בין תקווה מזוייפת לאשליה מטרפת של מתיקות, אתה מאבד את עצמך.
חסר יכולת אל מול הגלים שנסחפים אל כפות רגליך, אתה משתהה.
בסוף עוד ימצאו אותך חי, אתה צוחק בפראות וזה כבר לא נראה לך
כל כך מוזר לטבוע במליחות הזאת. כשקצב הלב שלך ישנה את המקצב
הרגיל ויפסיק להיות כל כך מסודר. זה לא מתאים לך.
אתה לוקח שאיפה עמוקה ומשחרר החוצה נשיפות של ייאוש, וזה בכלל
לא מצחיק אותך, המרירות שלהם. בסוף עוד ימצאו אותך עם חיוך על
הפנים, וזה יראה להם מוזר, אבל אתה לא תיתן להם הסברים, רק
תחייך. החיוך שלך יגרום לאנשים מסביבך לחייך גם, וזה כבר לא
יהיה כל כך כואב לגלות שאתה מת. בידיים חלושות הם ירימו אותך,
ויגררו את רגליך לאורך החוף, טיול אחרון. קול חנוק של צחוק
יפלט מפיך וישתתק מיידית, גם ככה הצחוק שלך מעולם לא היה
מתוק.
הם יפילו אותך על החול, בטעות, ורק אחרי מספר צעדים יבינו שהם
כבר לא אוחזים בך. כשהעומס ירד מגבם, ומיד אחרי שישמחו על כך.
הם ינסו להרים אותך שוב, אבל אתה תתנגד. זה מצחיק, כי הם לא
ידעו שמתים יכולים להתנגד.
ברגע הזה, כבר תחליט שזה מספיק זיוף בשבילך ותקום לבדך מהחול.
הגלים יתקרבו אל כפות רגליך, בעוד הם עומדים מהצד המומים. אתה
תחייך ותזיל דמעה ביחד, זה יפתיע אותם, כי הם לא ידעו שאתה
מסוגל לבכות.
הגלים יקראו לך לבוא אליהם, ואתה תרוץ במהירות מטורפת לתוכם,
בעוד הם מסיטים את ראשם. הם יבחינו בך, טובע עם השמש,
ויחייכו.
בסוף עוד ימצאו אותך...