ושוב אני נופל, ושוב אני נכנע, לכוח של אותה אהבה ישנה.
זמן ממושך של נוסטלגיה איתה הרגה אותי, אני מודה.
ואני בוכה לבדי, בלי איש שיחזיק אותי.
חזרתי בלבי לאותה תקופה למרות שרצוני הוא אחר
זה קשה, אהבה ראשונה חקוקה בליבי ולא תימחק.
זה כמו צלקת הנמצאת על ליבי ורק ממשיכה לצרוב
ניסיתי לעזוב אין ספור פעמים אך זה חוזר.
היא אולי רוצה לחזור לתקופה שהייתה אבל אני מפחד, בלבי עדיין
אוהב אותה
אבל ברוחי, בנשמתי לא רוצה לחזור
היא שמרה את הכול, את כל מכתבי שירי ותמונותיי מאותה תקופה.
זה אומר משהו?
ואולי היא לא השתנתה, היא רעה, היא תפגע.אני רחוק ממנה אבל היא
קרובה אלי,
כי לבי אוהב באמת ושום מרחק לא יעצור את זה,
אך זה לא כך אצלה.
היא ממשיכה לפגוע גם כאשר איני רוצה בה עוד,
אהבה ראשונה היא אהבה יפה במיוחד לא יהיה לי דבר כזה עוד...