רציתי להגיד לך את שחשבתי, רציתי לספר לך את שרציתי, רציתי...
לא ידעתי איך. כששאלת - לא עניתי. לא ידעתי מה לענות, לא רציתי
לענות. הכל הסתבך לי בראש ושוב עלו כל הפנטזיות... ואתה מחכה
לתשובה ורואה אותי הולכת לאיבוד ולא יודע איפה או למה...
כל הפיות מתעופפות להן עכשיו. מחפשות מקום אחר אולי. האמנם
איבדתי את תמימותי? האמנם איבדתי עקרונותיי? האם הפכתי לאחת
מהם? עוד כבשה בעדר? נונקונפורמיסטית מתהפכת! צבועה!!!
תאשימו! תאשימו! תצביעו! תסחררו! נמאס לי ליפול! נמאס להיות
אליס! (הגרסא הפייתית שלה... לפחות) נופלת במערבולת של צבעים
משכרי אוזניים, והגרון שלי צמא, לא שתיתי כבר שבוע...
אליס הייתה טיפשה! ילדה קטנה וחסרת כל ראיית עולם... היא בנתה
את שלה. האם אני באותו המסע?!
ואתמול כשמצאתי להרוות את צמאוני... כל כך השתוקקתי אליו אבל
נלקח ממני, כשאר הדברים הטובים.
אז כן... אני כלואה. כלואה בין שמיים לארץ, בין מולדת למקום
מחיה, בין זמן למקום. כלואה בכלוב בשם "שום מקום" והוא לא
ייפתח בקרוב.
אני רוצה לצאת. לצאת ולעופף. להתרחק מתעתועי "ארץ הפלאות" שלי.
אולי גם לא לחזור לארץ הפיות שלי. נודיתי. נכלאתי. נסגרתי.
וכעונש על מה?! אתה יודע...?
'הו אדמונד, אדמונד דנטס הנתעב, מה עשית...? כלום לא עשית! אך
נקמת על כליאתך לשווא... האם יכולה אני לנקום כמותך אדמונד?
... או לפחות לשמור על רחמיי העצמיים...?'

רציתי להגיד לך את שחשבתי, רציתי לספר לך את שרציתי, רציתי...
לא ידעתי איך. כששאלת - לא עניתי. לא ידעתי מה לענות, לא רציתי
לענות. הכל הסתבך לי בראש ושוב עלו כל הפנטזיות... ואתה מחכה
לתשובה ורואה אותי הולכת לאיבוד ולא יודע איפה או למה...
או... לא, אל תיראה כל כך חסר אונים, אני לידך, אתה רואה? אפשר
עוד לראות, נכון? אני פה... פיזית. הנפש כבר מזמן השתגעה, היא
ברחה ולקחה איתה את הלב - יצאה מהכלוב הכסוף והבוהק שלי.
העולם הזה כועס, כועס שהיא ברחה, אין לו צורך בי והוא מתעלל בי
כדי שתשוב; אימפריית הצבעים המתערבלת מול עיניי, נופלת,
נהרסת... מכאיבה לי... זה כואב, והצלילים כה צורמים, ואין דרך
החוצה... נשארו עוד כמה שנים לכליאה...
ובלית ברירה אשתלב בכלוב, אתמזג, שפוטה שלכם - עריציי, שליטיי,
הדיקטטורים שלי - שפחה שלכם - השפחה הסוררת, הזקוקה
לחינוכם...
'היפכו אותי לאחת מכם! אתם לא נראים סובלים! אתם לא נראים לי
כלואים! אני מוכנה! באמת... אוותר על יחודי, אוותר על
מחשבותיי, אוותר על כנפיי, על אמונותיי ואומנותי, אוותר על
צבעיי וצליליי... אהיה רובוטית חסרת נשמה כמוכם! אתם לא נראים
לי סובלים... אתם נראים מאושרים... או שמא גם אתם משקפים חיוך
של מונה ליזה גם...? ולהיות כמוכם זה בעצם להיות אני אבל צבועה
במליון צבעי מסכה, מסכה כבדה כל כך כדי שלא יראו את סבלי...?'
ובלילות הקרים אתכרבל בתוך תוכי, לבדי בכלוב האפור הזה, חסר
הצבעים מלבד אלה שפה מולי, והפיות הצבועות גם הן, אלה המנסות
לעודד את רוחי ומשעשעות אותי, מעלות חיוך עצוב על פניי לפעמים.
וכשכולם ילכו אנסה לצייר לי ציור בעיני רוחי או לנגן במחשבתי
אך אשנא אותם. לא יהיה עם מי לחלוק אותם, וכשאחשוב על בדידותי,
אחשוב עליך, כי באמת רציתי להגיד לך.
גם לתוכים בכלוב תמיד יש בן או בת זוג, מישהו להעביר איתו את
הזמן העצוב.
לא... אל תיראה כל כך עצוב...

רציתי להגיד לך את שחשבתי, רציתי לספר לך את שרציתי, רציתי...
לא ידעתי איך. כששאלת - לא עניתי. לא ידעתי מה לענות, לא רציתי
לענות. הכל הסתבך לי בראש ושוב עלו כל הפנטזיות... ואתה מחכה
לתשובה ורואה אותי הולכת לאיבוד ולא יודע איפה או למה...
אין פה איפה ללכת לאיבוד... הכלוב קטן ומצומצם, ואתה תוהה,
מסתכל בי מבחוץ. 'תני להכנס! תכניסי אותי! ואם לא לפה, אז ללב
שלך!' לא... אי אפשר... הלב הלך, ברח מפה, ממני... והוא נמצא
יחד עם הנשמה ולכן לא אוכל להכניסך.
באמת רציתי לספר לך. אך מפאת הבדידות - לדבר כבר שכחתי איך...
רציתי לספר לך על החלום שלי, שתמצא את המפתח, תוציא אותי...
אני אנטוש את מחשבותיי על דנטס היקר, ונלך מפה. אולי אראה לך
את ארץ הפיות שלי, אנטוש את ארץ הפלאות המייסרת, אמצא את לבי
ונשמתי - אראה לך את הדרך אליי. ונלך למקום פשוט, אולי לים או
למדבר, כי כבר שנים שלא נהניתי מהפשטות והיופי שבהם. או לראות
איזה פרח בודד בשדה, להעריך את יופיו... את בדידותו... את
הקושי שלו... ולשבת בצד, בפינה בטוחה, מקום שאפשר לראות ממנו,
לראות וזהו. ואולי גם חיבוק.
ואתה מחכה... ואני רוצה להגיד לך את שאני חושבת, רוצה לספר לך
את שאני רוצה, רוצה... לא יודעת איך. כשאתה שואל - לא עונה. לא
יודעת מה לענות, לא רוצה לענות. הכל מסתבך לי בראש ושוב עולות
כל הפנטזיות... ואתה מחכה לתשובה - הלכתי לאיבוד.
או לא... בבקשה... בבקשה אל תבכה... בבקשה...