ישבתי כמו תמיד מול המחשב, אבל הפעם הוא היה סגור, ראיתי רק
מסך שחור מול הפנים, הבטתי עליו, ונראה כאילו הוא מביט עליי
חזרה, ראיתי את ההשתקפות שלי מהמסך. בחור בן 35, לא מגולח,
פנים עייפות, ומבט מזוגג של ייאוש. לפני כמה ימים יכול להיות
שהמראה הזה היה שייך לאיזה פוזת אמן מיוסר, היום זה רק אני
שחר, ואין בזה שום דבר סקסי.
כשאתה בן 16 אתה פוחד ששברון הלב לא יעבור לעולם, כשאתה בן 22
אתה כבר יודע שזה יעבור, אבל מפחד מהאובססיה שלך לנשים
הרסניות, כשאתה באמצע שנות ה-30 שלך כל מה שאתה מבקש לעצמך זה
רק שקט, כשכבר הפסקת להאמין שאהבה זה מספיק לגרום לך להיות
מאושר ומסופק.
ישבתי מול המחשב וניסיתי לעשות הגהה לספר החדש שלי, אני שונא
לעשות הגהה וזה גם לא התפקיד שלי, אבל לתת לעורך שלך פרקים
שלמים עם שגיאות כתיב זה לא רעיון טוב. שלי יצאה מהאמבטיה, שוב
היא מטפטפת על הרצפה, זה מטריף אותי, לדעתי היא לא לגמרי הבינה
את הרעיון העקרוני של המצאת המגבת.
היא לבשה תחתונים והתיישבה עליי, כשהיא מטפטפת ומנשקת אותי.
"נו שלי, אני עובד, את לא רואה?" היא לקחה את פניי והצמידה
אותם לשדיה, "שחר בוא נצא, כבר כל כך הרבה זמן לא יצאנו, לא בא
לי להיקבר עוד פעם מול הטלוויזיה." שלי ממשיכה לנשק אותי ואני
שגיליתי ממש עכשיו שתי אותיות שלא שייכות למילה, מתעלם ממנה
ולוחץ על הדיליט. שלי קמה ממני ונעמדה לידי, מחכה לתגובה
כשברור לשנינו שהיא לא תבוא, לפחות לא בזמן הקרוב.
"נצא רק לאיזה שעה ואז תוכל לחזור לאותיות המופלאות שלך, או
למה שזה לא יהיה שאתה עושה", היא מלמלה משהו נוסף והלכה. אני
שוב לא מגיב. "נו, רק את הפרק הזה ואני קם, אני נשבע".
שלי נכנסה לחדר והתלבשה. "התלבשת, לאן את הולכת?" "החוצה", היא
מלמלה משהו.
היא יצאה מהחדר, לקחה את המפתחות מהשידה וטרקה את הדלת.
שלי נכנסה למכונית, לא ברור על מי היא כעסה יותר, עלי ועל
האוטיזם שלי, או על זה שהיא מוותרת לי כל כך מהר, ונותנת לי
להכניס אותנו למעין שגרת נישואים מתסכלת.
מהדיבורית כבר נשמע צליל חיוג. "הלו", קול גברי ענה. "רון, זאת
אני, אתה בא? אני אהיה שם עוד כמה דקות."
רון צחק. "קיבלת שחרור קוקי?" שלי העיפה מבט עצבני לעבר
הפלאפון. "שתוק מעצבן, בשביל לקבל שחרור צריכים קודם לשים לב
שאתה קיים, וזה לא הצד החזק של בעלי שיחיה. חוץ מזה, הוא לא
ישים לב גם אם אני אעלם לשנה. הדרך הכי טובה לקבל תשומת לב
ממנו זה אם התמונה שלי תהיה שומר מסך ויהיו פסיקים מעליה." רון
צחק. "ממי, אני בדרך ואני מבטיח לשים לב רק אלייך".
ישבתי עדיין מול המחשב, הטלפון צלצל, בדיוק רציתי לקרוא לשלי
שתענה ואז נזכרתי שהיא הלכה.
"הלו", עניתי בהיסוס כאילו מזמן לא עשיתי את הפעולה הפשוטה הזו
של שיחה, בטח לא דרך הטלפון.
"שחר מה קורה, פרופסור מטורף שכמוך, מה, אתה בבית מתפרע באתרי
סקס?" "לא רפי, אני מנסה לגמור את הפרק המסריח הזה כבר מהבוקר,
ואני ממש קרוב אם אתה מבין רמזים". "לא, רמזים אף פעם לא היו
הצד החזק שלי אחי, טלי תמיד אומרת לי את זה. טוב, שחרקה, אני
וטלי באים לקחת אותך ואת שלי, יש איזה פאב חדש שנפתח, ואל תגיד
לי שאתה כותב, ורק עוד פרק, וכל השטויות שלך, נשבר הזין ממך,
אשתך בסוף תמות משעמום." "זהו, שלאשתי לא צריך לדאוג, היא יצאה
לבלות, אבל אני, אני בטח אמות לפני כולם ובקצב שהפרק הזה הולך
לי גם לא יהיה לי מה להשאיר אחרי."
"טוב, עכבר בית שכמוך, תקשיב לי טוב. אתה שומע את הצליל הזה,
זה הצליל של האזעקה של הטויוטה שלי, מה שאומר שאם לא יהיה פקק,
אסון טבע, או כל התערבות אלוהית אחרת אני וטלי עוד 10 דקות
מצפצפים לך מלטה. אפ, אפ, בלי שום לא, ושום נעלים, עשר דקות
שחר, רוץ."
סגרתי את הטלפון, חייכתי לעצמי ולרפי, והלכתי לחדר להתלבש. אני
ורפי חברים עוד מהגן, ולמרות שאין שום דמיון או שפה משותפת
בינינו החברות הזו תמיד הייתה קרובה ומלאת אהבה. רפי היה
ספורטאי, דברן ללא הפסקה, שתמיד הסתבך בכל מילה שיצאה לו מהפה,
ואיך שהוא הוא תמיד יצא מזה בעזרת קסם אישי, ואני, אני אף פעם
לא הצלחתי להבין איך אלוהים או מי שזה לא יהיה לא בירך אותי
בקמצוץ מהקסם של רפי.
אם מסתכלים על הבחירות שלי, תמיד בחרתי אנשים בולטים ומלאי
כריזמה, גם שלי וגם רפי היו כאלה, אם הייתי הולך פעם לטיפול
בטח הייתי מבין שזה מהסיבה שאני פשוט רוצה שיעזבו אותי בשקט,
ומישהו אחר יעשה את העבודה של לדבר.
טלי ורפי חיכו למטה, רפי התחיל לצפצף. הוא ידע שאני שונא שהוא
מצפצף ובגלל זה הוא תמיד היה עושה את זה. נכנסתי מהר למכונית,
הייתי קצר נשימה ועצבני. "נבלה, כמה פעמים אמרתי לך שאני שונא
שאתה מצפצף?" טלי ורפי התחילו לצחוק. טלי הסתובבה אליי. "טוב,
שחר, ניסע למקום החדש, שלי בטוח שם, זה מקום ממש מגניב, הייתי
איתה שם בשבוע שעבר." רפי עצר ברמזור, הסתובב שם ילד עם פרחים,
פתחתי את החלון "כמה זה?" "30 שקל", הילד חייך ונתן לי זר
ורדים. משהו בי הרגיש שאני צריך לפצות את שלי על ההתנהגות
האוטיסטית שאני מפזר לכל עבר בזמן האחרון. טלי חייכה אליי ואחר
כך הביטה ברפי בבוז, מכה אותו על כתפו, רפי פולט אנחת כאב
ומביט בה בפליאה. "אתה רואה איזה חמוד שחר, הוא קונה פרחים
לאשתו. אתה, אם זה לא נייר טואלט מתנה מהסופר פארם, אתה לא
מביא לי כלום." לא הפסקנו לצחוק, ולהסתלבט על רפי עד שהגענו.
יצאנו מהמכונית והלכנו לכיוון הפאב, טלי ורפי נכנסו ראשונים,
אני נכנסתי קצת אחריהם. טלי חיפשה בעיניה את שלי. היא קלט את
שלי והכניסה מרפק בצלעות לרפי, "אח, מה את רוצה משוגעת, להרוג
אותי?" טלי מסמנת לרפי להסתכל קדימה לעבר הבר, עיניהם נתקעות
על שלי שיושבת בבר עם בחור צעיר, ומתנשקת איתו. רפי וטלי ישר
נצמדים כדי להסתיר לי ומסתובבים אלי במבטים חיוורים. רפי משך
אותי לכיוון הדלת. "בוא, עמוס כאן, אולי נלך למקום אחר."
הסתכלתי עליו, ולא הבנתי למה שני החברים שלי יורדים מהפסים
פתאום ומתחילים לגמגם. ניסיתי להציץ למה שקורה בבר, נכנסתי בין
שניהם ושוטטתי בעיני על מה שקורה בבר. נתקעתי על שלי והבחור
שלה יושבים על הבר, צוחקים ונוגעים אחד בשני. לא כל כך הבנתי
בהתחלה מה אני רואה, הייתי בטוח שאני הוזה. כשהבנתי שזו שלי,
פשוט הפסקתי להרגיש.
רפי וטלי הביטו בדאגה אחד על השני ובעיקר עליי, רפי התחיל לזוז
באי נוחות, ולמלמל משהו לא ברור, הסתכלתי עליהם באדישות ויצאתי
מהבר. רפי וטלי נשארו תקועים והתקשו לזוז. "טלי, מה אנחנו
עושים עכשיו? איזה קטע מטורף." "טוב, שתוק ותקשיב לי, פשוט
תיקח אותו מכאן, אני אחזור עם שלי." "מה תיקח אותו מכאן, לאן
אני אקח אותו, מה אני אומר לו בכלל?" טלי דוחפת את רפי לכיוון
היציאה, "לא חשוב מה תעשה, פשוט תעופו מכאן מהר". רפי יוצא
מהדלת וטלי הולכת לכיוון הבר. היא ניגשת לשלי מושכת אותה
בפראות הצידה. שלי עדיין מחייכת ולא מבינה מה קורה ולמה לעזאזל
טלי כל כך עצבנית. "מה קורה טלו, הכל בסדר?" טלי כבר לא יכולה
להתאפק והיא התחילה לדבר בקול רם ובתנועות ידיים היסטריות. "לא
מפגרת, הכל לא בסדר, לא יכולת לפחות להכין אותנו למופע האימים
הזה? אנחנו עומדים בכניסה כמו איזה שלושה מפגרים ומסתכלים
עלייך ועל הילד בר מצווה שלך מתחרמנים על הבר." שלי מחווירה,
ואוחזת בחוזקה בידה של טלי.
"מי זה אנחנו?" היא שואלת בקול רועד. "אני, רפי ובעלך שיחיה."
שלי שומטת את ידה מטלי ושמה את ידיה בין ראשה. "אני לא מאמינה,
מה שחר היה כאן, מה עשיתם כאן, למה לא הודעת לי, לא, אני לא
מאמינה." "את לא מאמינה? אני ורפי כמעט קיבלנו התקף לב, ושחר,
שחר בכלל נכנס להלם. וחוץ מזה, מה את רוצה, רצינו להפתיע אותך,
אני ידעתי שנהיית פתאום נערת שעשועים?" שלי מושכת את טלי
לכיוון הבר ולוקחת את תיקה, רון מביט בה ולא מבין מה קורה, שלי
מביטה אליו. "טוב, אני חייבת ללכת". היא לא מחכה לתשובה ממנו,
ויוצאת החוצה.
טלי ושלי עמדו מחוץ לפאב, שלי זזה מצד לצד בעצבנות וטלי מביטה
בה בכעס. "טוב, טלי, בואי ניסע אליי, רפי ושחר בטח בבית."
"ונראה לך ששחר ירצה לדבר איתך עכשיו? אולי כדאי לתת לו להירגע
קודם." "טלי, אני מכירה את שחר ואני חייבת ללכת לדבר איתו."
נעמדתי בכניסה של הבית והוצאתי את המפתחות מהכיס. אני חושב שזו
פעולה שלקחה לי ממש הרבה זמן, כי בתחושה שלי מהרגע שהייתי בבר
ועד עכשיו פשוט הפסקתי להרגיש זמן או כל דבר אחר, כאילו העולם
עצר. זאת אומרת העולם שלי עצר והעולם בחוץ התעקש להמשיך בשלו.
הפרחים עדיין ביד שלי, רק עכשיו שמתי לב איך האגרוף שלי עוטף
אותם בחוזקה וכל היד שלי אדומה, ניסיתי כאילו לחנוק מהם אוויר
או חיות כדי שגם הם ירגישו בחוסר שאני נמצא בו. רפי עמד
מאחורי, שנינו שותקים, כל אחד מפחד להפריע לשני במחשבותיו.
נכנסנו לבית, רפי משחרר את הפרחים מידי ושם אותם בצד. נכנסתי
והתיישבתי על הספה.
"טוב שחר, אני נכנס לעשות קפה, אתה רוצה?" רפי מחכה שאני אגיב,
אבל אפילו לא לגמרי הבנתי מה הוא אומר, פשוט לא הייתי מסוגל
להכיל שום מידע. הבטתי במסך הטלוויזיה הסגור, רפי נבוך ולא
ברור לו מה הוא בכלל אמור להגיד ומתוך הכרות אישית ועמוקה איתי
הוא יודע ששנינו מעדיפים שהוא פשוט ישתוק.
רעש המפתח שנכנס לתוך מנעול דלת הכניסה הפריע לשקט שלנו. שלי
וטלי נכנסות. רפי יוצא מהמטבח ומביט על טלי. "אני עושה קפה, טל
בואי תעזרי לי." שלי נכנסה לסלון והתיישבה על שולחן הסלון
מולי.
היא הסתכלה עליי, עיניה נוצצות וסימנים של דמעות ממלאים את
עיניה, היא שמה את ידיה על פני, ותהיתי אם גם היא מרגישה עד
כמה אני קפוא. בלעתי לאט את הגוש שתקוע לי כבר חצי שעה בגרון,
והתחלתי לדבר עדיין לא אליה. "אל תגידי כלום, זה לא ממש משנה.
לא משנה לי כמה זמן זה כבר קורה, לא רוצה לדעת מיהו ואיפה
נפגשתם, ולמה עשית לי את זה ואם יש משהו שחסר לך במה שיש לנו,
אני לא רוצה לדעת כלום, כי אני יודע שזה בטח בגללי ואני יכול
למצוא מיליון תירוצים לסיבה שאשתי חיפשה משהו אחר ולא הסתפקה
בכלום שאני נתתי לה. שלי, אני אפילו לא כועס, אני לא מרגיש
כלום, בעצם, שלי, בעצם אני כן מרגיש משהו." קמתי ונעמדתי ליד
החלון מביט החוצה. "אני מרגיש אידיוט ואטום, איך זה שלא שמתי
לב, אני אידיוט, פשוט אידיוט." שלי בכתה וקמה אלי, היא פחדה
לגעת בי כי כמו שהיא מכירה אותי כשאני פגוע אין שום דרך להגיע
אלי, בטח לא דרך מגע. היא נעמדה מאחורי. "שחר, אתה חייב להבין,
אני רוצה להסביר ואתה לא אידיוט." הסתובבתי אליה, הבטתי בה
ונשכתי את שפתיי בכאב. "שלי, יש לי רק שאלה אחת, וכרגע עם כמה
פתטי שזה נשמע, וזה בטוח ישמע כזה, אני רק רוצה לדעת משהו אחד,
את אוהבת אותי? זה כל מה שאני צריך לדעת, כי מכל הדברים
שהולכים להיאמר כאן, מכל ההאשמות, והעלבונות, והכעסים אני רוצה
שיישמר לי רק זיכרון אחד של השיחה הזו, כי רק עם הזיכרון הזה
אני אוכל להמשיך הלאה, את אוהבת אותי?"
כשאתה בן 16 אתה פוחד שהכאב שאתה חש מאובדן של אהבה לא ייעלם
לעולם, כשאתה בן 35 אתה כבר יודע שזה לא ייעלם.