שוב היא. לא אותה אחת אבל היא. כבר גדלתי, כבר ידעתי לצפות את
זה, ראיתי את זה בא. ראיתי איך היא משחקת עלי, גורמת לי להתאהב
בה. משאירה כל פעם עוד טעימה מהבושם שלה. איך היא נכנסת לי
לגוף, לאט, לאט, בטפטופים. טלפון, מסנג'ר, יציאה משותפת, יציאה
לבד, נשיקה בפה. מלחמת התשה ביני לבין הלב שלי, בו היא כבר
שולטת מזמן. קטן עליה.

אני בפרצוף קשוח, בפוזה של אחד שראה הכל, עבר הכל. זה שכל
הבחורות אחרי שני דייטים הופכות לסמרטוטות שלו. זה שמובל לתופת
בעיניים פקוחות לרווחה. ראיתי הכל, ראיתי את זה בא ובכל זאת
המשכתי. העדפתי שלא להסתכל מבעד לעיניים הפקוחות.

והיום, עם חבר שלה. היריב כבר קראתי לו. ילד מסכן. כל החברים
שלו נועצים בי מבטי שנאה. לא כי הם כאלה חברים טובים, אלא אולי
כי אני הידיד שהגיע הכי רחוק. אני עם האדישות שלי. האדישות
הנעלמת.

היא רוצה אותי. אני יודע את זה. אני הגעתי למקום שאף אחד לא
הגיע. החזקתי הכי הרבה זמן עם עיניים פקוחות, אבל קשה. כמו
נסיעה ארוכה בכביש החוף שאתה מנסה לא להרדם. קשה, אני נרדם.
הצילו, אני מאוהב.