בהתחלה נבהלתי נורא, כמעט השתנתי במכנסים מרוב פחד.
ישבתי בסלון שלי וקראתי ספר. פתאום הם הופיעו לי בדירה, שלושה
חבר'ה בערך בגובה שלי אבל בצבע ירוק זרחני. הם הסתובבו קצת
בדירה ואז פנו אלי. "תירגע, לא באנו לאכול אותך, יש לך אולי
קצת חומוס?"
היה להם ראש ענק יחסית לגוף.
"במקרר במטבח", פלטתי לכיוונם כאשר אני מכווץ בספה, חושב מה
יקרה אם אני אקפוץ מהחלון שלי בקומה הרביעית ישר לרחוב. שניים
מהם הלכו לכיוון המטבח. זה שנשאר איתי ניגש והתיישב מולי. "מה
אתה קורא?" היה לו קול כמו של חיים יבין, עמוק וברור.
"אני, אני קורא את בית בלי מזוזות, זה הספר בשלישי בסדרה, אחרי
בית בלי דלתות וקירות ללא  דיבלים", תפסתי את עצמי מנסה
להסביר, בלי להסתכל ליצור בעיניים. "לא מכיר, זה ספר טוב?"
"כן, הוא נחמד, זה של איזה סופר חדש." "תראה לי רגע."
הוא שלח לכיווני יד ירוקה ודקה. לא היו לו אצבעות רגילות, היו
לו אצבעות כמו ללטאה, מה שבדיעבד נראה הגיוני כי כולו היה
לטאה! רק בגובה של שני מטר שעומדת על שתיים.
ברגע הזה נשמעה זעקות מכיוון המטבח. "יש לו גם חומוס וגם
מטבוחה ואפילו בייגלה." "לא אכפת לך שנאכל לך קצת מהאוכל נכון?
אתה יודע, בסוף באנו מרחוק ואנחנו לא נאכל אותך, זה לא מנומס."
"אין בעיה", סיננתי לכיוונו.
וכך מצאתי את עצמי יושב בסלון עם עוד שלוש לטאות בגודל שלי.
"למה אתה לא אוכל, זה מקולקל?" אחד מהם שאל אותי. "לא, לא, זה
טרי מהיום, אני פשוט לא רעב".
"מי בדיוק אתם?"
"אוי סליחה, זה באמת לא מנומס מצידנו, שמי
שמרבגראחטבררטרבוזוויצטום, בקיצור שם." "אני בקיצור חם ואני
בקיצור יפת", ענו שתי הלטאות האחרות בזמן שהן מנגבות בייגלה
בחומוס.
"מה קורה פה, זה מצלמה נסתרת, יגאל שילון או משהו כזה?" "האמת
שאתה צודק, זה לא באמת השמות שלנו, לי קוראים..." שם פתח את
הפה שלו ומתוכו יצא קול שדומה קצת להורדת מים בשירותים, "אבל
כדי שיהיה לך יותר נוח לדבר איתנו בחרנו לעצמנו שמות קצרים
ובלי האותיות הגרוניות, חוץ מזה זה שמות שיש לכם בתרבות שלכם,
לא?"
"האמת שאנחנו לא מהסביבה הקרובה אנחנו מכוכב אחר שאי אפשר לתאר
לך איפה הוא במונחים שלכם כי עדיין לא גיליתם שניים-שלושה
דברים קריטיים על היקום", הסביר חם.
"אז באתם לחטוף אותי ולעשות בי ניסויים איומים ונוראיים, נכון?
אתם הולכים לדחוף לי צינורות לתחת ולקרוע את גופי לשניים."
התחלתי להיכנס לפאניקה אמיתית. "אל תיקחו אותי, בבקשה מכם".
שלושתם הפסיקו לאכול בבת אחת ונעמדו, נראה לי שהם נבהלו
מהתגובה שלי.
"למה שניקח אותך, ואיזה ניסויים אתה רוצה שנעשה לך בתחת? הייתי
אוכל אותך אבל זה לא מנומס, אתה יודע, להיכנס למישהו שאתה לא
מכיר הביתה ולאכול אותו, מה אנחנו נראים לך, בהמות?" אמר יפת.
"לא, אתם לא נראים כמו בהמות, אתם נראים לי כמו לטאות", נפלט
לי בטעות. "נו, אז מה, זה בעיה?" ענו שלושתם.
ואז הייתה שתיקה מעיקה. מהשתיקות האלה שקורות כאשר באים לחברים
ופתאום מגלים שאין על לדבר.
"נו, אז מה אתם אומרים על החומוס, הבאתי אותו הבוקר מהשוק, זה
החומוס הכי טוב שאכלתי בעולם", ניסיתי לחלץ את השיחה. "מעולה,
זה החומוס הכי טוב ביקום, כתוב עליו אצלנו במדריך". שם  שלף
משהו שנראה כמו תחתית לקפה והעביר עליו את היד ומיד הופיעה
הולוגרמה קטנה של לטאה שהפיקה סדרה שלה של קולות מוזרים בשפה
שלהם. בסבך הקולות המבולבל שהפיקה ההולוגרמה הקטנה נשמע מדי
פעם המילה חומוס ובסוף נאמר חליל. "אתה רואה, אפילו במדריך
הבין גלקטי שלנו מופיע חומוס חליל בתור החומוס הטוב ביותר ולכן
נפלנו עליך כי הרחנו את החומוס הזה מרחוק".
"אז מה אתם עושים פה חוץ מלאכול חומוס ובייגלה?" "אנחנו
מטיילים, יפת וחם פוטרו לפני ארבע שמשות - שזה יהיה חמש עשרה
כפול עשרים וארבע שעות אצלך - מהעבודה שלהם, ואני לקחתי חופש
מהלימודים ואנחנו מתכוונים להמשיך מכאן לעוד כמה מקומות
ולהתחיל לחזור הביתה לקראת סוף השנה הבאה." "אנחנו חוזרים כי
שם השאיר את הביצים שלו בבית", צחק חם, "ככה זה, כשמגדלים
משפחה צריכים לחזור לעונת הבקיע".
"יכול להיות שיפת ואני נמשיך עוד קצת גם אחרי ששם יחזור הביתה,
נראה כמה אנרגיה תישאר לנו", הוסיף חם. "תישארו כאן הרבה?"
"לא, אנחנו נהיה פה רק עוד 20 שעות במונחים שלכם כי הבנו שזו
העונה הטובה שכדאי לטייל פה. אתה יודע יש לכם את הפסטיבל הזה
שכולם מתנהגים כמו משוגעים ולאף אחד לא אכפת איך אתה נראה."
"מילואים???" ניסיתי לפענח את ההגדרה המדויקת של החג הזה. חם
עיקם את הפה הענק שלו. "אולי ככה זה נקרא, במדריך שלנו נאמר
משהו כמו פורים".
"וואללה פורים, נכון, שכחתי לחלוטין שזה היום".
"מה, זה לא חשוב? לא הורגים אותך אם אתה לא עושה את זה?" עכשיו
היה תורי לעקם את הפרצוף רק שאצלי זה היה פחות דרמטי (כי אין
לי פה ברוחב של 40 ס"מ) "כן, זה כן חשוב, אפילו שכחתי לחלוטין
שיש לי מסיבה שאני צריך ללכת. ובנושא הזה של הלהרוג אותנו מה
זאת אומרת???"
נראה לי שהם הובכו מהתקיפות שלי בתשובה (אבל קשה לדעת, כל
פרצוף שהם עשו נראה כל כך מוגזם, שקשה היה לדעת). "לא יודע,
אתם עוד בקטע של להרוג אחד את השני על כל מיני דברים אידיוטים,
לא? אתם נגנבים בשביל חתיכת אדמה, כסף וכל הדברים האלו. אז
חשבתי שזה מין דבר כזה שאתם עושים בתור עונש." מיד התערב שם
תוך כדי שהוא חובט בראש של חם "עזוב, אל תתייחס לחם, לחשוב זה
לא בדיוק הקטע החזק של חם, יש לו רק 230 IQ". מיד כולם פרצו
בצחוק גדול.
"טוב, אז מה עם המסיבה?" שאל יפת. "האמת היא שאין לי תחפושת
ואין לי כוח לזה." "אז אתה לא הולך?" הגיב יפת. "לא, אני כן
הולך, עזוב, לא תבין, זה מסובך." "טוב, אתם מגזע מוזר, לא
ציפינו להבין, איפה המסיבה? נקפיץ אותך לשם, אתה יודע, בתמורה
לחומוס."
"יופי, רק נשאר לי למצוא איזו תחפושת אידיוטית. נראה לי שאני
אלבש את השמלה של דודה שלי." אני ניגש לארון ומוציא את השמלה
השחורה עם השועל המת עליה, לובש אותה ושם פאה בלונדינית. אני
חוזר חזרה לסלון ובינתיים השלושה חיסלו את שני הק"ג של החומוס
עם שתי שקיות גדולות של בייגלה.
ברגע שאני נכנס פנימה הם מפסיקים לאכול ופונים אלי. "זה הדבר
הכי מוזר שראיתי בחיים, זה נכון שאתם תמיד לבושים, גם כשחם
לכם?" אמר חם כאשר הוא בוהה בשמלה שלי. "קודם כל, אני חייב
להגיד לכם שבעיניי המוזר בחדר הזה הוא לא בדיוק אני. ובנושא
הביגוד, תראו יש הרבה הבדלים בינינו, אבל איך שזה נראה שני
הגזעים אוהבים לעשות שמח אז קדימה למסיבה. אגב, הצלחתם למצוא
חניה לחללית שלכם בחוץ?" "אתה באמת חושב שהחנינו את החללית
ברחוב, בסוף אנחנו צריכים להיות חשאיים כי יש לכם נטייה להיבהל
ממשהו שאתם לא מכירים אז החנינו מחוץ לאטמוספרה שלכם ליד איזה
לווין גדול ואנחנו פה מעתיקים את עצמנו ממיקום למקום."
"טוב, אז יאללה, אנחנו מאחרים." נעמדנו במרכז הסלון ופתאום
הופענו בכניסה לשפיים.
"יש עליכם כסף, אני מקווה, כי אין לי לשלם על ארבעתנו, וגם אני
מקווה שיש לכם תעודות, ועשו טובה אל תתנגדו אם יבדקו אתכם
ביטחונית, ותשתדלו לא לבלוט יותר מדי למרות שאפילו אם הייתם
בני-אדם הייתי אומר שקשה לפספס אתכם עם הגובה הזה והתחפושת
המושקעת, בקשר למשקאות אני לא יודע למה אתם רגילים. וחשוב,
בקשר לערסים, תראו..."
"וואו, אתה מדבר נורא מהר כשאתה נרגש. תירגע, מסיבה זו מסיבה,
היינו כבר בכל מיני מסיבות פרועות בגלקסיה שלכם. נראה לי
שנסתדר, יהיה בסדר".
ולפני שהספקתי להגיד הם כבר היו בתחילת התור. חם משך את
הסלקטורית שנראתה כאילו היא התחפשה לקצין SS ביום רע ונתן לה
נשיקה על הלחי. בתחילה נורא נבהלתי כי הייתי בטוח שהדבר האחרון
שנראה מצד הסלקטורית זה את מגפי העור מבצבצים מתוך הפה של חם
אבל אחרי שנייה היא צחקקה ומיד אמרה לגורילה ששומר על הכניסה
להכניס את ארבעתנו.
בכניסה ניגשה אלי הסלקטורית, נתנה לי נשיקה על הלחי, הסתובבה,
טפחה לי בחוזקה על התחת והתרחקה. המום לחלוטין הבטתי במבטי
הערצה מצד הגברים שמסביבי. ניגשתי לחבר'ה. "מה קורה? הכל
בסדר?" "כן, כן, נפלא, אל תיבהל, חם הוא טוב עם המין השני, וזה
לא משנה מאיזה סוג: לטאות, בנות אדם ושאר ירקות, אתה יודע, יש
כאלה שטובים בזה."
המסיבה הייתה פיצוץ, בעיקר אחרי ששם התערב עם אחד הברמנים שאם
הוא מנצח אותו בשתיית אלכוהול אז אני מקבל משקאות בחינם כל
הערב, ולאחר שני בקבוקי אבסינט נזכר שם לספר לי שהמשקה הזה לא
בדיוק משפיע עליהם.
לעומת זאת, אחרי שחם חזר מהשירותים (ולא הספקתי לשאול אותם איך
הם משתינים), התברר שלמים באסלה יש השפעה מרחיקת לכת עליהם,
ולכן בין כך שאנחנו רוקדים לכך שאני שותה כמו משוגע הם סיפרו
לי כל מיני דברים כמו על הבקיעה שאמורה להיות לשם והוא אפילו
הודה שכנראה זה קרה בטעות. לא הבנתי איך אוכלוסייה שמסוגלת
לנוע בכל רחבי היקום לא מסוגלת לשלוט על הדברים הקטנים. חם אמר
לי שהוא חייב לטעום איזו בת אדם שמגולגלת בתוך העטיפה הצמודה.
הסברתי לו שזו לא עטיפה, זו חצאית מיני, ושאם כבר הייתי בקטע
של לאכול איזו בחורה הייתי הולך דווקא על השמנות שלא לובשות
חצאיות צמודות, נראה לי שיש שם יותר בשר ופחות שרירים.
הלילה המשיך מצוין, פעם ראשונה מזה הרבה שנים שנהניתי ממסיבה
כל כך וזה רק בזכות החבר'ה. בשלב מאוחר של הלילה או שלב מוקדם
של הבוקר, הם הודיעו לי שהם יזוזו אבל שאני לא צריך לדאוג כי
הסלקטורית תיקח אותי הביתה. ליוויתי אותם החוצה ולפני שהם
נעלמו חם ניגש אלי ונתן לי שני ארנקים של שתי בחורות.
"נראה לי שטעית, הרזות יותר קריספיות". שם טפח על כתפי. "היה
ערב מדהים, תודה על הכל, אם אתה באזור שלנו אל תתבייש, תכנס
לבקר." ואז הם נעלמו.


סיכום המטפל:
כמו שניתן להבין, דורון סובל מתסמונת המוח המתכחש. דורון
מאושפז במחלקה הסגורה מזה שנתיים. לאחרונה ניכר שיעור התקדמות
אדיר. המטופל מזכיר את מקרה היעלמות שתי הבחורות. וייתכן
שבעתיד ניתן יהיה לשפוך יותר אור על הפרשה העגומה שבעטיה
המטופל מאושפז במוסד הנוכחי.
המלצות:
אני ממליץ להמשיך בטיפול האינטנסיבי של התרופה החדשה מתמטיקוס
דיסקרטוס, ולהגביר את המינון.

פרופ' בן ציון קון
מנהל המוסד