הכל מטושטש. הוא בחדר גדול, עם מראות. יש מוזיקה משונה, קצבית,
הכל כמו איזה טריפ. פסיכודלי, הזוי. אנשים מוזרים, אולי ראה
אותם פעם, מתישהו, נתקל בהם וזכר רק פה או יד או בטן משתפלת,
ועכשיו לקח מכל אחד חלק, כמו פאזל, והרכיב מחדש, יצר מישהו
אחר, שלא קיים, יצור. עם השער של ההוא והאוזן של ההיא וכולם
מסתובבים ומתבוננים בהשתקפויות שלהם וצוחקים, בוכים, שרים. הוא
צועד צעד אחד וזה מרגיש כמו לרחף. מתבונן באחת המראות ורואה את
עצמו שמן הרבה יותר מבמציאות. ראש גדול יותר, כתפיים קטנות
יותר, מעוות, לא אמיתי, פיקציה של הטבע. הוא צורח.

קוואטרון התעורר בבהלה במיטה מלוכלכת באכסניה מפוקפקת השוכנת
בגבולות האימפריה המולטי-גלקטית המפוארת. הוא התנשם והתנשף
במהירות, הסיט מעליו את השמיכה ורץ לחדר האמבטיה. הוא התבונן
במראה, בעורו הכחלחל, באוזניו המחודדות, בעיניו הכתומות ובידיו
מכוסות הסנפירים, ונרגע.
זה היה רק חלום.

אומרים ישנו מקום, בו הזמן עצר מלכת. אין היום, מחר, אתמול. גם
אין חשיבות למושג 'עכשיו', כי הכל ממילא קורה באותו הרגע, אז
מה זה משנה. אדם שכל חייו הסתדר ללא קונכיות כתפיים מעולם לא
ירגיש בחסרונן. אבל את המקום הזה, אין אדם שלא חיפש. הוא לא
ידע מה השם, הוא לא ידע מה אפשר למצוא, אבל הוא ידע שחייב
להיות כזה מקום, בו אין דאגות, אין שעון שמתקתק וגורם לחשוש
שמא הוא מבזבז את חייו הקצרים בשטויות. מרגע שאתה מציב את כף
רגלך, אין לך כל חפץ להיות במקום אחר. מקום, בו הכל בנוי
מרגעים קטנים, שמרכיבים ביחד תמונה גדולה ושלמה שנקראת:
"חיים", רק בלי כל הכאב, הצער, הייאוש והאומללות שהיו נחלתו של
כל אחד; רגעים קטנים שעושים טוב בלב, וכל אדם רצה לחוות אותם.
להיות שם, כמו שנאמר.
אבל מה עם היצורים שאינם בני אדם, נשאלת השאלה. מה עם הזומבים,
המונטולואידים, בני הליזרוס והספקטרומיטים?
ובכן, לאותם יצורים מקום זה לא עניין את קונכיית הכתפיים
השמאלית,
עד כדי כך.

קוואטרון שטף את פניו במים וניקה את הפרשות הלילה מעיניו. עורו
התחיל להבהב חלושות. "צואה!" הוא קילל נחרצות. שוב הוא שכח
שבאכסניה הזולה בה שהה, האכסניה היחידה אותה יכל להרשות לעצמו
במצבו הכלכלי הקיים, זרמו דרך הברזים מים זולים ובסיסיים. שני
אטומים של מימן ואטום אחד של חמצן, H2O, לעזאזל. בדיוק הסוג
היחיד שאליו היה אלרגי. הכל שרף. קוואטרון הרגיש כיצד גוון
עורו הופך לירקרק. "תגובה אלרגית מזורגגת", הוא סינן והלך לחדר
בו ישן, מטר על מטר, לפשפש בתיק ולמצוא איזו משחה שתקל את
הכאב. עיניו היו לחות וכמעט ויצאו מחוריהן. הוא ידע שזה רק
עניין של זמן עד שיגיעו הדברים הגרועים באמת.
בלילה לפני, כשהגיע, ורוחות חזקות נשבו והקפיאו לו את הגרוגרת,
החדרנית הסבירה לו שהמים הם בסיסיים, והוא זכר שהקים צעקה
גדולה, אבל היא לא התרשמה במיוחד. בכל זאת, מונטולטאידים הם
חסרי חוש שמיעה, ריח, טעם וראייה. אבל בסך הכל טיפוסים נחמדים
באמת, ברגע שמתרגלים לעובדה שהם נראים כמו ג'לי ענק. החדרנית
בעבעה קצת ואמרה שזה מה שיש, ואם יש לו בעיה הוא מוזמן לקחת את
התרמיל שלו לאכסניה הסמוכה, אבל לקוואטרון באמת כבר לא היה כוח
והוא פשוט נכנס לחדר, זרק את התיק על הרצפה והתמוטט על המיטה.
בכל זאת, טיסה בין-חללית של חמישים שנות אור זה עסק מעייף.

איפה המשחה לעזאזל, יו, איך שהוא היה שוחט את פיסת הרפש ההיא
עכשיו. חופר בתיק ומוצא כל מיני זבל, אוכל, אוכל שהספיק
להרקיב, אוכל שהספיק לעבור אבולוציה, אוכל שהספיק לקבל תובנה.
בדיוק בשנייה שהלחמניות רצו לפתוח בשיחה על מזג האוויר, הוא
מצא את המשחה. סגר את התיק עם כל המזון שהיה שם. חמאת הבוטנים
המהונדסת גנטית יללה בעצב, נעלבת. קוואטרון ידע שזה עוד יתנקם
בו יום אחד.
כשיהיה רעב, למשל.

הוא עמד מול המראה ומרח את המשחה באיזורים הלחים בפניו. לחות
זה עסק מסוכן עבור ספקטרומיטים. במקום ממנו בא, משתמשים רק
במים יבשים. הוא לא זכר את התרכובת המדויקת. מוזר שדווקא
הדברים השנואים נחקקו עמוק בזיכרונו, חשב. גוון העור התחיל
להתייצב. ירוק עם קצת צהוב. עד הצהריים זה כבר צריך לחזור לצבע
הרגיל. המשחה הזו משהו עשר. קוואטרון קנה אותה ממונטולואיד
גושי במיוחד באיזה כוכב עם הרבה מדבר וקצת מעיינות. עסקה טובה,
הוא שילם בציפורני רגליים. כשהיא תיגמר, הוא יצטרך לחזור לשם.
עדיף לא לחשוב על זה. מקום מסריח.

היא עולה לאוטובוס. הנהג מנקב את הכרטיסייה ושר עם הרדיו,
התנועות שלו עגולות, מסולסלות. היא יושבת על הכיסא ליד החלון,
מתבוננת. הדיסקמן פועל והביטלס מתנגן באוזניות. פול מקרטני
צועק הלפ. הוא צריך מישהו. היא שוקעת בתוך הנוף הקסום. שני
אנשים יורדים בקריה בתל אביב, השמש יורדת גם כן, ושולחת קרניים
מבין העננים.
וכמו מתוך חלום קטן, היא מרגישה יד נוגעת בכתפה בעדינות. אדם
מבוגר ממוצא רוסי מסב את תשומת לבה לגבר שחום עור במדים כחולים
וכובע קסקט מהודר לראשו. חזות של לוחם סובייטי, היא חושבת,
ושומעת אותו מדבר ללא צליל. הקול של פול מקרטני יוצא לו מתוך
הפה. היא מורידה את האוזניות. מישהו מצלצל בפעמון. "כרטיס,
גברת", הוא מבקש, והיא מוציאה פיסת נייר ירוקה. הכרטיסן שולף
בלוק נייר מכיס החולצה ומשווה. יש לו שם את כל הסימנים של
הניקובים. תלתן, יהלום, עץ קטן, איקס. הכל על בלוק לבן. היא
מתפעלת, אף פעם לא ראתה דברים ככה. היא שואלת אם לכל נהג יש את
סמל הניקוב שלו. הוא עוצר ומתבונן בה. הדלתות של האוטובוס
נפתחות. חייל ברגילה הופך עוד דף בספר של רם אורן.
"לא, אבל לבחורה יפה כמוך מגיע", הכרטיסן אומר ומוציא מכיס
החולצה דבר שלא הבחינה בו קודם, מנקב כרטיסיות. היא מנסה אותו
על הנייר,
ורואה סמל קטן, של לב.
"תודה", היא אומרת.
הוא מוריד את כובעו וקד קידה.

רגע קטן.

קוואטרון ירד במדרגות החלקלקות אל הלובי למטה. עד מהרה הוא
נתקל בסלאב, מנהל האכסניה. בכל זאת, זה לא משהו שקשה לפספס.
"בוקר טוב, טרון, מה שלומך?" הוא שאל. מאחורי הדלפק נוצרה
שלולית רפש.
"תביא לי את מה ששמתי בתא שלי אתמול", פלט קוואטרון. הוא שנא
שמות חיבה וקיצורים. זה גרם לו להרגיש... עממי. לספקטרומיטים
לא היה חסר אגו.
"לא יפה לבוא בדרישות על הבוקר", צחקק סלאב, משמיע פכפוכים תוך
כדי. ריחו היה מבחיל. קוואטרון מצא את עצמו נגעל בכל פעם מחדש
מהיצורים האלו. מה הפלא שלא הרבה גזעים ממהרים להתיידד איתם.
קשה להתרגל לצחנה, למראה ולרעשים. ג'לי של זבל מתנועע הייתה
ההגדרה הכי טובה לתאר את המונטולואידים.
'מזל שאין לי הרבה קולטני ריח, רק איזה עשרים מיליון', חשב
קוואטרון, 'אחרת כבר מזמן הייתי משסף לעצמי את האף'.
"לא אכפת לי מה יפה ומה לא", אמר לסלאב, "הזמן פה קצר ואין לי
כוח לשטויות שלך."
סלאב גיחך ובעבע. "מה, שלושים ושתיים שעות זה כבר לא מספיק
בשביל טרון שלנו, הא?"
"אל תקרא לי טרון, גוש זבל, ותביא לי את השקים שלי."
"בסדר, בסדר", אמר סלאב, "אתה תקבל את השקים המחורבנים שלך.
ממילא תופסים לי מקום". אם היו לו עיניים, הוא היה מגלגל אותן
למעלה בשאט נפש. העניין הוא, שלמונטולואידים לא היו בדיוק
עיניים. למען האמת, לא היה להם פרצוף בכלל, או גוף אם אפשר
לקרוא לזה. קצת קשה לתקשר עם העולם החיצוני כשאתה גוש רוטט
ונוזלי.
כמה טוב שיש טלפתיה.
"בעדינות, כן?" ביקש קוואטרון.
"בטח בעדינות, טרון. מה, אתה לא מכיר אותי?"
הוא בהחלט הכיר אותו. במלחמת אנדרומדה הוא הכיר אותו. קוואטרון
זכר את העדינות והרגישות אשר באו לידי ביטוי כאשר סלאב הניף את
הזומבים באוויר לגובה של כמה מטרים טובים וניפץ אותם על האדמה
מספר שניות לאחר מכן. הכל תודות לכוח הטלקינזיס, בו ניחנים
המונטולואידים מלידה. אותו כוח בו השתמש סלאב כדי להרים את שני
השקים הכבדים מהרצפה ולהניח אותם על הדלפק. הם ריחפו באוויר
ונחתו בחבטה קלה. קוואטרון לא היה בטוח שהוא מסתכל על הדבר
הנכון. שתי שניות לקחו לו להבין בפני מה הוא עומד.

"פיחס!"
"מה פיחס? מה יש? שום דבר כבר לא טוב בשבילך", אמר סלאב, נעלב.
האמת היא ש'אמר' זה מושג בסיסי מדי כדי לתאר טלפתיה, אבל
שיהיה.
"חתיכת לשלשת מהלכת, אם היו לך עיניים היית יכול לראות בדיוק
מה לא בסדר!" קוואטרון הרגיש כיצד דמו הקר עולה לראשו.
"טוב. בואו כולנו נדרוך אחד על היבלות של השני", הוא בעבע תוך
כדי שדר ציני במיוחד.
"הכל מלא ברפש שלך!" צעק קוואטרון. כשאתה צועק, אתה משדר גם
טלפתית, כמובן, אבל לצופה מן הצד הכל היה נראה כאילו
הספקטרומיט מדבר אל עצמו.
"זה לא רק רפש שלי", אמר סלאב.
"תודה טמבל, זה באמת מנחם אותי."
קוואטרון היכה את עצמו במצחו. 'לעולם', הוא אמר לעצמו, 'אל
תיתן למונטולואידים לשמור לך על סחורה יקרה'. כמה עבד כדי
להביא את השקים לפה, ואיך הכל נראה עכשיו. שבוע שלם של עבודה
בצללים בפלנטה הירוקה ההיא עם הצמחים הדוחים והזיהומים והדברים
המעופפים, והנה, זה מה שהוא הולך להביא למעסיק שלו.
"אוקיי, אוקיי, סליחה", התרצה סלאב. "מה רצית שאני אעשה? זה
היה על הרצפה כאן כל הלילה."
"החדרנית שקיבלה אותי אתמול..." מלמל קוואטרון.
"היי, אל תאשים את סילביה בזה!"
קוואטרון כבר כעס לגמרי. "מה אני אמור לעשות עם השקים האלו
עכשיו? הכל מכוסה בהפרשות שלך!"
"אתה תתגבר."
"אתה תפצה אותי על זה, אתה שומע? מגיע לי הכסף בחזרה!" צעק
קוואטרון והלם באגרופו מלא הסנפירים על הדלפק. עד מהרה גם כף
ידו התמלאה בנוזל מצחין.
סלאב צחק. צחק זו לא מילה, הוא רעד, הוא בעבע, הוא געש.
"קטעים איתך טרון!" הוא פכפך. קוואטרון קילל ממיטב האוצר
הספקטרומיטי, לקח את שני השקים החומים עם קצת צהוב מהדלפק והלך
לכיוון היציאה. סלאב התפוצץ מצחוק והתפזר לכמה חתיכות גדולות
וריריות ברחבי הלובי. 'ייקח לו קצת זמן לאסוף את עצמו מחדש,
לטמבל', חשב קוואטרון. פניו החליפו את צבעם לירוק עז. קבוצה
קטנה של בני ליזרוס הצביעה עליו וגיחכה. הוא יצא מהאכסניה.
השמש יקדה בעוז. אולי זה יעשה לו קצת טוב לעור. הוא חייב לשטוף
את עצמו ואת הסחורה איפה שהוא. הוא הריח כמו זומבי מיוחם אחרי
מקלחת בוץ.
קוואטרון קילל, נפל לשלולית מים בסיסיים, וקילל עוד קצת.
איזה בוקר מחורבן.

הוא חזר מבית הספר. המורה שחררה מוקדם יותר, יש לה חתונה.
מתקרב לבית ורואה על חדר המדרגות גוש קטן של עצמות, עור
ופרווה. חתלתול קטן, בן שבועיים לכל היותר, אפור, מיילל, רעב.
הוא עלה מהר הביתה. אבא רואה טלוויזיה, אחותו מרכיבה איזה פאזל
על הרצפה בסלון. "יוני!" אמא צועקת מהמטבח, "יש אוכל!"
הוא רץ למטבח, חוטף את הצלחת עם הספגטי והבשר, ורץ למטה לפני
שמישהו מספיק להבין מה קורה. החתול מתנפל על הצלחת עד שהוא
כולו בתוכה, מלקק את כל רוטב העגבניות ונרדם בתוך השניצל.

רגע קטן.

הכל שורף. העור, העיניים, קונכיות הכתפיים, האף, השפתיים וגם
האגו. הכי מכולם. הוא בדיחה, לא יודע איפה לקבור את עצמו.
מחליף צבעים כמו כדור אורות דיגיטלי במסיבה מפוקפקת, מושא הלעג
של כל היצורים ברחוב. לא כל יום רואים ספקטרומיט אלרגי.
"היי, תסתכלו", קורא בן ליזרוס לחבריו, "יש כאן איזה ספקטרום
שחבל על הזמן". הלטאות המגודלות צוחקות יחד איתו.
"טמבל", צועק לו זומבי עם קסדה לראשו, כנראה כדי להסתיר את זה
שאין לו מוח, "איפה החברים המונטולואידים שלך עכשיו, אה?"
קוואטרון שמע צעדים. הנה, באים לבעוט בו, בקשת בענן. הוא השתעל
בכבדות, זהו. כאן הוא הולך לגמור, מלא ברפש עם שני שקי סחורה,
מחליף צבעים ונחנק על אדמת אחד הירחים של צדק. אפילו לא כוכב
בפני עצמו, סתם מקום מסחר, סתם מקום, סתם.
"תסתום את הלוע שלך לפני שאני בועט אותך בחזרה לקבר, חתיכת
טינופת", נשמע קול, ואחר כך, בלחש, "בוא איתי, אנחנו מסתלקים
מכאן." יד מושטת. ספקטרומיט.
"שלא תדבר ככה או שאני מפרק אותך לכל הצבעים", צעק הזומבי
בליווי קריאות עידוד מחבריו.
"קורניליוס", מלמל קוואטרון. קורניליוס היסה אותו בסנפירי כף
ידו. "קום כבר, לפני שיתנפלו עלינו."

חדר עגול, מיטה נוחה. סוף סוף. קוואטרון פוקח את עיניו,
מתעורר. קורניליוס ניגש אל המיטה ומניח על מצחו מטלית יבשה.
"מזל שמצאתי אותך", הוא מלמל, "אחרת מי יודע מה היו עושים לך
שם."
"אני יודע להסתדר טוב מאוד לבד", מחה קוואטרון.
"כן, את זה ראיתי", אמר קורניליוס. ספקטרומיט אדום, עיניים
כחולות. סנפירים, אוזניים קצת עגולות, עור קצת מקומט.
"הייתה לי תגובה אלרגית."
"גם את זה ראיתי. כל הכוכב ראה. שוב נגעת ב-H2O הזה?"
"באכסניה."
"אתה צריך להפסיק להסתובב עם המונטולואידים האלו. בכלל, כולם
פה לא משהו, מה אתה עושה כאן בעצם?"
"עסקים", מלמל קוואטרון ולפתע נזכר. הוא קפץ כנשוך נחש מהמיטה.
"איפה השקים שלי?!" צעק.
"תירגע, הם ליד הדלת, אחרי ניקוי יבש."
קוואטרון נשם לרווחה. לפתע הרגיש הרבה יותר טוב. הוא הביט
בידיו. הן היו כחולות שוב.
"נתתי לך סירופ", אמר קורניליוס, "העביר לך את הכל תוך דקה."
"אתה חייב להשאיל לי קצת", אמר קוואטרון ולראשונה באותו יום,
חייך.
"מצטער, זה משהו שאני מכין לבד, והמתכון סודי."
'טוב נו', קוואטרון חשב לעצמו, 'בינתיים נסתדר עם המשחה'.
קורניליוס היה מהטיפוסים העתיקים האלה. זקנתו ניכרה בעיניו
ששידרו זמן, בעורו המקומט ששידר בלות, ובאוזניו העגולות
שהוכיחו מעל לכל ספק שהספקטרומיט פשוט מסרב להיפרד מגופו. ככה
זה בגזע, עם הזמן האוזניים החדות נעשות קהות יותר.
"תודה על הכל", אמר קוואטרון, "אבל יש לי סידורים לעשות."
קורניליוס נולד באמלטאוס, ירח אחד מני רבים של צדק. הוא גדל
באמלטאוס והוא גם ימות באמלטאוס, אם זה תלוי בו. באותו זמן
עברו כבר מאה שנים מאז הפינוי הגדול של הספקטרומיטים מאדמת
הכוכב לירחים האחרים. קליסטו, מטיס, אדרסטאה, רק לא באמלטאוס.
זה מקום אסטרטגי, היו אומרים הפוליטיקאים. בכלל, אף אחד לא
הבין מה לספקטרומיטים היה לחפש שם מלכתחילה, הרי יש מלא ירחים
יבשים שהם יכולים לחיות בהם, והיו חייבים לבחור דווקא את ההוא
עם כל המשאבים והנוף והמקומות הקדושים. אם כבר הגענו לנושא, אז
ראוי לציין שאף אחד גם לא ממש הבין מה קורניליוס עושה
באמלטאוס. כנראה היה בין היחידים שסירבו להתפנות והם כבר
יירקבו איפה שהם הושרצו.
"שמור על עצמך, ועשה לי טובה, אל תסתובב עם המונטולואידים."
קורניליוס היה סבו של קוואטרון.

עוד יום של עבודה. הוא מזיע בחליפה, היא לוחצת. הכל נראה כל כך
מיותר. עניבה, תיק ג'יימס בונד, איזה קקה של דבר. כשהיה קטן
רצה להיות נגן סקסופון. כמו ביל קלינטון. אפילו לקח שיעור או
שניים. ומה הוא עכשיו? עוד בן אדם על פס הייצור.
כוס אמק ערס, אם הוא לא מביא אותה עכשיו באיזה פלאפל באימא שלו
שהוא לא אחראי למעשיו. יש דוכן. כן, תעשה לי חצי מנה. טחינה,
סלט, תוסיף לי חמוצים, אין לי כוח. יום קשה בעבודה. עוד שבוע
קיצוצים. מה פתאום מודאג, שהוא יהיה מודאג? הבוס מת עליו. גם
על נטע. נטע זו הבת, כן. מה עשרים שקל, אתה השתגעת? זה אני,
שלומי, נטחנו ביחד בטירונות וככה אתה תוקע מחירים? שחרר, אחי,
שחרר. חמש עשרה, נניח. שתדע שאני לא קונה פה יותר. שום עשר,
אני גמרתי אצלך. קח את החמש עשרה ותהנה. שימות המוכר פלאפל,
שימותו כולם. יש לו עודף חמש שקל מהשטר של העשרים. אולי הוא
ייתן לאיזה קבצן, שיקנה קצת קוקאין ויעזוב אותו בשקט.
ופתאום מנגינה, ככה סתם באמצע דיזנגוף, סקסופון. משהו שנוגע,
משהו שפורט על המיתרים של הלב. בדיוק מה שהוא צריך עכשיו,
והנה, מזוודה פתוחה עם המון מטבעות של עשר אגורות בפנים,
שיחשבו שכולם נותנים כסף ויזרקו גם איזה משהו. והוא מנגן כל כך
יפה. נראה בגילו, אולי קצת יותר. טייק פייב, קלאסי.
החליפה כבר לא לוחצת, הג'יימס בונד כבר לא כבד.
הוא זורק מטבע של חמש ונשאר לעמוד, באמצע הרחוב, מקשיב.

רגע קטן.

קוואטרון יצא מביתו של קורניליוס. השמש היכתה בעוז, מחממת,
מייבשת, עושה את עבודתה נאמנה. כמה אהב את הקיץ באמלטאוס, הוא
אהב אותו יותר מכל דבר אחר באותו כוכב מאוס. אבל לא זו הייתה
הסיבה שטס חמישים שנות אור, לא זו הייתה הסיבה ששיכן את עצמו
באכסניה מחורבנת, השפיל את עצמו ובדק את תגובתו האלרגית למים
בסיסיים. הסיבה הייתה עסקים.
"קוואטרון, ידידי!" נשמע קול חלול.
"סקלטאר!" קרא קוואטרון.
השוק, שנערך פעם בחודשיים, וזה בהחלט לא הרבה עבור כוכב שסובב
סביב צדק, היה הדבר הכי אטרקטיבי שהיה לאמלטאוס לספק. אחת לכמה
זמן, התמלא הכוכב בספקטרומיטים, מונטולואידים, זומבים, בני
ליזרוס ובני תערובת. כולם רצו להציג את סחורתם בדוכן קטן
ועלוב, לשווק את מרכולתם לכל המרבה במחיר וכמובן, לקיים סחר
חליפין עם סוחרים שונים ומשונים. זה בדיוק מה שעמד קוואטרון
לעשות.
"אני רואה שהחלפת צבע, יפה לך כחול", אמר סקלטאר לאחר חיבוק
ידידותי. לשנייה קטנה שבה נצמדו, יכל קוואטרון להרגיש את
פעימות לבו של הסוחר, שהיה במקרה, גם זומבי.
"ומה רע בכתום?" שאל קוואטרון.
"אין רע בכתום, פשוט אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו, אני שמח
שהשתנית קצת. לפחות אחד מאיתנו מתקדם בחיים", אמר סקלטאר.
קוואטרון יכל להרגיש בציניות העולה ממנו בהדגישו את המילה
האחרונה. ידידו הזומבי יישאר לנצח בן שש עשרה. כשנפגשו בפעם
האחרונה, בשוק הקודם, הוא נראה בדיוק אותו דבר. גולגולת חשופה,
עין חומה אחת התלויה על בלימה, גלימה מרופטת שנועדה להסתיר
איברים פנימיים מוצנעים ואיך לא - מקל מעץ.
"נו, אז מה יש לך בשבילי?" חרחר השלד המהלך והתבונן בשקים,
אותם החזיק קוואטרון במהלך כל השיחה.
"תמימות", אמר קוואטרון והניח אותם על הדלפק. העץ הישן עמד
במעמסה. כאילו אחרי שהוכרזה תכולתם, נעשו השקים קלים יותר.
"מעניין, מעניין מאוד", אמר סקלטאר. הוא הוציא את עינו החומה
מארובתה והקיף את הכל כשהיא צפונה בידו. קוואטרון התחלחל
קמעה.
"אה, כן", אמר סקלטאר, "כשאתה מתחיל להתפרק קל לך יותר לנייד
את עצמך". קוואטרון הנהן. לאחר עשרות שנים של הסתובבות
באמלטאוס, המערב הפרוע של הגלקסיה, לא היה קל להרשים אותו.
הספקטרומיטים ידועים בכושר ההסתגלות שלהם.
"פתח את השקים", אמר. קוואטרון ציית.
קרניים קטנות, זוהרות, הבליחו והתפזרו, ממלאות את הדוכן הריק
והרקוב של סקלטאר באור זהוב, מאירות את האיברים הפנימיים
בצנצנות, את השערות בתיבות הזכוכית ואת העצמות שהיו תלויות כמו
מוביילים. האור שבקע מהשקים אפילו האיר את השלט בדוכן, "חלקי
חילוף לזומבים - יד שנייה", וגרם לו לנצנץ כניאון.
"בובות, קוביות, פאזלים, שמלות לבנות ומנוקדות במידה קטנה,
ציורים, תצלומים, אלבומי תמונות, נעליים, מכחול, צבעי פנדה...
כן", אמר סקלטאר, "עשית עבודה יפה מאוד. זו סחורה משובחת,
הילדים בכדור הארץ ישמחו לקבל את כל זה."
קוואטרון סגר את השקים במהירות לאחר שהבחין במספר שלשות עיניים
חמדניות שהופנו לעבר הדוכן. "לא אמרת לי שזה מיועד לילדי כדור
הארץ", הפטיר בעדינות. הוא לא רצה להעליב את השלד הזקן, הרי
כדור הארץ הוא נושא רגיש, ידע כל אחד שהכיר את הזומבים טוב.
"ועוד איך שזה לבני כדור הארץ. תמימות היא מצרך נדיר, ידידי
הספקטרומיט, במיוחד אחרי שהכוכב שלך מופגז באלפי פצצות
קטלניות."
'המלחמה ההיא', חשב קוואטרון, 'הם פשוט לא מסוגלים לשכוח
מהמלחמה ההיא'.
"אני אתן לך על זה עשרים קריסטלים", אמר סקלטאר והחזיר את עינו
החומה לארובתה בגולגולתו.
"נסה שלושים."
"הגזמת."
"אתה בעצמך אמרת שזה מאיכות טובה."
"ממתי הגזע שלי נאמן למה שהוא אומר?"
"סקלטאר-", הזהיר קוואטרון.
"עשרים וחמישה."
"אתה מתקמצן כל כך, אפשר לחשוב שחסרים לכם קריסטלים
באדרסטאה."
"עשרים ושמונה, לא יותר."
"הוסכם", אמר קוואטרון. הספקטרומיט והזומבי לחצו ידיים מעל
הדוכן ומעל השקים שהיו מונחים עליו. בכוכב מדברי, באמצע שום
מקום, יד כחלחלה וסנפירית נגעה ביד אחרת, שלדית וגרומה עם עור
דקיק מעליה. לאחר שהעסקה נחתמה, לאחר שסקלטאר קיבל את התמימות
וקוואטרון את הקריסטלים, הבחין האחרון שפיסת עור לבנבנה
וחיוורת מצאה דרכה אל בין אצבעותיו, שוכנת בבטחה בקרום
סנפיריו. הוא עיווה את פרצופו בשאט נפש, וניער את ידו.
"אתה צריך להתחיל ללבוש כפפות, סקלטאר", אמר.
"למה?"
"אתה מעביר את עצמך לאנשים שנוגעים בך, השארת פיסת עור על היד
שלי, וזו לא פעם ראשונה. אי אפשר להסתובב כאן בלי לקבל שאריות
גוף של יצורים אחרים", קיטר קוואטרון.
סקלטאר הניח את שקי התמימות על הרצפה. "לפי מה שהבנתי", אמר,
"אתה היחיד במקום הזה שזה מפריע לו."
קוואטרון שילב את ידיו על חזהו.
"אולי אתה זה שצריך ללבוש כפפות", אמר.

השעה היא שתיים, והחושך הוא מוחלט. מוחלט כמעט לחלוטין. רק
מדורה מאירה את הלילה, מפיצה אור קלוש על העצים והחול. זה יום
ההולדת שלו, וכל מי שהוזמן יושב מסביב. מדברים, מנגנים בגיטרה,
שומעים מוסיקה מתוך נגן אמ-פי-שלוש נייד שהביאו. אבל הוא לא
מרוכז בהם, כי היא איתו. הם יושבים, מחובקים, שערה בוער כמו
להבה, כמו האש, וביחד עם עיניה הירוקות, הכל יוצר תחושה לא
טבעית. היא כמעט מופלאה מדי מכדי להיות אמיתית. כל זה לא קורה,
כל זה לא באמת מתרחש. הוא לא בן שמונה עשרה, עדיין לא. הוא
רוצה להישאר בן שבע עשרה לנצח. הוא רוצה להישאר איתה, ליד
המדורה, מחבק אותה בזרועותיו, לנצח. הכל רגוע, שליו, שקט,
אינסופי. היא מחייכת אליו, החיוך הכי מדהים בעולם, ולוחשת
באוזנו:
"אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך", הוא אומר ומביט בעיניה, שוקע לתוכן, ממאן
לצאת.
הם מתנשקים.

רגע קטן.

קוואטרון פנה ללכת. יש לו מספיק קריסטלים בשביל לספק אנרגיה
לכוכב ספקטרום כולו.
"קוואטרון."
כוכב ספקטרום. כמה התגעגע. הבית, הבית האולטימטיבי. הוא כל כך
רצה להיות שוב בכוכב עם שלוש השמשות, בכל שעה עגולה מופיעה קשת
בענן, והוא פשוט יכול לשבת על החוף הזהוב, עם השמש האדומה, הים
הסגול והשמים הסגולים גם כן, ולשקוע בתוך מערבולת של צבעים.
"קוואטרון!"
כן, הוא יחזור לשם. אין לו מקום אחר שבו הוא רוצה להיות. הוא
ייקח חופשה מהמסחר, יישאר קצת בבית. אולי ימצא מישהי.
"קוואטרון! אתה חירש?"
"סקלטאר!" הוא הסתובב.
"חשבת ללכת סתם ככה, אה?" הוא גיחך בקול חלול.
"אם לא אכפת לך."
"האמת שאכפת לי."
"אני מופתע", הרים קוואטרון את גבותיו.
"אל תסמיק, אידיוט, יש לי עבודה בשבילך", סקלטאר חרחר.
"עוד אחת? אני מצטער, סקלטאר, אני לוקח חופשה."
"סתום את הקרום שלך, אתה לא לוקח שום חופשה. אני אשלם לך
יפה."
"כמה יפה?"
"יפה כמו כדור הארץ."
"אני הולך."
"שלושים קריסטלים על כל שק שתביא לי."
"עכשיו אתה מדבר", חייך קוואטרון.

הרוח שרקה בקלילות, מפזרת חול על אדמת השוק. עשרות סוחרים,
קונים וכייסים היו עסוקים בפעילות מתמדת ולא שמו לב כיצד השמש
מתחילה לשקוע. היה זה הדבר היפה ביותר שהם היו עשויים לראות,
אילו לא היו מרוכזים בהתמקחות, בהעמסת קריסטלים לתוך עגלות או
בספירת שלל. הכל נבלע ברעש ההמון,
בדיוק כמו שיחתם של קוואטרון וסקלטאר.
"לפני אלפיים שנה", הוא פתח, "כדור הארץ היה כוכב רגיל."
"כמה רגיל?"
"שתוק. הוא היה מכוסה במים, בצמחיה, בחיות מהלכות על ארבע
וכמובן - בני אדם."
"שוב אתה מתחיל?"
סקלטאר חבט עם מקל העץ על הדלפק. "אתה נותן לי לספר או לא?"
"מה לי ולהיסטוריה הדפוקה שלכם?"
"אתה יכול ללכת ולהפסיד את העסקה של החיים שלך."
קוואטרון לקח כיסא שעמד בדוכן, העביר אותו מעל לדלפק, הניח
אותו על אדמת החול והתיישב.
"בני האדם אהבו את הכוכב שלהם. הוא היה מקור גאוותם, אפילו
אחרי שהתחילו עם המסע בחלל. כל בן אנוש שהיה חוזר לכדור הארץ,
היה מכריז כי אין מקום כמו הבית."
קוואטרון גירד באוזנו בחוסר עניין.
"אולם למרות הכל, לבני האדם היו חסרונות. יצר ההרסנות העצמית
שלהם ליווה אותם לאורך כל ההיסטוריה וגרם להרג בלתי משוער של
בני אדם, רצח, ביזה, השפלה ושנאת חינם. אבל השיא", נאנח
סקלטאר, "היה באותו יום חמישי, השישה עשר בפברואר."
קוואטרון זע בכיסאו. "זה הולך להיגמר בקרוב?" הוא שאל. כמה
פעמים שמע את הסיפור, וכמה פעמים התעקש השלד המהלך לספר לו
אותו, שוב ושוב. כמו מתענג על חורבן בני מינו.
"מעצמות העולם היו שרויות במלחמה. מלוכסני העור נגד השחומים,
לבנים נגד כהים, בעלי מבטא מתגלגל וחסרי מבטא, כולם נגד כולם.
יצור אינו יודע מה הייתה הסיבה הראשונית לסכסוך."
"בטח זה קשור איכשהו לדת."
"מערכת השמש רעדה באימה כאשר שוחררו פצצות האטום המהונדסות
כימית ברחבי הכוכב. מיליארדים נהרגו במקום, ומיליונים מתו מספר
שנים לאחר מכן בשל עיוותים, מחלות ושלל מוטציות. עשרים שנה
לאחר האסון, לא נשארו על כדור הארץ כמעט בני אדם."
'הנה זה בא', חשב קוואטרון.
"אבל אז, הגיע הנס הגדול, האלוהי. הוא הגיע בדמות אסטרואיד
בלתי מזוהה ממרחק מאות שנות אור וכשבני האנוש ראו אותו, זה כבר
היה מאוחר מדי. שום דבר לא יכל לעצור את זה, וכולם היו בטוחים
שהסוף קרוב. אבל הם טעו. האסטרואיד, שכאמור מוצאו ומקורו לא
היו ידועים, שחרר אלפי אורגניזמים שגרמו לבלתי אפשרי", סקלטאר
הניף את ידיו באוויר.
"החייאת המתים", השלים קוואטרון.
"מאות אלפים של קברים נסדקו אט אט, הגופות הטריות ואלו שנשתמרו
היטב במהלך הזמן חזרו לחיים. הם בנו את עצמם מחדש ויצרו גזע
אחר, שונה, שלומד מטעויות העבר, הם קראו לעצמם זומבים, שם
שלקוח מהכתבים העתיקים. הם היו בני האדם, בתוספת חוכמה,
ולכאורה, הכל היה מושלם, אולם דבר אחד היה חסר - שמחת החיים,
התמימות, הרגשות, החמלה והאהבה, התכונות שאפיינו את העם הקדום,
לעולם לא יהיו כבעבר. מאגר הרגשות אבד וכמעט נמחק לגמרי."
סקלטאר שתק, מרכין את ראשו.
"ככה זה כשמתים."

קוואטרון קם מכיסאו. "זה היה נפלא", הוא אמר, "גם בפעם
העשירית. אפשר ללכת עכשיו?"
"לא סיימתי", אמר סקלטאר חלושות.
קוואטרון צמצם את עיניו והתיישב. לזאת לא ציפה. זו הייתה
הנקודה בה הסתיים ונגמר העניין בכל הפעמים הקודמות.
"מאות שנים לאחר השתקמות הגזע האנושי לצורתו הנוכחית, התגלעה
מחלוקת בין הזומבים."
"הופה."
"מדע הארכיאולוגיה והחפירות, שהיה טרי בצורה מסוימת באותם
ימים, ניצב בפני תגליות מדהימות, אולם ראש החוקרים, שזהותו
אינה ידועה עד היום, אסר על פרסום הממצאים. העיתונאים תקפו,
הפוליטיקאים התפלספו ונציגי העם הפגינו, עד שיום אחד, עזבו כל
אנשי המדע - הפיזיקאים, הכימאים, הארכיאולוגים והחוקרים, את
כדור הארץ."
"לאן?"
"לירח."
"איזה ירח?"
"יש רק ירח אחד לכדור הארץ", אמר סקלטאר בנימה מתנשאת, אך
באותה מידה מופתע מכך שקוואטרון לא ידע את העובדה הפשוטה הזו.
"זהו?" שאל קוואטרון.
"כן."
"טוב. אז אולי תוכל להסביר לי איך כל זה קשור אליי?"
"לאחרונה נודע לי ממקורות מהימנים מה נמצא בירח."
"מקורות מהימנים?"
"מרגלים ששלחתי."
"יש לך מרגלים?"
"בטח שיש לי, חתיכת ספקטרומיט אידיוט. מה אתה חושב, שאני מוכר
את הסחורה שלי רק בשוק עלוב באמלטאוס פעם בחודשיים?"
"לא ידעתי..." מלמל קוואטרון.
"קפוץ פעם לאדרסטאה, טמבל, יש לי שם אימפריה שלמה של חנויות
ויצורים שעובדים בשבילי."
"ב... באמת?" קוואטרון הרגיש מטומטם למדי.
"תתעשת", הורה לו סקלטאר.
הוא זקף את ראשו והתבונן בשלד החי. "התעשתתי."
"אני רוצה שתטוס לשם, תגלה מה יש להם, ותביא לי כמה שיותר
מזה."
"מה יש שם בערך?"
"רגעים. בהצלחה", הוא לחץ את ידו במהירות לא אופיינית.
"מה?"
"אתה שואל יותר מדי שאלות. עוף לי מהעיניים כבר."
קוואטרון בהה בו.
"סליחה, מהעין", סקלטאר תיקן את עצמו.
קוואטרון החזיר את הכסא מאחורי הדלפק והתרחק מהדוכן, שם פעמיו
בחזרה למלון.
עוד באותו לילה כבר היה על טיסה לירח.

אומרים ישנו מקום, בו הזמן עוצר מלכת, בו אין חשיבות לשניות,
דקות, שעות. בו אין דאגות, אין שעון שמתקתק וגורם לך לחשוש שמא
אתה מבזבז את חייך. מקום, בו הכל אפשרי, מהסיבה הפשוטה שהכל
כבר קרה. כל שעליך לעשות הוא להושיט את ידך ולגעת, ואתה בתוך
חלום. חלום, שאין לו התחלה ואין לו סוף, רק אמצע, רק הווה.
במקום זה, רצה כל אדם להיות, לחיות, למות. אזור שהוא היופי
בהתגלמותו, וברגע שהצבת את כף רגלך שם, אין לך כל חפץ ללכת
למקום אחר. מקום הבנוי מרגעים, רגעים קטנים שמרכיבים את התמונה
הגדולה שנקראת חיים. וגם אם תצפה בכולם, לעולם לא תבין. לעולם
לא תבין כמה רגעים קטנים יכולים לבנות חיים שלמים; איך רגע
אחד, קצר, יכול להכיל יותר ממאה שנים ארוכות. במקום זה, יכולת
לחוות את כל זה, ואין אדם שלא היה רוצה להגיע לשם, כמו שנאמר.
"אבל מה עם היצורים שאינם בני אדם?" נשאלת השאלה.
ובכן, במידה ולאותו גזע לא היו קונכיות כתפיים, המקום עניין את
בני מינו מאוד.
דוגמה קלאסית לכך היו הזומבים.

מספר ימים לאחר שעלה קוואטרון לטיסה לירח, נחתה החללית
בהדרגתיות בשדה התעופה. קוואטרון התעורר ע"י צלצול רועם ומוכר
כל כך, המבשר שכעת, מאות נוסעים מכל הגזעים והמינים ירדו
במהירות מהמטוס, מנסים לתפוס מקום טוב בתור, שלא יצטרכו לחכות
יותר מדי.
קוואטרון קם ממושבו, הרים את מזוודתו מהרצפה ויצא לאט מפתחי
החללית. הוא לא היה מהממהרים. הוא לא רץ לשום מקום, הוא רק רצה
בינתיים לחקור את הכוכב הזה ולראות אם סקלטאר לא זיבל את השכל.
בהחלט לא היה לו חשק להידחף בהמון של מאות...
'זומבים', חשב קוואטרון במרירות, 'כמה לא צפוי'.
תוך דקות מספר הוא ניצב באולם הכניסה, בו עליו להציג את דרכונו
הבין-כוכבי ולקוות שלא יראו שהוא מבוקש בשתי פלנטות. התור
התחלק לשניים - חיים ומתים. קוואטרון לא היה צריך לחכות הרבה
עד שהגיע לשני שומרים, בני ליזרוס, שבדקו את דרכונו בעיון.
"תגידו", הוא שאל בעוד אחד מהלטאות המגודלות והירוקות המהלכות
על שתיים סרק אותו מכף רגל ועד ראש בעיני רנטגן, "למה התור
מחולק לשניים?"
"ספקטרומיט טיפש", אמר ההוא שבדק את הדרכון, "מה אתה חושב, שכל
זומבי נכנס לפה?" הוא בהה לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת ושרבב
את לשונו.
בן הליזרוס השני סיים לסרוק את קוואטרון והוסיף: "ככה זה עם
מתי הירח, הם לא נותנים לאף זומבי מכדור הארץ להיכנס."
"למה?" שאל קוואטרון.
שניהם הסתכלו עליו בבוז במשך כמה שניות. לבסוף בן הליזרוס
הראשון החזיר לו את הדרכון ואמר: "בוא נאמר שהם לא ממש מחבבים
אחד את השני."
"זה בגלל המלח-"
"תתחפף", סינן בן הליזרוס.
"רק תגיד-"
"יצורים מחכים, אתה מעכב את התור, טמבל."
מונטולואיד קצר סבלנות פכפך בעצבנות מאחורי קוואטרון.
"כן או לא?"
"אזהרה אחרונה, ספקטרומיט", אחז בן הליזרוס בכף ידו.
"בסדר, בסדר, אני הולך", סינן קוואטרון.
בני הליזרוס. לפני כמה מיליוני שנים, לטאה עלובה אחת בשם
ליזרוס, שהחליטה שהיא טובה יותר מכולם, הצליחה לעמוד על שתיים,
ייסדה גזע שלם של לטאות מטומטמות בדיוק כמוה שההבדל היחיד שכמה
מיליוני שנים עשו להם זה גודל ויכולת דיבור. אף אחד בגלקסיה לא
חיבב אותם במיוחד.
אם לומר את האמת, לא בטוח שגם בני הליזרוס חיבבו את עצמם יותר
מדי.

קוואטרון הוציא מהמזוודה פרוספקט שקיבל מסקלטאר. "בית המלון
הטוב ביותר על הירח", נכתב שם.
זה לא שהייתה לו ממש תחרות, בכל זאת,
הוא היה היחיד.

היקיצה למחרת הייתה קלה יותר מששיער. הנה הוא, בבית מלון על
הירח, במיטה נוחה, מצעים נקיים לשם שינוי, והעיקר, מים בכל
תרכובת שירצה.
'מתייחסים פה יפה לתיירים', חשב קוואטרון לעצמו וקם באיטיות,
לצחצח שיניים. הוא פתח את התיק, הוציא מברשת וסגר את הרוכסן
במהירות. דרך פתח קטנטן הוא יכל להבחין בלחמניות תוקעות בו מבט
זועם.
לאחר שסיים לצחצח את השן השלושים וארבע גמל בלבו לצאת אל העיר.
האזרח הפשוט, עד כמה שזומבים יכולים להיות אזרחים פשוטים, ישמח
עד מאוד לנדב מידע לתייר תמים כמוהו. הרבה יותר ממה שזוג בני
ליזרוס עם מוח בגודל של בוטן ישמחו, זה בטוח.

אוי, כמה שהעולם הזה מידרדר אם אישה זקנה צריכה לעשות קניות
בעצמה. חזי בבית עם הילדים, הם כמובן הרבה יותר חשובים מאימא
שלו. כמה נקיפות מצפון שלא עשיתי, העקשן לא שינה את דעתו. הילד
הזה בדיוק כמו אבא שלו. והנה אני, מחכה בתחנה עם ארבע שקיות
מלאות בסוגים שונים של דייסה. אף אחד לא יעזור, לא. כולם
עסוקים, יש להם חיים משל עצמם, ואני לא מעניינת. לא את
הבלונדינית, לא את הילד הקטן, וגם לא את איש העסקים. הנהג עוצר
שני מטרים אחרי התחנה. בטח נדמה לו שאני בת עשרים, לעיוור.
עולה לאוטובוס ומקבלת שוק - כל המקומות תפוסים. הנה, אני אעמוד
לי כאן מפתח תקווה עד תל אביב, שקיות בידיים, אחזיק במעקה
ומצדם, שהעולם ימות. הם שילמו בשביל לשבת, לא ככה? נורא מה
שקורה למדינה שלנו, כבר לזקנים לא נותנים לשבת. אין כבוד ואין
ערכים. נשים הן לא נשים וגברים הם לא גברים. אבל אתה יודעים
מה? בסדר. אני אעמוד לי כאן. אחרי הצלצול בפעמון אני כבר אדאג
לתת לכולם נאום כזה, שהם לא ישכחו בחיים. גולדה תיראה רע לידי.
לא שזה עד כדי כך קשה, אני גם יכולה לגרום לדוגמנית על להיראות
רע אם אנחנו מצטלמות ביחד.
והנה, אחרי שהתמקמתי ליד העמוד כמו איזו בדיחה גרועה מאוד
לרקדנית אקזוטית, פונה אליי נער מנומש, עם כובע מצחייה. אמא
שלו בטח דואגת לו.
"גבירתי", הוא אומר.
"כן?"
"רוצה לשבת?" הוא קם מהמקום תוך כדי.

רגע קטן.

מקום יפה, הירח. חשוך כזה, אפלולי. מפחיד אך באותה מידה קסום,
חשב קוואטרון. זה כמו ארוחה רומנטית לאור נרות באיזה בליינד
דייט. מרגישים הכי נוח כשחשוך - ככה אי אפשר לראות את פצעי
הבגרות שלך. באותה מידה הזומבים הרגישו נוח בחשכה. אף אחד לא
יכל לבחון את הריקבון של השני, את העור הנושר, את השלד שמבצבץ
או את הגבשושיות בארובות העיניים. החשכה גרמה להם להיות כמעט
אנושיים. לא שקוואטרון ידע איך נראה אדם אנושי, אבל מהתבוננות
בזומבים, מחיבור חלקי גוף אחד לשני, הוא יצר תמונה כללית של בן
אדם. והיא לא הייתה גרועה כל כך.
"סלח לי", הוא פנה אל עובר אורח. עורו היה אפור והוא לבש חליפת
שני חלקים.
"כן?" שאל הזומבי. הוא לא נראה ממהר. אבל הוא כן נראה קצת
דוחה. קוואטרון כבש את קיבתו.
"איפה נמצא ה..."
הוא קפא, נזכר שבעצם כבר שכח מה הוא מחפש. מקום מעניין, עם
ממצאים ארכיאולוגיים, אבל מה בדיוק? זאת לא ידע. סקלטאר היה
מעורפל מתמיד.
"השוק?"
"לא, לא השוק", אמר קוואטרון. "אני מחפש את ה..."
"משרד הפנים."
"לא."
"גן החיות."
"לא, נו. אתה יודע..."
הזומבי הרכין את ראשו וחשב במשך כמה שניות, ולפתע קפץ וקרא:
"חנות הגלידה! אתה מחפש את חנות הגלידה!"
"גלידה? אתם אוכלים גלידה?"
"אלה שמסוגלים", חייך הזומבי וטפח על כרסו הרוטטת. כנראה קיבה
הייתה שקולה לרחפת יקרה בירח. משהו שרק לעשירים יש, "אבל זה
מיועד בעיקר לתיירים."
קוואטרון לא שאל מאיפה הזומבי יודע שהוא תייר. כנראה העובדה
שעורו היה בצבע כחלחל הסגירה אותו.
"הכל טוב ויפה", אמר, "אבל אני מחפש מקום אחר. סיפרו לי עליו
לפני שבאתי. ממצאים ארכיאולוגיים, ודברים כאלו."
"אה, אתה בטח מתכוון למוזיאון", הזומבי חייך שוב. מה הוא כל כך
נחמד אליו, מה יש לכוכב הזה. כל אחד שגריר. אין להם חיים?
"המוזיאון נמצא מחוץ לכיפה שעוטפת אותנו", הסביר הזומבי כאילו
היה זה שיעור באסטרונומיה, "ושם כוח המשיכה נמוך מאוד."
כנראה שאין להם חיים.
"איך אני מגיע לשם?"
הזומבי הצביע לעבר נקודה בלתי מוגדרת באופק. "זה לא עד כדי כך
רחוק. תמשיך ישר ותעקוב אחרי השלטים."
"אוקיי, תודה", אמר קוואטרון, מבולבל.

"בחופש הגדול נעשה פתיחות", הוא אמר לי. "אני עם הסיטרואן
העגלה ואתה עם הפז'ו". כן, בטח. עברת טסט שני כולה, ואני כבר
רביעי עושה. עוד אחד ועוד אחד, ובינתיים אני קורע את התחת
בעבודות מחורבנות בבורגר ראנץ' כדי להשיג את הכסף. לך קל לדבר,
יש לך הורים שמממנים כל צעד שלך. והכי גרוע - אין צדק בעולם.
איך זה שאני עדיין תקוע עם הגגון של הלמד ואתה אוטוטו מסיים עם
מלווה?
את כל זה אני חושב עכשיו, אחרי הטסט. המורה צריך להתקשר ואני
בלחץ אטומי ובמקום זה אני חושב עליך. בטח אתה נורא מרוצה
מעצמך. נעשה פתיחות, עלק. תזכיר לי, בפעם הבאה שאני רואה אותך,
לפרק את תיבת ההילוכים האוטומטית שבסיטרואן ולדחוף אותה איפה
שהשמש לא זורחת. בחיי שאני רק רוצה לסיים עם זה כבר. "משרד
הרישוי מצאו פראייר", אבא שלי אומר. אני רוצה שהוא לא יהיה
צודק, אבל האמרה הזו מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש, אחרי כל
כישלון ותבוסה. כוס אמק, אם אני עובר אני מביא למורה שלי
שישיית בירות. שיתקשר כבר. למה הוא מחכה? שאני אשב בבית
ואירקב? מאיפה לי לדעת אם עברתי או לא. תמיד זה ככה - אתה בטוח
שהכל מושלם ובסוף הם אומרים שהתקרבת למכוניות מלפנים. מה, יש
להם בעיות או משהו? שיזדיינו. שיזדיינו כולם.
הטלפון מצלצל.
"עברת", אומר המורה, "מזל טוב."
את השאגות שלי היה אפשר לשמוע עד משרד הרישוי.

רגע קטן.

ארבע שעות לאחר שיצא מהכיפה, הגיע קוואטרון למקום אליו הובילו
כל השלטים. זה היה מבנה מרובע, שייצג את כל מה שקוואטרון לא
היה מעלה על דעתו. כוח המשיכה הנמוך גרם לו לדלג עם כל צעד,
כמעט כמו לרחף. כמעט כמו לעוף. הוא היה לבד, רחוק מהזומבים,
מהמונטולואידים, מבני הליזרוס, מכוח המשיכה ומהחששות שלו.
מהאלרגיות שלו למים בסיסיים ומהתמוטטות עצבים.
ולפתע, כאילו היה זה דבר מובן מאליו, התגלה המבנה הזה, המרובע.
"המוסד לשימור זיכרונות", חקוק באותיות אבן. קוואטרון לא ידע
אם זה המוזיאון, אבל הוא ידע בוודאות שזה מה שחיפש, שזה מה
שסקלטאר דיבר עליו.
הוא צנח למטה, פוגע בקרקע ברכות, כמו צף באוויר. דברים שיכל רק
לחלום לעשות באמלטאוס, באדרסטאה, בספקטרום. לא היו גבולות
בירח.
"שלום", קיבל זומבי את פניו. שלד, שלד בלבד. מחליא אך אסתטי.
הוא לא נראה כמו זומבי שראה מימיו. הוא היה לבוש בבגדים
מהוגנים, ועצמותיו היו לבנות. כאילו מת רק לפני מספר שעות ועבר
טיהור כללי. נוכחותו הייתה נוחה, שלא כמו שאר בני מינו.
"שלום", אמר קוואטרון, ובקושי שמע את עצמו, "כאן זה
המוזיאון?"
השלד לא יכל לחייך, אבל אילו היו בגופו שרירי לסת, בודאי היה
משתמש בהם.
"כן, זה המוזיאון, או בשמו הרשמי - המוסד לשימור זיכרונות. אני
ביל, לשירותך."
"לשירותי?"
"המדיניות שלנו היא להתייחס יפה לאורחים. אתה רוצה שאעזוב אותך
לנפשך?"
"אני רוצה שתסביר לי לאן הגעתי."
"כמובן", אמר ביל. הניף ביל את ידיו באוויר והחווה על בניין
המוזיאון, "המוסד לשימור זיכרונות הוקם לפני-"
"אני יודע את הסיפור. מה הבניין?"
"כאן מאוחסנים זיכרונות."
"זיכרונות?"
"אדוני לא רצה לשמוע את הסיפור המלא. בוודאי הוא חסר סבלנות.
שניכנס?"
"ניכנס."

אולם עצום בגודלו ומואר נגלה לפני קוואטרון. הוא היה ריק.
"המוסד לשימור זיכרונות הוקם לפני כארבע מאות שנה, ע"י קבוצה
מצומצמת של אנשי מדע."
"למה לא יכולתם להקים אותו על כדור הארץ? למה כאן? למה
לברוח?"
"אתה מתפרץ לדבריי, אדוני. אנא, הנח לי לסיים.
"הם האמינו, שמידע מסוים, האגור בצורות שונות - בחפצים, באמצעי
מדיה או באופן טקסטואלי, הוא בעל ערך רב לתרבות האנושית. הוא
יקר כל כך, עד שאין להפקירו בידי ההמונים. יש לאספו באופן
מסודר ולשמרו, לתוך מקום אחד, מאורגן, אליו יצורים נבחרים בלבד
יוכל לגשת. מקום זה, יהיה המוסד לשימור זיכרונות.
"אולם קבוצת המדענים, ובראשה דוקטור פולארד, נתקלה בהתנגדות
חריפה מצד הציבור, הפוליטיקאים, ואנשי הצבא, שטענו שאם יש מידע
בעל ערך רב לתרבות האנושית, הרי שאין להסתירו, משום שהוא יכול
ללמד את הזומבים רבות על עברם. הרמטכ"ל רצה לפתח כלי נשק
בהתבסס על ממצאים מן העבר, הפוליטיקאים רצו את קולות הבוחרים,
והעם,
"העם רק רצה את שמחת החיים שלו בחזרה."
קוואטרון התבונן בביל. הוא היה חסר עור ובשר, שרירים או גידים.
הוא היה תערובת מהלכת של עצמות שאף יצור אינו יודע כיצד היא
מהלכת על פני האדמה. הנדסה גנטית? מיקרו-אורגניזמים על
אסטרואיד מגלקסיה אחרת? חלקים מכניים? הכל היו תיאוריות במוחו,
ואף אחת לא מתקבלת על הדעת. ככל שהכיר יותר זומבים, כך התקשה
יותר לעמוד על טיבם. הם אומרים שכך היה גם עם בני האדם בזמנו.
"אי לכך, בעקבות מחלוקות קשות שלא ניתן היה ליישב", אמר ביל
בקול חלול, "הגלינו את עצמנו לכאן, והקמנו תרבות נפרדת."
בתאורה הבהירה של האולם הוא נראה מאוד עצוב.
"שלא תחשוב שזה קל", אמר, "הרי האנושות, כפי שתיווכח בעצמך
כשתסתכל במלאי הזיכרונות שלנו, עמוסה במחלוקות ובמלחמות אחים.
למזלנו, הצלחנו להימנע מהרג וממוות של חפים מפשע."
"מהסיבה הפשוטה שכולכם בעצם כבר מתים", פלט קוואטרון את מה
שעמד על קצה לשונו זמן רב כל כך. אמרה אותה התבייש להגיד,
ובמקומה החווה חיוך עקום או צחוק מאופק. אך במקום שבו נמצא,
הוא הרגיש חופשי להגיד ככל העולה על רוחו. הוא לא ידע מה גרם
לזה. הכל היה מוזר כל כך.
"נכון", אמר ביל. הוא הרכין את ראשו למשך דקה ארוכה. לבסוף
אמר, בקול רובוטי להחריד:
"תרצה להיכנס לספריית הזיכרונות? היא נוחה מאוד למשתמש."

הם פסעו יחד לעבר חור בלתי מוגדר בקיר. קוואטרון מצא לנכון
לשאול שאלה שהציקה לו זמן מה: "תגיד, איך זה שלשלדים מכדור
הארץ אתם לא נותנים להיכנס, ולתיירים כן?"
במסדרון החשוך כמעט שהיה אפשר לשמוע את ביל חושב. הוא שתק למשך
כמה שניות, וקוואטרון כבר הספיק להתחרט ששאל, אבל לבסוף נשמעה
תשובה פשוטה בקול ריק. "אנחנו פוחדים מגנבים, זומבים הם לא
יצורים יציבים", הוא אמר.
"בני האדם היו יצורים יציבים?"
ביל התעלם. "שניכנס?" שאל.
שניהם ניצבו מול דלת פלדה גדולה.
"אלא מה, אם הגעתי עד לכאן, אז לפחות שיהיה טוב", אמר
קוואטרון.
"זה טוב, סמוך עליי", אמר ביל והקליד את הקוד הסודי בלוח מקשים
קבוע בקיר.

שתיים עשרה. זה פשוט לא להאמין, ששתיים עשרה שנים הוא בילה
כשהיה נתון לחסדי משרד החינוך. ממשלות באות, ממשלות הולכות,
והוא לומד. היסטוריה, מתמטיקה, תנ"ך, ספרות, פיזיקה, ספורט,
אנגלית ועוד כמה וכמה דברים מיותרים אחרים, שבקלות היה ניתן
לוותר עליהם. כל כך הרבה שנים בזבז, ועכשיו זו התעודה האחרונה
שבית הספר הולך להעניק לו. כמעט אחרונה, אם להיות מדויקים, אבל
למי אכפת מגיליון ציונים שנתיים אחרי שהוא מסיים ללמוד. התעודה
הזו היא סגירת מעגל, היא סוף הדרך במובן הכי לא-סלנגי שיש.
תעודה אחת, והוא משוחרר. סיימת את הקורס, גמרנו. לך הביתה,
תנוח, תישן, תעבוד, תבלה, תתגייס, תחיה, רק בבקשה, אל תציב את
כף רגלך שוב בתיכון שלנו, כי כבר נמאס לנו ממך.
המורה קוראת בשמו, הוא קם מהכיסא בפעם האחרונה, ומעיף בה מבט
ציני, בפעם האחרונה. היא מחייכת. מוזר, הוא לא זוכר שראה אותה
אי פעם מחייכת.
התעודה דווקא בסדר, אבל למי אכפת. הוא חופשי ללכת. יוצא מדלת
הכיתה, הולך בשקט במסדרון, יוצא מבניין בית הספר וצועד אל השער
בביטחון. "חיים נפלאים", הוא אומר לשומר הרוסי שבכלל לא מזהה
אותו ותוהה אם ברגע זה קילל אותו.
פותח את השער, יוצא מבית הכלא. חופשי.

רגע קטן.

ביל סיים להקליד את הקוד, ודלת הפלדה נפתחה. בפני קוואטרון
נגלה חדר שהיה בדיוק מה שתואר באוזניו במשך כל השעות האחרונות,
מאז נכנס למוסד לשימור זיכרונות - ספרייה. קיר גדול ומשובץ
וכיסא עם מסך מולו. ספרייה רגילה ולא יותר.
החדר לא היה גדול במיוחד, וגם לא כל כך קטן. בינוני, ממוצע.
הגודל הזכיר לקוואטרון את הסלון בביתו, בכוכב ספקטרום. כמה
התגעגע.
"כאן, כמו שאתה יכול לראות", אמר ביל והצביע על הקיר,
"מאוחסנים מאות אלפי רגעים שהצלחנו לשחזר."
ורק אז שם לב קוואטרון שמה שהביט בו כל הזמן, הקיר, לא היה קיר
רגיל. הוא היה מחולק לתאים, מאות אלפי תאים, שבכל אחד מהם
מאוחסן רגע, רגע אחד. רגע קטן.
"אדוני מעוניין לבחור זיכרון?" שאל ביל.
"בטח, בטח", ענה קוואטרון. הוא ריחף עם אצבעו באוויר, כמו עושה
אן-דן-דינו מסורבל, עד שנתקע על תא מסוים. "את זה", אמר. ביל
הושיט את ידו השלדית ובעדינות של פינצטה הוציא מהחור בקיר כדור
קטנטן, שקוף, מזכוכית, בתוכו צורה משונה וצבעונית. הצורה שבתוך
הכדור, כך הסביר לקוואטרון, היא ייחודית לכל רגע.
"שב בכיסא, אדוני", אמר, וקוואטרון ציית. הוא התיישב בכיסא
וחיבר את הכבל שהיה תלוי לצדו, לראשו. ביל הניח את הכדור
הקטנטן בפתח מיוחד שהתחבר לכיסא, שהתחבר למוחו של קוואטרון.
"הכיסא הזה משדר על אותם גלי מוח ש..."
"הוא מותאם לכל יצור בגלקסיה, אדוני", אמר ביל ולחץ על מתג, גם
לספקטרומיטים."

הוא בתוך כלי רכב נוסע גדול. יצור שנמצא בקדמת הרכב שר בנעימות
משונות, משהו עממי, כנראה. הוא בן אדם, מבחין קוואטרון מיד,
למרות שמעולם לא ראה בן אדם במציאות. ממכשיר פרימיטיבי בוקעים
צלילים משונים. הוא יושב ליד בן אנוש, נקבה, כנראה, תווי פניה
מסגירים את מינה. היא ליד החלון, מתבוננת. על אוזניה ישנו
מכשיר כסוף שמכסה אותן. אלוהים יודע למה הוא משמש. הנוף קסום,
בכך הוא יכול להבחין. השמש יורדת, ושולחת קרניים מבין העננים.
זו שמש יפהפייה, הוא חושב.
גבר שחום עור בלבוש כחול וכובע שנראה מהודר ניגש אל המושב
שלהם. הוא נוגע קלות בכתפה של הבחורה. היא בוהה בו לשנייה, ואז
מורידה את המכשיר הכסוף מאוזניה. צלצול פעמון נשמע. "כרטיס,
גברת", אומר הגבר במדים, בניב עתיק שמימיו לא שמע, אבל מיד
הבין. בת האנוש מוציאה פיסת נייר ירוקה. הגבר שולף בלוק נייר
מכיס החולצה ומתבונן בבלוק ובפיסת הנייר, לסירוגין, משווה. על
בלוק הדפים מצוירים סימנים עתיקים: תלתן, יהלום, עץ קטן, איקס.
היא נראית מוקסמת, כנראה אף פעם לא ראתה דברים ככה. היא שואלת
אם לכל נהג יש את סמל הניקוב שלו, קוואטרון לא מבין את המשפט
הזה. נהג? ניקוב? הגבר עוצר ומתבונן בה. הדלתות של הרכב הנוסע
נפתחות. אדם במדים ירוקים הופך עוד דף בספר.
"לא, אבל לבחורה יפה כמוך מגיע", אומר הגבר במדים ומוציא מכיס
החולצה חפץ ממתכת. הבחורה מפעילה אותו על הנייר,
ורואה סמל קטן, של לב.
"תודה", היא אומרת.
הגבר מוריד את כובעו וקד קידה.

קוואטרון פוקח את עיניו. הוא בתוך הספרייה, ספריית הרגעים.
"וואו", הוא אומר, "זה... מדהים לגמרי. ראיתי כל כך הרבה
פרטים, ובבירור כזה, כמו לראות דרך ראש של מישהו אחר."
ביל הביט בו ארוכות. כנראה תכנן להפגין חיבה באיזושהי צורה,
ונכשל.
"בני האדם הם אכן יצורים בעלי תבונה גבוהה", אמר לבסוף, בקול
מתוכנת.
"תראה לי עוד רגע קטן, ביל", אמר קוואטרון.
"מיד אדוני", נשמעה תשובה. כדור שקוף הושם במקומו מספר שניות.
קוואטרון עצם את עיניו.

הוא מרכיב פאזל על הרצפה בסלון. בן אנוש קטן נכנס בסערה לחדר.
"יוני!" נשמע קול צעקה מהמטבח, "יש אוכל!"
הילד רץ למטבח, חוטף את הצלחת, ורץ למטה לפני שקוואטרון מספיק
להבין מה קורה. הוא קם מהרצפה, רץ אחריו, מתבונן ממעלה גרם
המדרגות. גור חתולים, חיה נכחדת, מתנפל על צלחת האוכל עד שהוא
כולו בתוכה, מלקק את כל הרוטב ונרדם.

'כל כך הרבה בתוך רגעים כל כך קטנים', חשב קוואטרון כשפקח את
עיניו, 'תמימות, טוהר, הומור, אצילות, אהבה...'
הוא היה מוקסם, הכל כל כך מושלם, בני האדם, הוא לא מבין מילה
ממה שהם מדברים, אבל הם מקסימים. כל כך קל להזדהות... סקלטאר
בחיים לא יאמין לו.
הוא חייב לשדוד את המקום הזה. לא צריך לבוא מאורגן, יש לו כל
מה שהוא צריך. הוא יעשה את זה עכשיו.
רק עוד רגע אחד.

גבר מזיע בחליפה מהודרת ניגש אליו.
"סמי, תעשה לי חצי מנה שווארמה."
קוואטרון מתקשה להבין את הסלנג ותוהה מה יעשה עכשיו, אבל בלי
לשים לב גופו זז, הופך, חותך, מארגן, מכין מזון לאיש הרעב. אין
לו שליטה.
"אתה נראה מודאג, יש קיצוצים?" הוא אומר בלי להבין מה יוצא לו
מהפה.
"מה פתאום מודאג, שאני אהיה מודאג, סמי, מה קורה לך? הבוס מת
עליי", אומר הגבר בחליפה.
"גם על נטע", הוא מוסיף.
"נטע?" שואל קוואטרון.
"הבת שלי."
קוואטרון מהנהן בהבנה ומגיש לאיש את תערובת הבשר והירקות
הדחוסים בתוך לחם, "עשרים שקל", הוא שומע את עצמו אומר.
"מה עשרים שקל, אתה השתגעת?"
"מצטער", הוא פולט.
"מה קורה לך, סמי? זה אני, שלומי, נטחנו ביחד בטירונות. ככה
אתה תוקע מחירים?"
קוואטרון מושך בכתפיו בלי לדעת למה.
"שחרר, אחי, שחרר."
"חמש עשרה."
הגבר מושיט לו נייר מקופל בצבע ירקרק. "שתדע שאני לא קונה פה
יותר", הוא אומר.
קוואטרון מחזיר מטבע. רשום עליו המספר עשר בכתב קדום.
"שום עשר, אני גמרתי אצלך", אומר האיש בחליפה, "קח את החמש
עשרה ותהנה."
קוואטרון מביא לו מטבע של חמש. האיש הולך, צועד, הוא צופה בו.
לפתע הוא נעמד. זורק את המטבע לתוך תיק מזוודה. הוא נראה נרגש.
מוזיקה מתנגנת. זה כל כך יפה. באמצע הרחוב, וואו.

זה כל כך ממכר. הוא יודע, שאם רק ייתן לביל, הוא יכניס עוד
כדור קטן, ועוד אחד, עד שיעברו ימים, ולילות, ושבועות, ומצדו
של הזומבי הוא יכול לעשות את זה לנצח.
'לא', החליט קוואטרון, 'אני הגעתי לכאן בשביל עסקים, וזה בדיוק
מה שיקרה'.
"עוד זיכרון אדוני?" שואל ביל.
קוואטרון קם מהכיסא הממכר כל כך. הוא מצא את עצמו עושה זאת
בקושי רב. לבסוף, כשעמד, בהה בשלד למשך שנייה קצרה.
"קרה משהו, אדון?"
"תסתובב", מצא את עצמו קוואטרון אומר, "תסתובב ותרים את הידיים
השלדיות שלך, שאני אוכל לראות אותן", הוא פקד עליו.
"האם יש לכך תכלית מסוימת?" שאל ביל. באותו רגע שלף קוואטרון
אקדח אור.
אקדח האור, אולי ההמצאה הקטלנית ביותר של גזע הספקטרומיטים,
יוצר בתהליך של קליטת קרני שלוש השמשות - הצהובה, האדומה
והכחולה - אחסונן בתא הקפאה אטום לחלוטין, ערבוב עם עשרות
חומרים שונים ומשונים שחוקי האופטיקה דילגו עליהם, ולבסוף,
לאחר שחוברו כל הקרניים האפשריות ביקום ביחד ולבשו צורה של
קליע זעיר, אחסונן בתוך אקדח פשוט למראה, וקטן עד מאוד.
"מאיפה?" תהה הזומבי. הוא היה ודאי מגרד במצחו, אם היה לו
כזה.
"אתם בני האדם, כמה מקסימים שלא תהיו", אמר קוואטרון, "אתם אף
פעם לא חושבים עד הסוף."
אקדח האור נצנץ בידו, חסר צבע מוגדר, משום שהכיל את כל הצבעים,
למעשה. הוא היה פשוט וקטן כל כך למראה, עד שניתן היה להחביא
אותו בכיס, בתיק, או בקונכיות הכתפיים שלך, בלי למשוך שום
תשומת לב מיוחדת.
"מה אתה רוצה ממני?"
"בן אלמוות מטומטם", אמר קוואטרון בשחצנות בעודו אוחז במכשיר
ואצבעו על ההדק, "אני רוצה שתביא לי את כל מה שיש כאן."
ביל הסתובב אליו, מתעלם מהמכשיר הקטלני שבידיו. הגודל כן קובע,
זו הייתה הפילוסופיה במקום שממנו בא. "אתה בודאי התחלקת על
השכל, אדוני", אמר.
"לא לגמרי, ותעשה את זה מהר, כי בטח השניים האחרים שעובדים כאן
תכף יגיעו כדי לבדוק שלא התפוררת."
ביל חרחר בזעם.
"אקדח האור שלי לא סבלני", קוואטרון חייך, הוא חזר לעצמו.
העניינים שוב בשליטה, הוא מכתיב את הקצב, לא כדורים שקופים.
"שים את כל מה שאתה יכול, כאן", הוא הצביע בידו הפנויה ומלאת
הסנפירים על ארגז קרטון שהיה מונח על הרצפה. כנראה שימש להבאת
רגעים לספרייה. עכשיו הוא ישמש להוצאתם משם.
כעבור חמש דקות אחז ביל בארגז קרטון קטן, המכיל בתוכו ארבע
מאות שבעים ושלושה רגעים, המאוחסנים כל אחד בכדור שקוף עם צורה
משונה בתוכו, ייחודית.

"תרים את הקרטון וקדימה צעד", הורה קוואטרון. וביל כמעט
וציית.
בתנופה חדה זרק את עצמו על הספקטרומיט הכחלחל, שובר לו כמה
עצמות טובות. קוואטרון נאבק על חייו, גם הזומבי נאבק על מותו,
ושניהם, ספקטרומיט ובן אדם לשעבר, נלחמו כחיות טרף, מכים,
תולשים, שוברים, עוקרים, שורטים. במאבקי אגו, כל אחד חוזר כמה
שלבים טובים אחורה באבולוציה שלו, והם היו דוגמה טובה מאוד של
זיקית וקוף.
לא יותר, לא פחות.
זה היה יכול להימשך לנצח אילולא קוואטרון הצליח להגיע בסופו של
דבר אל אקדח האור שהיה על הרצפה ונפל מידיו, כיוון אותו אל
הזומבי חסר הרחמים, הפגוע, האבוד, ההוא שאין לו מה להפסיד,
כיוון אותו וירה. ירה וניפץ אותו לאינסוף חלקיקי אור שהתפזרו
בספרייה הקטנה.
כעבור שלוש מאיות השנייה, קוואטרון נשם לרווחה. הוא יכול
להסתלק מכאן, חבול פצוע, ומדמם ככל שיהיה, הוא עדיין חי.
הזומבי לא יכל למות שוב, אבל הוא בטח יכול להתפרק לרסיסים.
כשקוואטרון אחז בקופסת הקרטון ופתח את דלת הספרייה מבפנים, כבר
לא היה זכר לביל פולארד מניו המפשייר.
עוד חלק קטן מהאנושות נמחה לנצח.

קוואטרון דידה על רגלו הימנית. ביד אחת אחז בארגז הרגעים וביד
שנייה באקדח האור. הוא לא ראה אף אחד. אולי זה יהיה קל כמו שזה
נראה, אולי יוכל פשוט לעזוב.
עד מהרה הבין שטעה. הוא עיכל זאת באופן סופי רק לאחר ששמע
אזעקה מחרישת אוזניים וראה עשרות רובי לייזר נשלפים מהקירות
ומכוונים ישר אליו. קוואטרון רץ. הוא רץ בכל כוחו, וזה לא היה
הרבה מהסיבה הפשוטה שספג נזק רב וסביר להניח שאם קורניליוס היה
רואה אותו כך, היה טוען שהוא זקוק לטיפול. רצוי נמרץ.
הוא רץ וכמעט מעד, רץ והחליק, רץ וזעק מכאב בכל צעד, במסדרון
שפתאום נראה ארוך כל כך, אינסופי כל כך. רגעים קטנים נפלו
מארגז הקרטון והתגלגלו על הרצפה. לא היה לו אכפת. הוא תהה אם
ייצא מזה בחיים. רובי הלייזר המשיכו לירות.
ולירות.
ולירות.
והוא רץ, נמלט על נפשו, במסדרון המוסד לשימור זיכרונות של
תרבות שגוועה זה מכבר וכל חפצה כעת הוא לקחת אותו יחד איתה אל
הקבר. הוא לא ייתן לה.
קוואטרון ראה במעלה המסדרון לוח מתגים כלשהו. זה היה לשנייה,
וזה הספיק. שנייה אחת, רגע קטן, בו כיוון את אקדחו אל על וירה
בנקודה בלתי מוגדרת, היה כל מה שדרוש. רובי הלייזר הפסיקו
לירות.
רעש מחריד נשמע.
קוואטרון רץ.
חמש דקות לאחר מכן, הוא התעלף על אדמת הירח. אדמת עפר, אדמת
אפר. אדמה שייצגה יותר מכל את המוות בהתגלמותו, ועם זאת, הייתה
מזמינה עד כאב.
ראשו נחת בחבטה על הסלעים הזעירים, ומאות רגעים התגלגלו מקופסת
הקרטון,
כמה מהם אל תוך קונכיות הכתפיים שלו.

הכל מטושטש. הוא בחדר גדול, מסדרון, עם מראות. הן משקפות את
האור דרכן, וכל צבעי הקשת מסנוורים אותו. יש מוזיקה משונה,
קצבית, הכל כמו איזה טריפ. פסיכודלי, הזוי. אנשים מוזרים, בני
אדם. אולי ראה אותם פעם, מזיכרון זה או אחר, מתישהו, נתקל בהם
באיזה רגע וזכר רק פה או יד או בטן משתפלת, ועכשיו לקח מכל אחד
חלק, כמו פאזל, והרכיב מחדש, יצר מישהו אחר, משהו אחר, תרבות
שלא קיימת, שלא הייתה אמורה להתקיים, טעות. עם השער של ההוא
והאוזן של ההיא וכולם מסתובבים ומתבוננים בהשתקפויות שלהם
וצוחקים, בוכים, שרים, מתנפצים למיליוני חלקיקים, של אור, של
שמחה, של אהבה, של טוב לב. כל מה שהיה פעם וכבר לא קיים, וכל
ניסיון להחיות הוא אשליה, פיקציה. הוא צועד צעד אחד וזה מרגיש
כמו לרחף, כמו ללכת על הירח. מתבונן באחת המראות ורואה את עצמו
רזה הרבה יותר מבמציאות. הוא לבן כמו שלג, כמו שלד. חסר צבע,
חסר זהות. עצמות בלבד, זומבי. הוא צורח.

קוואטרון התעורר בבהלה ומצא את עצמו על אדמה מזוהמת של תרבות
מטומטמת מחוץ לגבולות האימפריה המולטי-גלקטית המפוארת. הוא קם
ומצמץ בעיניו, מתח את שריריו ונזכר בהכל, אבל בעיקר בכאב. הוא
ירק דם שחור ובמאמץ עילאי הרים את הכדורים הזעירים, את הרגעים
הקטנים, והחזירם לקופסת הקרטון. את אקדח האור הוא החזיר
לקונכיית הכתפיים הימנית שלו. האיבר שהוא אולי הכי שימושי בגוף
של ספקטרומיט, הוא בעצם חור בכתף. חור שהוא תא אכסון, שקירותיו
מחוזקים על ידי קונכייה. לפעמים קוואטרון תהה אם כל הגזעים
מרגישים לפעמים כאילו נבראו ביום אחד, כשלמישהו למעלה לא היה
מה לעשות.
צעד אחר צעד, קוואטרון דידה לשדה התעופה. הוא ידע שכשיתעלף להם
באולם הכניסה, הם יהיו חייבים לטפל בו. כי הליזרוס הם אמנם
חלאות, אבל יש להם מספיק מצפון כדי לא לגבות ממנו קריסטלים.

שבוע לאחר מכן, התקיים השוק של אמלטאוס.
"קוואטרון!" צעק סקלטאר, "אני רואה שאתה עוד חי!"
"כן, לפעמים זה קורה", הוא אמר. בידו החזיק ארגז רגעים, אותו
הניח על הדלפק. "היישר מהירח", הכריז.
"אז... בואו נראה מה יש לך בשבילי", אמר סקלטאר ושלף את עינו.
הוא פתח את הקופסה באקסטזה, כמו ילד קטן שקיבל צעצוע חדש,
ואולי זה בעצם היה כל העניין.
שתיקה קצרה השתררה. מכל התגובות בעולם, לזאת קוואטרון לא
ציפה.
"זה גולות", אמר סקלטאר באכזבה.
"מה?"
"גולות, טמבל, הבאת לי גולות!" הוא צעק, מתוסכל.
"זה מה שהיה להם", אמר קוואטרון בקור.
"אחרי כל השנים", הוא מלמל, "ואתה מביא לי משחקים של ילדים
קטנים? מה הבעיות שלך?!" הוא חבט בארגז עם מקלו. מאות רגעים
התפזרו על הרצפה, מנצנצים.
"אני כמעט נהרגתי שם, מה אני אשם שזה מה שיש?" צעק קוואטרון,
"כמעט קרעו לי את הצורה בגללך!"
"מי קרע?" הרים סקלטאר גבה יחידה למעלה בפליאה.
"החברים שלך, זומבים, בני אדם. כולכם כל הזמן מהללים את
היתרונות שלכם. את האהבה, את החמלה, והסובלנות, והיופי,
והתמימות, והכל מצוין, אבל אתם מסתירים את מה שבאמת מניע
אתכם."
"וזה?" חרחר סקלטאר בחוסר סבלנות.
"תאוות בצע, ממון, כסף, אגו. אתם גזע שלם שבנוי על כלום!" צרח
קוואטרון. עשרות שלישיות וזוגות עיניים הופנו לעברו בפליאה.
הוא נשם עמוק ואמר בשקט:
"להתראות, זומבי. היה נעים לעשות איתך עסקים."
וצעד משם, על אדמת החול, בחזרה לבית המלון. אולי מונטולואידים
הם יצורים מטונפים ומזוהמים, אבל לפחות הם לא מסתירים שום
דבר.

ועם ההרגשה הזאת הוא ידע באותו הרגע, שהוא יילך הביתה עכשיו.
יעלה על חללית ויטוס לכוכב היחיד בו הוא צריך להיות, בו הוא
נולד. ספקטרום.
שלוש שמשות, אדמת חול, מים בסיסיים. גמרנו. לא עוד מסעות, לא
עוד גזעים מפוקפקים, הוא רוצה הביתה. למקום בו קשת בענן מופיעה
פעם בשעה ותמיד לפחות שתי שמשות זורחות. אולי זה לא כדור
הארץ,
אבל בשבילו זה טוב מספיק.

רגע קטן.

אומרים ישנו מקום, בו הזמן עצר מלכת. מקום בו אין היום, מחר,
אתמול. מקום בו הכל בנוי מאינספור רגעים קטנים שמרכיבים תמונה
כוללת, כמו אינספור חלקיקי אקדח אור, שביחד כולם יוצרים ישות,
חיים, צבע, אושר, אהבה, מוות, וכל אחד בנפרד - הוא בעצם שום
דבר. ההבדל היחיד בין רגע ובין חלקיק הוא שגם הרגע, הרגע הקטן,
הוא יפה בפני עצמו. ולא רק זה, האמת היא שישנם רגעים שעושים
דברים שאינספור אקדחים לא יוכלו לעשות, אינספור חלקיקים לא
יוצרו ליצור ושום ישות לא תוכל לשחזר. רגעים שגורמים לך להרגיש
בחיים.
וזה, דבר שכל אחד רוצה. גם זומבים,
אבל בעיקר בני אדם.