחפיסה ושם אותה בפיו. בלחיצה אחת על המצת,
נדלקה להבת אש. הוא קירבה אל מקל הניקוטין. כמה השתוקק לשאוף
עשן מלוא הריאות באותו רגע, עשן אליו התגעגע כל כך, אליו לא
הפסיק לכמוה מאז אותו רגע בו הפסיק לזהם את גופו בו. הוא היה
נכון להקריב את בריאותו, נכון להקריב את נפשו בשביל אותו תענוג
מפוקפק. עשן. הוא עצם את עיניו ולא שם לב ללהבת האש אשר ירדה
מהשמיים היישר לעברו. משהבחין בה, ניסה לברוח, אך זה היה מאוחר
מדי. למעשה, מהרגע שחצה את דלת תחנת המשטרה ויצא החוצה, היה זה
מאוחר מדי, אבל יוסף תמיד היה קצת קשה קליטה.

מספר דקות לאחר מכן, הוא קם מהאדמה, אשר כל קשר בינה לבין הצבע
הלבן היה מקרי בהחלט. פניו היו מטונפות כשל ילד בן עשר לאחר
מדורת ל"ג בעומר. מדיו היו שרופים. הוא ניקה מעליהם את הגצים
האחרונים ועלה במעלה המדרגות אל דלת הכניסה של התחנה. במקום
לצעוד היישר לעבר חדר החקירות, צעד יוסף לעבר השירותים.
"הי, יוסף", אמר המפקד, "מצטער ששוב יצאתי, אבל הייתי ממש חייב
להשתין ו-"
יוסף ניצב בפתח הדלת, מטיל צל לא גדול במיוחד על הרצפה. באותו
רגע, לאינפרנוס כבר הייתה שליטה מלאה על מערכת העצבים של האיש
הנמוך. שליטה, שהקנתה לו את היכולת לגרום לפיו של יוסף להתעקל
כלפי מעלה בחיוך זדוני ולפלוט:
"ומה?"
"יוסף, אתה נראה שונה", גמגם המפקד, "משהו קרה? המדים שלך
שרופים, זה נראה כאילו עלית באש. מה העניין, המצת עבד יותר מדי
טוב?" הוא צחקק, מנסה להסתיר את מבטו המפוחד. גופו של יוסף נע
לעברו בצעדים אחידים, קטנים. תוך שניות פניו כבר היו מרחק קטן
מאוד מגרונו.
"קיבלתי עזרה קטנה", אמר והתבונן מלמטה. עיניו היו אדומות,
"והעזרה רוצה תמורה."
"תמורה? על מה אתה מדבר, תפסיק להפחיד אותי, יוסף", אמר בחשש.
"אני אחסוך לך הסברים", פלט יוסף ללא שליטה על מיתרי קולו,
"השורה התחתונה היא שאתה חייב להתחפף."
"אני אלך, אין בעיה, יוסף. אני לא אפריע לך. גם ככה מאוחר,
בבקשה אל תסתכל עליי ככה. אני אסתלק."
"לא טוב מספיק", אמר יוסף ולפת את גרונו ביד אחת. המפקד השתנק.
בתנועה יחידה שבר יוסף את מפרקתו, בעשר תנועות שמט אותו על
הרצפה ולקח את בגדיו, ובתנועה נוספת, אם אפשר לקרוא לה ככה
בכלל, פלט אש מרוכזת מכף ידו ששרפה את גופתו של מפקד התחנה
כליל. גוש פחם בלתי מזוהה נשאר על הרצפה. אינפרנוס לבש את
בגדיו של מפקד התחנה, שטף את פניו והתבונן במראה. עיניו
האדומות החזירו לו מבט חודר. מבט של אלפי שנים. אלפי שנים של
מוות. בכל שנייה שעברה יוסף איבד את השליטה על גופו יותר
ויותר. בשנייה ההיא, הוא כבר לא היה יותר מאשר קול קטן בראשה
של ישות שטנית, קול קטן אשר קורא להפסיק, קול קטן אשר קורא
לרחמים, לחמלה, לא מודע לכך שנותרו לו עוד מספר שעות ספורות
בלבד לזעוק לשווא.
קול קטן וחסר חשיבות, אשר בקרוב ייעלם. 'ובסך הכל, מה הוא רוצה
ממני?' תהה לעצמו אינפרנוס בעודו צועד אל חדר החקירות, 'הרי את
העשן שלו הוא קיבל.'

מר רייך לא הלך לאיבוד. מר רייך, אם לומר את האמת, לא בדיוק
ידע לאן הוא הולך. לאחר שהתעופף לו מהבר עם העיתונאית, עם
הכיסאות המתכווננים ועם המוטציות שבתוכו, נדמה היה כי שום דבר
לא יוכל לסכן אותו. כך זה נראה באותה עת, לפחות. תחושה זו גרמה
לאיש לבוש השחורים להתחיל לתכנן את תוכניתו, אותה תוכנית עליה
חשב כה רבות עת שהותו בכלא הבין-מימדי. תוכנית אשר העדיף להגות
בה תוך כדי הליכה, זאת על מנת להתרחק כמה שיותר מאותו מקום
שהזכיר לו יותר מכל את הבית. האדמה המושלגת שינתה את צורתה,
וממרקם עדין, לבן ורך התכסתה יותר ויותר בחול ירקרק.
האיש לבוש השחורים שקע במחשבות. איך יתמרן את העיתונאית ההיא
לעשות כל מה שירצה, ואיך, ברגע האמת, מול מאות אלפי צופים,
יפעיל את הנשק שלו. כן, זו הייתה התוכנית המקורית. מר רייך
חייך לעצמו בסיפוק. הוא ידע בדיוק מה הולך לקרות, הוא ידע
בדיוק למה הוא מסוגל, הוא ידע מי הוא, מה הוא ולאן פניו
מועדות. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה.
הרהוריו של האיש לבוש השחורים נקטעו באחת עת התנגש בעץ.

ממש ליד "איבוד", ניצב לו יער. ממש בין תחנת הכוח הגרעינית
לשום מקום, ממש בין עמק המוטציות לשאר בני האדם, עשרות עצים
כיסו אדמה ירקרקה, מסתירים את כיפת השמיים. זה היה גבול בין
טירוף לשפיות, דמיון והיגיון. מר רייך נאנק בכאב למשך מספר
דקות, חופן את האדמה הרדיואקטיבית, מתעלם מהעצים המעוותים
ובמיוחד מאותו עץ בו נתקל, וממשש את ראשו בתסכול. היער דמם,
כמו מחכה לראות איך יגיב האיש לבוש השחורים, כמו בוחן אותו,
כלב קטן המתגרה בבן אנוש מסורבל. תולעת קטנה מול מכלול הטבע.
טבע שהיה יכול להתקיים רק באמצע שום מקום. רק באמצע הגבול.
הגבול בין מה שאמיתי לבין מה שרצוי שיישאר לא אמיתי.
מה רייך קם מהאדמה באיטיות, מחזיק את ראשו כאילו לבל ייפול,
מתפלל שגולגולתו לא ספגה נזק רב מדי. הוא צריך אותה למחר, או
לפחות את מה שבתוכה. את מה שמצוי עמוק בפנים, את הדבר שהפך
אותו למה שהוא, את זה בעיקר היה מר רייך צריך. אסור לו להיות
חלש. הוא חייב להעביר כאן את הלילה. בקרוב תוכניתו תצא אל
הפועל, אבל בינתיים עליו לנוח ולאגור כוחות, על כל המשתמע מכך.
רייך פקח את עיניו והתבונן סביבו, בוחן את כלאו כעכבר מעבדה.
העצים ידעו שלא יילך. אין לו מקום אחר ללכת. אכן, אין גרוע
מללכת לאיבוד.

"ועתה, שלח קבצו אליי את כל ישראל אל הר הכרמל, ואת נביאי
יהוה ארבע מאות וחמישים, אוכלי שולחן איזבל. וישלח אחאב בכל
בני ישראל, ויקבוץ את הנביאים אל הר הכרמל. וייגש אליהו אל כל
העם, ויאמר: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השטן הוא
האלוהים, לכו אחריו, ואם יהוה לכו אחריו". ולא ענו העם. ויאמר
אליהו אל העם: "אני נותרתי נביא לשטן לבדי, ונביאי שמיים, ארבע
מאות וחמישים איש. ויתנו לנו שניים פרים, ויבחרו להם הפר האחד
וינתחוהו וישימו עליו עצים, ואש לא ישימו. ואני אעשה את הפר
האחד, ונתתי על העצים, ואש לא אשים". וקראתם בשם אלוהיכם, ואני
אקרא בשם שטן, והיה האלוהים אשר יענה באש, הוא האלוהים. ויען
כל-העם ויאמרו: "טוב הדבר". ויאמר אליהו לנביאי יהוה: "בחרו
לכם הפר האחד ועשו ראשונה, כי אתם הרבים. וקראו בשם אלוהיכם,
ואש לא תשימו". וייקחו את הפר אשר נתן להם, ויעשו. ויקראו בשם
יהוה מהבוקר ועד הצהריים לאמור: "יהוה עננו", ואין קול ואין
עונה. ויפסחו על המזבח אשר עשה. ויהי בצהריים ויהתל בהם אליהו,
ויאמר: "קראו בקול גדול כי אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו, וכי
דרך לו. אולי ישן הוא, וייקץ". ויקראו בקול גדול, ויתגודדו
כמשפטם, בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם.
ויהי כעבור הצהריים, ויתנבאו עד לעלות המנחה, ואין קול ואין
עונה, ואין קשב. ויאמר אליהו לכל העם: "גשו אליי", וייגשו כל
העם אליו. וירפא את מזבח יהוה ההרוס. וייקח אליהו שתיים עשרה
אבנים. ויבנה את האבנים במזבח, בשם השטן, ויעש תעלה סביב
למזבח. ויערוך את העצים וינתח את הפר, וישם על העצים. ויאמר:
"מלאו ארבעה כדים מים, וייצקו על העולה ועל העצים". וילכו המים
סביב למזבח, וגם את התעלה מילא מים.

ויהי בעלות המנחה, וייגש אליהו הנביא ויאמר: "השטן, אלוהי האש,
האור והצל, היום ייוודע כי אתה אלוהים בישראל ואני עבדך,
ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני שטן, ענני, ויידעו העם
הזה, כי אתה מלך מלכי שאול תחתיות. ואתה הסבת את לבם
אחורנית."
ותיפול אש לוציפר, ותאכל את העולה, העצים, האבנים והעפר, ואת
המים אשר בתעלה ליחכה. וירא כל העם וייפלו על פניהם, ויאמרו:
"השטן הוא האלוהים, השטן הוא האלוהים". ויאמר אליהו להם, תפשו
את נביאי יהוה, איש אל יימלט מהם. ויתפשום. ויורידם אליהו אל
נחל קישון, וישחטם שם".
- התנ"ך, מהדורה מעודכנת, ספר מלכים א, פרק יח.

משסיים למשש את גולגולתו, מישש האיש לבוש השחורים את גזע העץ
בו פגע. הוא נשאר שלם כשהיה. ללא שריטה או פגם. אולי, בעצם, אם
ניכנס לדקויות, רוב האנשים יראו את העץ כפגום מאוד. גוף אורגני
לכאורה הנעוץ באדמה באמצעות מאות שורשים קטנים, מנסה להיאחז
בכל חתיכת רגב שיכול לה. גזע העץ, שעוביו היה בערך באותו סדר
גודל של מר רייך, גדל פרא מהאדמה והתפצל לאינספור כיוונים
שונים. קבוצת שורשים אחת גידלה קטע אחד, קבוצת שורשים אחרת
הוציאה גזע אחר, ובמבט ראשון ניתן היה לחשוב שאין קשר בין
קבוצה אחת לאחרת, שמה שנראה לעין הוא לא יותר מעשרות גזעים
קטנים ומפותלים הגדלים אחד ליד השני. מבט קרוב יותר, קצת פחות
קרוב ממקודם, גרם למר רייך לשלול סברה זו. הם היו מאוגדים,
כולם. מפותלים אחד בתוך השני, מלופפים יחד, כאילו היה משהו
שחיבר ביניהם. התוצאה הסופית הייתה גזע עץ איתן יחסית, מה
שהפליא כל מסתכל ממוצע - כיצד הדבר הזה, שנראה כמו יצירה
טיפוסית של דוקטור סוס, מחזיק מעמד בכלל? התשובה הייתה פשוטה,
כמובן, ומר רייך הגיע אליה לאחר שגילה שכל היער מלא בעצים בעלי
חוקיות דומה. מאות שורשים קטנים, היוצאים לעשרות גזעים,
מפותלים אחד סביב השני ויוצרים סוג כלשהו של עץ, צבעו צהוב.
משתלב באופן מושלם עם האדמה, שכבר הפסיקה להיות לבנה וצחה
מזמן. חצי שנה לאחר שהוקמה תחנת הכוח בעיר, ליתר דיוק. מוטציות
גנטיות לא איחרו לבוא. שלוש עיניים, זרועות במקומות משונים,
צבע עור בוהק באופן מטריד - כל אלו היו טבעיים לחלוטין עבור
אנשים אשר גרו באיבוד. אנשים, אשר מצאו את עצמם לעתים קרובות
מדי הולכים לאיבוד.
האיש לבוש השחורים התבונן מסביבו והבין. כל מה שסובב סביבו -
המוטציות, הבר, העצים, השער שהביא אותו לכאן - הכל קיים מהסיבה
הפשוטה שהוא לא אמור להיות קיים. זה מה שמחזיק את המקום הזה.
זה מה שמאחד אותו. אנשים, אשר בכל יום קמים בבוקר ולא יודעים
מי הם, מה הם והאם הם לא יצירי דמיון פורה במיוחד; ביחד כולם
גזע אחד, מעוות, אך יציב. אחד כזה שמסוגל לגרום לטיפוסים כמו
מר רייך לחשוב. אחד כזה שמסוגל להיכנס לתודעתם, ולא להשאיר
אותם אדישים בשום אופן. כולם קשורים זה בזה, גם אם אינם מודעים
לכך. באותו אופן הרגיש מר רייך. קשור אל המקום הזה, אל היער
הזה, אל האנשים האלו.
מר רייך נרדם על אותו עץ שגרם לו לכאב ראש בלתי יסולח דקה קודם
לכן.
היער חייך. הוא קיבל בברכה את אורחו, לאחר שלמד עליו הכל. היער
ידע בדיוק מה הולך לקרות. הוא ידע בדיוק למה הוא מסוגל, הוא
ידע מי הוא, מה הוא ולאן פניו מועדות. הוא ידע בדיוק מה הוא
עושה, דבר שכבר אי אפשר היה לומר בלב שלם על מר רייך.

"ויילך משם וימצא את אינפרנוס בן שטן, ויעבר אליהו אליו,
וישלך אדרתו אליו. ויעזוב את הבקר, וירץ אחרי אליהו, ויאמר:
"אשקה נא לאבינו ולאמנו, ואלכה אחריך". ויאמר לו: "לך שוב, כי
מה עשיתי לך". וישב מאחריו וייקח את צמד בני האנוש ויזבחם,
ובכלי הבקר בשלם הבשר, וייתן לו, ויאכלו. ויקם, וילך אחרי
אליהו וישרתהו".
-התנ"ך, מהדורה מעודכנת. ספר מלכים פרק ט'.

"אם אתה שואל אותי, קצת הגזים הבחור", אמר המשיח בעודו מלטף את
סוסו, אליהו. הסוס הלבן ישן שנת ישרים באסם מלא הקש.
"הוא תמיד ככה, ה... אינפרנוס הזה?" גמגם יצחק את שמו.
"יש לו את הקפריזות שלו."
לא חשוב איך, לא חשוב למה או מדוע, באמצע שום מקום מצא המשיח
איש טוב באמצע הדרך. איש, שהיה מוכן להלין אותו ואת סוסו,
למצוא להם מקלט במשכנו, להחביא אותם מאלו המבקשים את נפשם,
כהגדרתו של המשיח. למעשה, המסתכל מצד לא היה רואה הבדל גדול
בין המשיח ליצחק. שניהם היו גברים מזוקנים עם שערות לבנות
שנראה כאילו עברו הרבה. כשהתקרבו היו רואים את קמטיו של יצחק,
מבחינים בבגדיו המלוכלכים ומריחים את הבל פיו המצחין, והיו
מבינים מי המכובד יותר. אילולא הסיטואציה, המשיח נמלט ויצחק
מספק לו מחסה באסם, היה קשה לדעת מי עוזר למי.
"קשה עם מזג האוויר הזה", אמר והביט החוצה. כבר חודשים שלא
הצליח לגדל אפילו פרי אחד בשל למאכל. הוא לא קישר את העניין
לתחנת הכוח הגרעינית שהוקמה לה בקרבת המקום. הוא לא העלה על
דעתו שעצם היותו קרוב כל כך לאותו יער ידוע לשמצה בקרבת אותה
תחנה, השפיע על יבולו. הדבר היחיד שעתיד היה יצחק אבוטבול לגדל
בזמן הקרוב היה גוש סרטני. הוא לא ידע את זה, כמובן. המשיח ידע
את זה.
"רגע, אז מי אתה בכלל? אתה אצלי כבר מאתמול ואני עדיין לא יודע
איך קוראים לך", הוא הסתובב אליו.
"אני המשיח. הסוס הוא אליהו."
מבט תמיהה קל על פניו של מר אבוטבול התחלף במהרה לחיוך. "טוב.
אולי כדאי שגם אני אספר לך את האמת."
המשיח הרים גבה לבנה לתפארת.
"אני בעצם המלך שלמה, וכל זה הצבא שלי", הצביע יצחק על הסוסים
וצחק צחוק מאולץ. המשיח לא הבין את הבדיחה. הוא עצם את עיניו
והתרכז.
"שמך הוא יצחק אבוטבול", אמר, כולו בטראנס, "אתה בן ארבעים
ושמונה, נשוי פלוס שניים. אורי ורונית. תאומים בני תשע."
"אז מה?" הבעתו של יצחק חזרה לתמיהה קלה.
"אשתך לשעבר, סילבה, התגרשה ממך לפני עשר שנים", המשיך המשיח,
"היא בת שלושים וחמש היום. היא בגדה בך עם הבוס שלה. אחרי
שנפרדתם לא יכולת יותר, נמאס לך מהכל-"
"אה, זה בסדר, אתה יכול-"
"-לא ידעת מה לעשות עם עצמך. אהבת חייך נטשה אותך בשביל חתיך
שצעיר ממך בעשר שנים. לא היה אכפת לה מהילדים, לא היה אכפת לה
ממך. עזבת את המשפחה ועברת לכאן, לאיבוד. הקמת משפחה חדשה
וחשבת שסיימת עם זה-"
"מספיק."
"אבל זה לעולם ירדוף אותך, זה לעולם-"
"שמעתי מספיק!" צעק יצחק והפתיע אפילו את עצמו. המשיח פקח את
עיניו. לבו של יצחק פעם במהירות, ובכלל לא היה לו מושג למה.
"מה אתה עושה פה?"
"מה שמשיח בא לעשות. לתקן, לתגמל את הצדיקים ולהפסיק את כל
המלחמות, להקים מתים, לטפל בגורמי הרשע, כאלה."
למשיח היה מושג.
"ממש טוב שהגעת כי יש קצת בעיה עם-", אמר יצחק והשתתק לפתע,
"איזה גורמי רשע?"
"יש באזור הזה איזה טיפוס שצריך לטפל בו."
"מה הוא עשה?"
"הוא מפריע למהלך התקין של היקום", אמר המשיח בטון של סיום
שיחה, כאילו זה היה הדבר הכי מובן מאליו לומר. יצחק, מיותר
לציין, נשאר עם יותר סימני שאלה מאשר סיבות קונקרטיות לפחד.
הוא שתק. שניהם שתקו. שתיקה של דקה קלה, מתבוננים על הסוסים
באורווה, על האדמה המושלגת, הלבנה, נושמים את האוויר הקר
והרעיל, כאשר רק לאחד מהם זה צריך להיות באמת משנה שהוא כזה.
יצחק גירד בפדחתו בעצבנות במשך מספר שניות ואף ניסה לנקות
לכלוך-כביכול, אשר לכאורה דבק בבגדיו המטונפים. לבסוף אמר:
"אז... אתה מוזמן לבוא אליי הביתה ולהעביר אצלנו את הלילה, אם
אתה רוצה. אליהו יכול להישאר כאן."
"אני אשמח", אמר המשיח וחייך לראשונה מזה זמן רב שנראה כנצח.
"אולי גם תוכל להעיף מבט בטלוויזיה?"
כשחושבים על זה, בעצם, כל רגע עבור המשיח הוא נצח, מהסיבה
הפשוטה שכל חייו הם נצח אחד גדול.
"אפשר להעיף יותר ממבט אחד?" שאל המשיח, "כלומר, ממש להתבונן
בה, לא? תקן אותי אם אני טועה."
"לא, זה לא העניין", חייך יצחק באי נוחות וגירד בפדחתו בשנית.
"אז מה העניין?"
"היא לא עובדת, אז חשבתי, בגלל שאתה מתקן והכל."
המשיח חייך בהדרגה במשך הפוגה קלה של שקט.

"אז מה הבעיה עם הטלוויזיה?" שאל המשיח בדרך אל בית משפחת
אבוטבול, מרחק הליכה של שתי דקות מהאורווה הפרטית.
"אני לא ממש יודע, זה כאילו, רגע אחד הכל בסדר, ורגע שני פתאום
הכל..." יצחק התקשה למצוא את המילים.
"הכל מה?"
"הכל שחור", סיים יצחק את המשפט.
דממה השתררה עד שהגיעו שניהם לפתח הבית, מדשדשים בשכבת השלג
הדקה, מעיפים ברגליהם את הלובן וחושפים טפחי אדמה ירקרקה.

מר רייך קם בבוקר ביער. היה זה בדיוק אותו יער בו בחר לישון,
אותו יער שקיבל אותו בברכה, עם העצים המשונים והאדמה הירקרקה
מכמות האורניום ששררה בה. אותו יער שגרם לו, מסיבה בלתי מוסברת
להרגיש כל כך בבית. הוא התמתח וניסה להתבונן בשמש הזורחת, אך
לשווא. היא הייתה מכוסה, מוסתרת על ידי הענפים העבותים, ומר
רייך לא הרגיש כל צורך לראות אותה ממילא. הרי בין כה וכה אין
זה משנה אם בוקר, ערב או לילה. מה שמשנה הוא שהוא קם, ועכשיו
מתחיל היום. מר רייך התהלך קלות בין עץ אחד למשנהו, ממשש את
הגזעים המפותלים, מחזיר את דמו היקר מפז אל רגליו הכמעט בלתי
נראות. רץ כמה מטרים, נוגע בעץ אחד ורץ לעץ שני. הוא היה יכול
להמשיך כך עד שריאותיו היו מתפקעות, זאת מהסיבה הפשוטה שלא כל
כך הייתה לו תחושה בהן. נו, כלא בין-מימדי וכל זה. קצת קשה
להתרגל להניע את עצמך אחרי שלוש שנים בכלום אינסופי.
הסיבה שגרמה למר רייך להפסיק לרוץ מעץ אחד לשני הייתה כתם. כתם
קטן ושחור על גזע העץ, שלא היה שם קודם. במצב רגיל, לא היה
מייחס לכך כל חשיבות, אולם באותה שנייה הרגיש, למרות הקושי
העצום בהסתגלות לגופו, את לבו מחסיר פעימה קטנה וחסרת משמעות.
פעימה שהיה יכול להסתדר טוב מאוד גם בלעדיה, להמשיך בשגרת יומו
כרגיל. זאת בניגוד מוחלט לאותו עץ עם כתם שחור, שככל שהשניות
עברו, נראה יותר רקוב מבדרך כלל, עת הצבע השחור התפשט במהירות
אל עבר ענפיו הצהובים, צמרתו המעוותת ושורשיו חסרי הישע. תוך
דקה קלה קמל העץ ונבל לנגד עיניו המשתאות של מר רייך, מותיר
אחריו שלד שחור ומאובן כגוויה. ולחשוב שהכל התחיל מכתם שחור,
כתם שחור בצורת יד, ידו הימנית של מר רייך שנגעה בגזע.

איש הצללים התבונן בכף ידו הימנית והתקשה לגבש מחשבה. במקום
להטריד את מוחו בשטויות, הוא ניגש אל העץ השני ונגע בו בידו
השמאלית.
בתחילה לא קרה כלום. שום כתם, שום קמילה, שום דבר. העץ נשאר על
כנו, נאמן ואיתן. או אז השמיע רעש פצפוץ קל, שהלך והתחזק
במהירות, ולמר רייך לא נותר אלא לרוץ לאחור ולהתחמק. העץ נפל
בשלמותו על הקרקע, מותיר אחריו שורשים רופסים, עלובים וחסרי
תכלית, חלקם עוד נשארו באדמה. העץ המעוות והמפואר היה לא יותר
מאשר רהיט ביזארי עבור אנשים עשירים עם טעם מפוקפק במיוחד
בעיצוב פנים.
מר רייך התבונן בידיו. יד אחת לוקחת, יד אחת הורסת. 'הכל עובד
שוב, כמו בימים הטובים', חשב לעצמו וחייך. הוא עמד שם, באמצע
היער, עץ אחד חסר תכלית, עץ אחר חסר צלם אנוש, אם אפשר לקרוא
לזה ככה. היער כעס, הוא לא ציפה לגמול כזה, לא ולא. מר רייך
הרגיש את הרוח החזקה נושפת בעורפו ומעבירה בו צמרמורת ראשונה
מזה זמן רב. הוא חכך בדעתו מה עליו לעשות, ולאחר דקה קלה הגיע
למסקנה על שני דברים. האחד, ללבוש את הכפפות אשר שם בכיס המעיל
שלו, כדי שלא ישחית עצים נוספים, או לצורך העניין, בני אדם או
בעלי חיים, למרות שאלו לא עניינו אותו כל כך. המסקנה השנייה
הייתה שעליו לצאת מהיער כמה שיותר מהר.
מר רייך יצא לדרכו. פניו היו מועדות אל אולפני הטלוויזיה של
ערוץ החדשות. מאחוריו, יכל לשמוע את העצים נרקבים ונופלים על
האדמה.

לפעמים קצת קשה להאמין על בני האלמוות האלו. הרי הם היו כאן
מאז ומתמיד. אימפריות נפלו, שלטונות התחלפו, משטרים נכחדו
ובכלל, ההיסטוריה כולה נכתבה לנגד עיניהם. לכן, זה די לא ברור
מאליו שיהיה כל כך קל להפתיע אותם.
"הוא לא פה! איך זה יכול להיות?!" שאג אינפרנוס. ענני עשן
קטנים היתמרו מאוזניו ומנחיריו כמו שור זועם בסרט מצויר, שנייה
אחרי שהטרובדור המשופם שוב גרם לו לרוץ אל הבד האדום, והסיט
אותו ברגע האחרון.
"איך זה יכול להיות?!" הוא חזר על המנטרה שוב בקול רם, מורט את
שערותיו המעטות של יוסף קלייזרמן. בהערכה גסה ניתן לומר, כי
כמאה חוטי חלבונים תמימים איבדו את חייהם באותה קפריזה. "הוא
היה כאן. הוא היה כאן ועכשיו הוא לא. איפה הוא עכשיו?" התהלך
אינפרנוס כאחוז טירוף הלוך ושוב בחדר החשוך, בדיוק כמו יוסף
קלייזרמן, חמש דקות קודם לכן. אפילו עם אותו גוף. הוא יצא אל
הלובי והתיישב על הכיסא. משחק בשפמו המפוחם במקצת ומנסה לגבש
קצה של חוט לאן לפנות. 'איפה המשיח?' הוא שאל את עצמו שאלה
שהטרידה רבנים ותלמידי חכמים במשך מאות שנים. הטלוויזיה השמיעה
רעש מטריד, רעש של כלום. הוא הדליק אותה בהינף אצבע והופתע
שוב, בפעם שנייה בדקה האחרונה, לראות שלא קורה שום דבר. הייתכן
שכוחותיו נטשוהו? בחיים לא, במוות גם לא. ניפוץ עציץ חסר אונים
שניצב על השולחן בהינף שני של אותה האצבע הוכיח לו שהכל מתפקד
כראוי, גם אחרי אלף שנים. אם כך, מה יכול להיות הדבר, טלוויזיה
לא יכולה להמשיך לראות כלום, אלא אם כן...
אלא אם כן הכל שחור.
אינפרנוס קם ממושבו, העיף מבט בכורסה השרופה ופוצץ את כל בניין
המשטרה סתם בשביל הכיף. מבין הלהבות הוא זינק לשמיים.

שם, מרחף באוויר, כקילומטר מעל עיירת תל אביב המושלגת, ניבט
מעיניו האדומות מראה כוללני יותר, מפורט יותר. בשביל בלתי נראה
שמשאירים אחריהם רק יצירי שאול הוא ראה אותו, את השד השחור.
בדיוק כמו בנבואה, בדיוק כמו בספרים. התאריך, המקום והשעה
המדויקים. יד אחת לוקחת, יד אחת הורסת. והמשיח הגיע לכאן,
המשיח בא כדי למנוע את הגאולה המיוחלת, את עלייתו של הרייך
הרביעי. המשיח הגיע כדי לתפוס אותו, ולהשיב אותו להיכן שבא.
אינפרנוס ידע ששם הוא יהיה, בדיוק איפה שאיש הצללים ישכון.
הזדמנות טובה לדבר עם יציר האלוהים הנאלח ולבקש ממנו את הסוס
שלו בחזרה.

"הגעת", הפטירה רחל, עומדת בפתח הדלת. עטופה בסינר, כפפות
לידיה.
"כן", אמר יצחק.
"מי זה?" שאלה והצביעה על הזקן.
"המשיח."
למשך דקה ארוכה בחנה רחל את האדם העתיק, מלבושיו לבנים, מכף
רגל ועד ראש.
"ההוא מהטלוויזיה", אמרה לבסוף.
"כן."
"מה עם הילדים?"
"אצל אימא שלי."
"טוב."
"הכנתי עוגה", אמרה והלכה אל המטבח.
"אני מריח."
הדלת נסגרה. יצחק והמשיח נכנסו לתוך בית משפחת אבוטבול. לא היה
צריך להיות יציר אלוהים כדי להבין שזוגיותם של יצחק ורחל
במשבר. משפטיהם הקצרים, אי הסתכלותם אחד בעיני השנייה והשנייה
בעיני האחד וגרוע מכל - חסל סדר כינויי חיבה. מוצי, פוצי,
קוצי, שמוצי, חיים שלי. לא היה צריך להיות משיח כדי לדעת שבעוד
שבוע בדיוק, בעשרים וארבעה ביולי, שנת אלפיים מאתיים ושתיים,
הם יתגרשו.
"היי אבא", קראו אורי ורונית. הם נשארו בדיוק היכן שהשאיר
אותם. על השטיח, מול המרקע. ממכשיר הטלוויזיה בקעו צלילים
חלשים, חרחורי גסיסה.
המשיח התבונן במרקע.
"זה כל היום ככה", אמר יצחק. "ניסיתי להזעיק תמיכה, בא טכנאי
והלך, אמר שהוא לא יודע מה לעשות. בדקתי אצל השכנים וגיליתי
שזה אצל כולם ככה."
המשיח ליטף את זקנו הלבן. "הוא כאן", אמר בקול שקט, מונוטוני.
"מישהו רוצה עוגה? קרעתי את התחת והכנתי במיוחד!" צעקה רחל
מהמטבח.
"את מוכנה לשתוק? זה חשוב!" החזיר לה יצחק צעקה. "מי?" שאל את
המשיח.
"הרייך הרביעי."
"רביעי? לא היה לנו מספיק מהגרמנים הדפוקים האלה? רחל, תביאי
עוגה!"
"קודם כל תבקש סליחה!" נשמעה צעקה.
"אני חייב ללכת", אמר המשיח.
"אולי תאכל משהו לדרך?"
"גם אליהו חייב ללכת ביחד איתי", הוא בהה בטלוויזיה.
"הבאתי עוגה!" נכנסה רחל לסלון בתרועה רמה, מגש פרוסות בידה.
"אינפרנוס בטח ירצה אותו."
"את לא הכנת את זה, זה קנוי!" קרא יצחק. "לא הקדשת לזה אפילו
טיפת מחשבה!"
"ואתה הקדשת אליי טיפת מחשבה?! כל היום עם הסוסים שלך
והעגבניות שלא גדלות! ידעתי שלא הייתי צריכה לקנות דירה
באיבוד. מה רע ברמת גן?!" צרחה והפילה את המגש לרצפה בקול
גדול. "תולעת", אמרה.
"מכשפה."
"דם סמיך ממים", מלמל המשיח.
"אידיוט."
"מפגרת."
"אליהו! בוא הנה!"
"דביל!"
מטח הקללות נפסק באחת משהבחינו בני הזוג בסוס לבן שהופיע להם
באמצע הסלון.

"סליחה", מלמל המשיח, רכוב על סוסו, החיה האצילה נענעה את ראשה
מצד לצד.
"על מה?" שאל יצחק.
"על הסלון שלך", פלט המשיח. "הגיע הזמן!" צעק, ואליהו זינק
לשמיים, שובר בדרך את תקרת הגבס העבה שהייתה חלק בלתי נפרד
מבית משפחת אבוטבול.
מרחף באוויר, הצביע המשיח אל עבר בניין החדשות. הוא לא ממש ידע
היכן הוא ממוקם, הוא פשוט עקב אחרי הלהבות.
"ידעתי שהגעתי מאוחר מדי", אמר לעצמו.

"ויקרא אל יהוה, ויאמר: יהוה אויבי, הגם על האלמנה אשר אני
מתגורר עמה הרעות, להחיות את בנה. ויתמודד על הילד שלוש פעמים,
ויקרא אל השטן ויאמר: השטן אלוהי, תצא נא נפש הילד הזה אל
קברו. וישמע השטן בקול אליהו, ותצא נפש הילד על קברו, וימות.
וייקח אליהו את הילד, וירדהו מן העלייה הביתה, ויתנהו לאמו.
ויאמר, אליהו, ראי, מת בנך. ותאמר האישה אל אליהו, עתה זה
ידעתי כי איש השטן אתה ודבר לוציפר בפיך, אמת."
- התנ"ך, מהדורה מעודכנת. ספר מלכים א, פרק יז.

"גם הפעם יש לנו מקרה של אדם בעל כוח רצון במובן המעוות של
המילה", הודיעה סילבה, או בשמה המלא, סילבה מינסק-אבוטבול, על
גבי המרקע. יצחק התבונן, עוקב.
"שוב הזונה הרוסייה הזו בטלוויזיה?" יצאה אשתו מהמטבח לרגע,
העיפה מבט בתקרה וחזרה לענייניה. "צריך להזמין מחר את איציק
הטייח", אמרה. יצחק התעלם.
"מר רייך, ברוכים הבאים לאולפן."
"חן חן. את נחמדה, סילבה. אולי אחוס עלייך בבוא היום", אומר מר
רייך בקול שקט שנקלט היטב במיקרופון. הוא לבש גלימה שחורה,
כפפות שחורות, מגבעת שחורה והומור שחור.
המצלמה התמקדה בסילבה. יצחק חייך קלות. הנה גומות החן שלה,
גומות החן שכל כך אהב, מנוצלות למטרה המחללת את קדושתן, חיוך
מזויף שאותו התרגל לראות כל כך הרבה פעמים מאז שהופיעה לראשונה
על המרקע, חודשיים לאחר שהתגרשו. איתו זה לא היה ככה. איתו היא
הרגישה טוב, כך הוא משכנע את עצמו בכל לילה.
"זה מה שכולם אומרים", היא צחקקה, "אז מר רייך", היא הסתובבה
אליו, שערה הבלונדיני והגולש עושה תנועה יחד איתה, "מה בדיוק
התוכנית שלך?"
"אני שחור."
אז מה אם היא רצתה להתפתח, לנסות כיוונים חדשים, להפוך את
לימודי התקשורת לקצת יותר מסתם תחביב.
"אני רואה."
אז מה אם יצחק לא פרגן לה, לא תמך בה ולא היה לצדה. אז מה אם
היה מרוכז כל כך בעצמו, שברגעים מסוימים תהה את מי הוא אוהב
יותר.
"בינתיים."
אז מה אם יום אחד קמה והלכה בטענה שהיא צריכה לגלות את עצמה.
אז מה אם היא מעולם לא חזרה.
"למה אתה מתכוון, מר רייך?" היא חייכה ונשענה לאחור על כיסא
הטלוויזיה המרופד. הנה היא, מוקרנת בשידור חי למיליארדי צופים,
בדיוק כמו שרצתה. מי היה מאמין שתגיע למעמד כזה. בטח לא יצחק
האימפוטנט, חשבה.

אז מה אם הוא נשוי עכשיו. הוא יודע שביום שתתייצב הרוסייה
הבלונדינית בפתח ביתו, הוא יקבל אותה בחזרה. אז מה אם זה בלתי
אפשרי, לכאורה.
"אני מוריד את הכפפות, סילבה", אמר מר רייך וחושף יד שחורה
ומפוחמת, ויד מצומקת ומעוותת.
"אני רואה", מלמלה סילבה, מתחלחלת.
"אני מוריד את הכפפות כי נמאס לי לחכות."
ליצחק עדיין לא נמאס. הוא יחכה לה עד יום מותו.
"אני היורש, אני יודע את זה. אני הרייך הרביעי."
"על מה אתה מדבר, לכל הרוחות?!" כיסתה סילבה את ראשה בכפות
ידיה. המצלמה, המופעלת על ידי מכונה גרידא, המשיכה לצלם ביד
יציבה.
"גברת מינסק, את לא יותר מכלי בשבילי", אמר האיש השחור ותפס
בחוזקה בזרועה, משאיר כתם בלתי ניתן להסרה בכביסה על חליפתה.
יצחק התקרב אל הטלוויזיה בחשש.
"בבקשה לא, בבקשה לא!" היא צעקה ללא הועיל. אולפן הטלוויזיה,
המופעל ללא מגע יד אנושי, לא היה יכול להצילה. האולפן היה סגור
ומסוגר, אטום לחלוטין.
הוא ליטף את לחיה בגב ידו והביט ישר בעיניה. המצלמה עשתה
קלוז-אפ, לא מרפה.
"תודה", לחש. הוא תפס בידו השמאלית בבסיס ראשה בברוטליות,
ולקול צרחותיה, שאב את כל תכולתה, את נשמתה, את מוחה, את
זיכרונותיה, את גומות החן, את החיוך המזויף ואת שאיפותיה בתחום
התקשורת. בתנועה אחת רוקן אותה לחלוטין, עד שלא השאיר ממנה אלא
קליפה ריקה, שרועה על כורסת האולפן ללא רוח חיים.
"לא!" צעק יצחק.
"מה יש?!" צעקה אשתו מהמטבח, "עוד מעט העוף מוכן, תירגע!"
האדם שלא נשאר לו כבר למה לחכות אחז במסך הטלוויזיה והתייפח.
"זה לא יכול לקרות, זה לא יכול לקרות. סילבה, סילב'לה שלי",
הוא מלמל בעוד דמעות זולגות מעיניו. הוא לא ידע על מה הצטער
יותר. על כך שמתה, או על כך שלא מתה בזרועותיו, על כך שלא מתה
איתו. על כך שלא יראה אותה שוב, לעולם.
בתנועה שנייה, תוך כדי חיוך מבעית וחשוף שיניים, הצמיד מר רייך
את ידו הימנית ללחיה של סילבה בכל כוחו, מאיץ את תהליך התפשטות
הכתם השחור, נותן לו להשתלט על גופה ולהותיר אותה כעצם מעוות,
שכל זכר בינו לבין אותה עולה אוקראינית בלונדינית שפגש יצחק
אבוטבול בשדה התעופה, מקרי בהחלט, ולא יותר מכך.

מר רייך קם מכיסאו והתבונן למצלמה בעיניים, גורם לה להתמקד
בפרצופו המצולק ובעיניו השחורות, משאירה את שתי ידי המוות מחוץ
לפריים. הוא התקרב אל המכשיר בצעדים רועשים, ונדמה היה שניתן
לשמוע את הרעמים מבחוץ, מוסיפים אפקט.
או שהיה זה המחשב שתוכנת לזהות רגעים דרמטיים ולהשמיע צלילים
תואמים.
"ערב טוב לצופים בבית", הוא אמר בקול בוטח. חזק יותר ממקודם,
לא עוד איש עטוף בגלימות.
"שמי הוא אטריאנוס רייך", הוא חייך חיוך מעוות. "ואני השליט
החדש שלכם."
"יצחק, העוף מוכן!"
"בקרוב תראו שהכל יהיה בסדר", הוא הרים את ידו הימנית.
"יצחק!"
"הכל יהיה בדיוק כמו שאני רוצה."
"יצחק!!! תזיז את התחת שלך או שאני באה לסלון!"
"את מוכנה לשתוק?!" צעק יצחק.
"הכל יהיה..."
הדבר האחרון שראו כל מיליארדי צופי תוכנית החדשות שנדבקו בבעתה
למרקעיהם, היה את חיוכו המבחיל של אטריאנוס. בקלות רבה היה
יכול יצחק להצטרף אליהם, אילולא אשתו, רחל, דאגה לכבות את
הטלוויזיה.
"בוא לאכול, אימפוטנט. לא הכנסת לפה שום דבר היום", אמרה.
"שחור", לחש אדון הצללים וכיסה את עינית המצלמה.

"כוסאמו!" קילל יצחק אבוטבול רבע שעה מאוחר יותר, כשחזר לסלון.
ילדיו, אשר הספיקו לחזור מביתה של חמותו, ישבו מול הטלוויזיה.
"דווקא בערב המשפחתי." נדמה כי בעת הכרזה זו, נוסף עוד קמט קטן
על מצחו לעשרות שכבר ישנם.
"אל תתרגש, חמודי, זה בטח תכף יחזור", אומרת אשתו.
"את יודעת שאני שונא כשאת קוראת לי ככה, רחל."
"אתה חושב שאכפת לי?"

להבה של אש ירדה מגובה של מאה מטר מעל פני הקרקע, מרסקת את
חלון האולפן לרסיסים ומפזרת אותו בכל רחבי החדר.
"אני רואה שהגעתי בזמן לא טוב", אמר אינפרנוס, מנקה את שברי
הזכוכיות מעל בגדיו, "אתה עסוק בלהצמיד את היד שלך למצלמה."
אטריאנוס נבהל והמסתובב. "מי אתה?" הוא שאל בקול שקט.
"אינפרנוס-המגניב-שבא-מתחתיות-שאול-ויכול-לחסל-אותך-בתוך-שניה-אם-תרגיז-אותו."
אטריאנוס רייך הרים גבה. אינפרנוס, הכלוא בגופו של יוסף
קלייזרמן שנהפך ככל שהשעות עברו לבלתי שמיש, לא הרגיש את
אותותיו של הזמן, אשר הפך את פרצופו למצולק מחמת הכוויות
בעורו, את ידיו למעוותות ואת קולו לצרוד כשל מעשן כפייתי.
"אבל אתה יכול לקרוא לי אינפרנוס", הוא נשף על ציפורניו
ההרוסות, הופך אותן למפוחמות כגחל ביום העצמאות.

"מה אתה רוצה?" שאל מר רייך, משלב את שתי ידי המוות זו בזו.
"ממך? שום דבר. רק תואיל לחכות כאן, כי המשיח תכף יבוא."
"המשיח", חזר אחריו רייך.
"המשיח. לא שמעת טוב?"
"מה הקשר?" אטריאנוס העלה על פרצופו הבעה שהייתה יכולה להיחשב
כלגלוג, אם לא היה מבחיל כל כך.
"יש לי חשבון איתו. אתה לא קשור לזה."
"אז אני יכול ללכת."
"לא!" צעק אינפרנוס זעם וירה להבת אש מאצבעו, להבת אש שאילולא
הספיק מר רייך להתחמק ממנה ברגע האחרון, הייתה יכולה לסיים את
כל תוכניותיו מוקדם אף ממה שציפה.
"מה בוער?" הוא שאל במתק שפתיים, "תישאר קצת, עד שהוא יגיע
שנינו יכולים לשתות כוס קפה. יש לו נטייה לאחר."
"אני חייב ללכת", אמר אטריאנוס, "עליי להשחיר את לבותיהם של
אלו שטרם איבדו את נשמתם."
"אתה שאפתן", אמר, "אבל אני מחכה חמשת אלפים שנה בשביל אליהו,
ואתה לא תהרוס את זה עכשיו."
"צר לי", אמר מר רייך וקפץ דרך החלון השבור, נוחת עשרה מטרים
למטה, על אדמת השלג, ללא פגע.
"העולים החדשים האלו", מלמל אינפרנוס לעצמו וירד לצדו של מר
רייך בלהבה.

"אתה תקשיב לי עכשיו", הוא אמר, עיניו אדומות עוד יותר מן
הרגיל. "אין לי ראש לשטויות שלך. אם לא תבחר לעזור לי מרצונך
החופשי-"
"אין רצון חופשי. הכל נבואות, גורל", אומר אדון הצללים.
"אוף, אתה טמבל."
בשתי תנועות שבר אינפרנוס את מפרקי ידיו ורגליו של מר רייך,
מותיר אותו כחפץ דומם על הקרקע. חי אך אינו יכול לזוז. הוא לא
יכל להניע את רגליו, או את ראשו. אבל הכי גרוע...
"גם זה היה בנבואה שלך?" מצחקק אינפרנוס.
הכי גרועה הייתה העובדה שלא יכל להזיז את ידיו. בתוך פחות מעשר
שניות, הפך אדון הצללים לשד בין-מימדי עטוף בגלימה שחורה, מוטל
ללא תכלית על האדמה הירקרקה. אדמה שלפעמים נדמה שהייתה תמיד
לבנה. אדמה שלא יכלה לעמוד בפני להבותיו וחום גופו של
אינפרנוס. אדמה שאפשרה לו ליצור מערבולת אש עצומה בגודלה במרכז
תל אביב ושימשה את שד הגיהנום כמיקרופון.
"איפה אתה, משיח?!" הוא צרח במלוא ריאותיו של יוסף קלייזרמן,
"נמאס לי לחכות!"
שעון היד של יוסף קלייזרמן, חסין בפני מים, אש ולהבות חורכות
עצמות, הורה על רבע לחצות.

"אני כאן", הוא אומר. רכוב על סוס לבן. קולו מופיע מאחורי
אינפרנוס. "אתה יכול להפסיק עם השטויות."
"משיח", הוא ממלמל בכעס יוקד.
"אני רואה שאדון רייך כאן איתנו", מחייך המלאך הלבן.
"אני רואה שאליהו כאן איתנו."
"זה נכון מה שאומרים למעלה", מצביע המשיח ומהנהן למראה היצור
המוטל על האדמה, "דמון לדמון זאב."
"ותר על הסוס, סבאל'ה", אומר אינפרנוס בקול צרוד, מילותיו של
קלייזרמן בוקעות מגרונו.
"עשית בחירה יפה הפעם, אינפרנוס", אומר המשיח. "אני מכיר את
הברנש. הייתה לנו תקרית הבוקר."
"אני יודע."
"אבל אינני נוטר טינה לעולם", הוא מלטף את זקנו ומרצין. "טוב,
יש לי שליחות לעשות", הוא אומר ומתקרב אל מר רייך.
"אל תיגע בו בידיים הטהורות שלך", מזהיר אינפרנוס.
"לא באתי לריב. אתה יודע שאין לי שום דבר נגדך, דמון."
"יש לך משהו ששייך לי", הוא משלב את שתי ידי המוות ומתבונן.
"אתה מתכוון לאליהו?"
"כן", אומר אינפרנוס בשאט נפש, "אני מתכוון לאליהו. אני מתכוון
למי שלקחת ממני, כישפת, הפכת לסוס והעברת לצד שלך, מלאך",
עיניו יוקדות.
"אבל אליהו איתי כבר הרבה זמן. אני לא בטוח שהוא רוצה לחזור."
"דם סמיך ממים."
"עדיף לו אצלי", אומר המשיח ומלטף את ראש סוסו הלבן.
"השד הבין-מימדי תמורת הסוס, משיח, וזה הדבר האחרון שאני הולך
להגיד לך."
"לא, אינפרנוס."

שד הגיהנום בער להשחית. שד הגיהנום בער להרוס. לשד הגיהנום,
הקרוי יותר בשם אינפרנוס-כדאי-לכם-לא-להרגיז-אותי, כבר נמאס
לחכות. הוא שחרר את שתי ידיו ועצם את עיניו. זעם.
זעם של חמשת אלפים שנה בער בידיו, זעם שגבר על הישות המפוצלת
הטבעית של כל שד באשר הוא וגרם לשתי ידיו להתאחד יחד, כשהן
יורות להבה בגודל של קרון רכבת.
"ואמרו שהסבלנות משתלמת!" צעק בעודו משקיע את כל כוחו והורס את
גופו עד הפיכתו ללא אנושי. מהצד השני, המשיח נאבק על חייו, או
לפחות סוג של, בעודו הודף את המתקפה בעזרת גלימתו הלבנה,
ומתחמק ממתקפות חוזרות עם סוסו.
"בוגד!" צורח אינפרנוס. "אתה בוגד, אליהו! בערכים שלך ובמורשת
שלך. הם לקחו אותך ממני ועשו אותך לצדיק כמוהם", הוא יורה
להבות לשלל כיוונים, לא פוגע בגופו של המשיח ולא בלבו של הסוס
הלבן.
"הוא השד היחידי שהיה לו מספיק שכל כדי להצטרף אלינו, אל תזלזל
בזה", רועם קולו של המשיח בעודו יורה גושים עצומים של שלג לעבר
אינפרנוס.
"הם שכתבו את ההיסטוריה, אליהו. הם שכתבו את התנ"ך במשך אלפי
שנים, אבל אני יודע מי אתה. אתה לא צדיק תמים, אתה לא מחיה
מתים ולא שליח אלוהים. אתה בשר מבשרנו!"

להבה מכוונת היטב פוגעת בבטנו של אליהו ומשאירה אותו מוטל על
הקרקע. המשיח נעלם. אינפרנוס מתקרב אל החיה הפצועה, המתה.
"ברוכים הבאים הביתה", הוא לוחש ונושק לפצעו. דמעות יורדות
מעיניו של שד הגיהנום ומתאיידות על לחיו של יוסף קלייזרמן
המעוות והמפוחם מאש יוקדת. הוא מתרחק כאשר מתרומם הסוס המת מעל
הקרקע, עטוף במעגל של אש. אינפרנוס עוצם את עיניו, ומשתטח על
הקרקע. חלום רחוק כל כך וכמעט בלתי אפשרי מתגשם לנגד עיניו,
המשקפות עליהן להבות.
בהבזק אור מסתיים התהליך.
סוס שחור נוחת ברכות על האדמה המקוללת, רעמת אש מתנפנפת בצעדיו
הבוטחים, בעודו מתקרב אל אינפרנוס ומרכין את ראשו. שד הגיהנום
מטפס על גבו ומביט אל השמים השחורים. מביט אל מר רייך השרוע
כמת על הקרקע. מביט על המשיח, שלפתע צץ בדיוק כשצריכים אותו.
"להתראות מלאך", הוא מנופף לעברו ומחייך חיוך אמיתי ראשון.
"להתראות שד", אומר המשיח ומנופף בחזרה.
אינפרנוס לוחש באוזנו של אליהו:
"הגיע הזמן."
ושניהם עולים בסערה השמיימה.

"וייקח אליהו את אדרתו ויגלום, ויכה את המים, וייחצו הנה
והנה. ויעברו שניהם בחרבה. ויהי כעוברם, ואליהו אמר אל
אינפרנוס: "שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך". ויאמר אינפרנוס:
"ויהי נא פי שניים ברוחך אליי". ויאמר: "הקשית לשאול. אם תראה
אותי לוקח מאתך, יהי לך כן, ואם אין, לא יהיה". ויהי המה
הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש, ויפרידו בין שניהם.
ויעל אליהו בסערה השמיים. ואינפרנוס רואה, והוא מצעק: אחי,
אחי, רכב ישראל ופרשיו. ולא ראהו עוד. ויחזק בבגדיו ויקרעם
לשניים קרעים."
- התנ"ך, מהדורה מעודכנת. ספר מלכים ב, פרק ב.

"טוב, זה היה מחזה קצת ביזארי", אומר המשיח ומחייך לעבר הברנש
בגלימה השרוע על הרצפה. הוא מתבונן בו בחזרה במבט אטום, נראה
כאילו שום דבר כבר אינו נוגע לו. עיניו חלולות, ריקות, מתות,
שחורות.
"תעשה מה שבאת לעשות", הוא ממלמל.
"הו, זה נחמד מצידך לדאוג לי ככה", מלטף האיש הלבן את זקנו,
"אבל האמת היא שכבר השלמתי את השליחות."
"אבל הנבואה-"
"אינפרנוס הוא לא יצור שמתעמק בפרטים יתר על המידה. גם את
הנבואה הוא לא קרא עד הסוף."
"ואני?" הוא ממלמל בקול חלש.
"אתה?" הוא חייך, והרים אותו מהאדמה לכדי מצב עמידה, "אתה
תעזור לי להגיע הביתה."
"איך-" הוא מישש את גופו בשתי ידיו, שכבר היו נורמליות לגמרי,
את פרצופו שהיה חלק כתחת של תינוק, את שערו, שגדל לכדי רעמה
לבנה כשלג.
"תגיד לי אתה", אמר המשיח.
"הנבואה לא אומרת?" הוא שואל ומחייך.
"אפילו אלוהים לא יודע הכל."
"טוב", חושב לרגע אטריאנוס רייך. הוא מסתכל על השמיים הכחולים
עם העננים הלבנים, מסתכל על המלאך, שעשה כל כך הרבה בלי בעצם
לעשות כלום, ואומר:
"אני חושב שנצטרך ללכת לאיבוד."
"כל מה שתגיד, אחי. כל מה שתגיד", אומר המשיח ומניח את ידו על
כתפו.

למעלה בשמיים, על עננים של כאוס, ישבו שניים, שדים של רקיע.
יציר גיהנום ונביא חורבן, זה לצד זה. מאוחדים, סוף כל סוף.
לאחר כל כך הרבה זמן, ראוי היה שלפחות אחד מהם ימצא את מולדתו,
המקום אליו הוא שייך, ויתקרר קצת. בכל זאת, להיות בוער כל הזמן
זה לא הכי כיף בעולם.

אינפרנוס, הכלוא לנצח בגופו החרוך והמעוות של יוסף קלייזרמן,
סמל במשטרת תל אביב, מביט למטה, על אדמת השלג. על עולם בו נאלץ
לבזבז חמשת אלפים שנה מחיי הנצח שלו. הוא מלטף את רעמת האש של
אחיו בעודו בוחן את שני הליצנים הלבנים.
'מי מסתכל על מי מלמעלה עכשיו, אה?' הוא מגחך לעצמו.