היא מסתכלת עליו. יש בו משהו כובש, היא חושבת. היא רואה שהוא
מסיט מבטו ממנה. היא מכירה בנים כמוהו. היא כבר הכירה אלפים
כמוהו. היא ממשיכה להתבונן בו, אך הוא כבר לא שם. כנראה ששקעה
מבלי משים במחשבות. היא חושבת שהגיע הזמן לשחרר את פרפרי האהבה
שלה, את פרפרי האושר שלה שחנוקים כבר כל-כך הרבה זמן. היא
חושבת שהגיע הזמן. אך היא נוכחת לדעת שלמרות שהגיע הזמן, הוא
לא הגיע. היא ציפתה והוא לא הגיע. היא לא עצובה. היא משלימה
אט-אט עם החיים. היא נפרדה מהכאב שלה מזמן והיא כבר לא יכולה
לבכות. היא לא בטוחה אם היא מאושרת אבל היא לא עצובה. מה שהיה
מסובך כל-כך, נראה פתאום כל-כך פשוט ומובן. היא השלימה עם
עצמה, היא השלימה עם זה שהיא לא מושלמת ועם זה שזמן הוא מרפא
לכל. היא מתבוננת בחדר ומחליטה לקחת עוד קוקטייל, עוד אחד שיתן
לה להשתחרר קצת מהמחשבות ומעצמה. היא רוצה להתחבר אליהם,
ועכשיו נראה לה זמן מצוין בשביל זה. היא שותה את המשקה באיטיות
מרובה, טיפה אחר טיפה, זהו. הוא נגמר. היא מתיישבת ומשכלת את
רגליה. היא רואה אותו מאחוריה, רואה את שפתיו נעות. הוא מצביע
עליה, הוא מאותת לה בחיוך שהוא רוצה שהיא תבוא. היא הולכת. היא
כנראה מאושרת, היא חושבת, והפעם, הפעם זה בגללה. חיוך קטן
בשבילו וגדול בשבילה. היא הולכת, ראשה מורם, היא גאה בעצמה.
היא שמחה, והפעם זה בגללה.