להתעורר, לקום מהמיטה, ללכת להשתין ולצחצח את הטעם המגעיל
מהשיניים, להציץ במראה, לראות מישהו מציץ בחזרה, קורי שינה,
שיער סתור, פרצוף המום, אין לי כוח לחרא הזה שוב...

לחזור למיטה.
עוד יום התחיל.
עוד שעה עברה, השעון מתחיל לצלצל.
מחפש אותו...
מצאתי, כיביתי.
עוד כמה דקות.
השמש מתחילה לחדור מבעד התריס החצי פתוח ישר אל הפנים, אותה
כבר אי אפשר לכבות באותה הקלות.
טוב קמתי, קמתי, רוטן...
שוב הולך להשתין.

הטלפון מצלצל...
כן אמא, בוקר טוב גם לך, לא... אני, אני כבר ער מזמן.
כן, יש לי מה לאכול, כן אני הולך עוד מעט ללימודים, כן, יום
נעים גם לך.
אמא שלי, האדם שהכי דואג לי בעולם, דואג יותר ממה שאני דואג
לעצמי, אני לא מבין אותה, אולי כשאגדל ואהיה אמא אבין.
אבל אני לא אהיה אמא, לא בחיים האלו לפחות, מקסימום אבא, וגם
בתור אחד כזה אנ'לא יודע אם אהיה משהו.

נו טוב, אולי אני אאמץ כלב או משהו כזה, יהיה לי על מי להתאמן,
על מי לשגות, את מי להוציא לטיול בלילה שיחרבן על השלט של "שיט
שוב דרכתי על זה" שמזהיר בעלי כלבים שחרא של כלבים זה דבר יקר,
בעיקר אם תופסים את הכלב שלך משאיר אותו אחריו על המדרכה,
ואותך תופסים שאתה לא מנקה את זה.
שילכו לעזאזל. מה, הם לא מחרבנים?

הסלט כבר חתוך, עומד מעל המחבת ומטגן לי חביתה, אפרוח מסכן,
חושב על התרנגול שהוא היה יכול להיות אם לא הייתי אוכל לו את
הפוטנציאל הזה.
בעצם גם זה לא היה קורה, בכל מקרה מהביצה המסכנה הזו לא היה
יוצא אפרוח. מחשבות אומללות...

עיון קצר בעיתון של אתמול לא מגלה לי שום דבר חדש, שקוע
בהרהורי קיום.

פתאום השעון המעורר מצלצל, קם, מתבאס, מבין שחלמתי, הולך
להשתין ולצחצח את הטעם המגעיל מהשיניים, אין לי כוח לחרא הזה
שוב...