חיי האדם קשים הם... לא כי עבדכם תבע את המשפט הזה, אלא החיים
עצמם הם שכופים את הידיעה הזאת על כל אחד מאיתנו.

חיי האדם קשים כיוון שאנו עבדים מטבענו....בדים ליצרנו המוליך
אותנו שולל פעם אחר פעם... ולא בוחל בשום אמצעי על מנת להפיל
אותנו ביקושו...
כמו הנוחות לכעס... אשר פעמים רבות נותנת הרגשה טובה, אך
תוצאותיה ההרסניות לא מהססות לבוא...

חיי האדם קשים כיוון שגם התקווה נעלמת... ומדוע היא נעלמת
בעצם?
כיוון שאין מספיק זמן בחיינו המטורפים לעצור לשנייה ולהאמין
בה... היא שורדת לתקופה של מספר שניות ולאחר מכן פגה... מספר
השניות היקר הזה נעלם מנגד עיננו... מופקר סרוח על אדמה
חרוכה.

חיי האדם קשים כי הפסימיות היא גורם השליט בליבנו... הנוגש
הכופה בנפשנו, ואשר לא מותיר לנו לחשוב חיובי וסולל לנו אל
הדרך אל המרה השחורה האורבת בפינה מוצלת אור נוגה אך תוכנה
משקר: זהו בעצם מקום הטמינה.

חיי האדם קשים כי אנו בני האדם מוליכים עצמנו אל משברים בעל
כורחנו... כי זה טבע ייצרנו: למשוך את הנפש לתוך הרע, וגרוע
מכך לתוך הספק... לתוך המשבר... וכך נוצר משבר האמונה: האמונה
בעצמנו, האמונה בסובבים אותנו, האמונה באל... ובכל דבר שהטוב
אשר לא קיים מלמד שחובה להפגין עמו סולידריות...

כך בעצם אנו נעלמים, כך אנו ממשיכים בפנים זעופות ומסיימים
דרכנו גלמודים... אף על פי שנדמה לנו כי הסביבה הקרובה אכן
קרובה, אך למעשה אין דבר הרחוק ממנה...

כך נוצרה המפלצת...