החול החמים נעם ברגלים וקרני השמש השוקעת הציקו מעט במצח.
צלליות הילדים על החול נעו בקצב בלתי אחיד והדבר היחידי שהיה
מתון היו הנמלים היגעות שעברו בשיירה על גבי גשר הקרטון הרטוב
מהגשם שחלף.
ריח הבוץ הלח ריחף באוויר והעביר בו מעין רטט של עונג.
הוא ישב תחת גגון העץ של גן המשחקים השכונתי הישן.
זו היתה הפינה שלו ושל אבא ומשם יכלו לצפות על כולם.

הוא יכול היה לשבת שם עת ארוכה אלמלא אימו הקוראת לו לארוחת
הערב. קולה הנוגה נשמע ממרחק.

הוא עמד על סף הדלת.
"כנס. אל תעמוד שם" אמרה. "רחץ ידים ושב לשולחן. הכנתי דג ויש
מעט סלט מאתמול".
הילד התיישב והתבונן השעון בעיניו הגדולות. שבע וחצי.
בעוד כחצי שעה אמור היה אבא להתבונן בירח. למסור לבנו נשיקה.
אבא כתב פעם במכתבו, כי בכול ערב כשהלבנה מחליפה את השמש,
ניסים מתרחשים.
זהו הרגע שבו שני אנשים אוהבים מתבוננים בשמים ומוסרים האחד
לשני נשיקה חמה וחיבוק אוהב.  
אבא סיפר שהוא נהג לשכב במזרונו שבאוהל, במחנה הצבאי, כאשר הוא
עדין במדיו, "זה בסדר, זה נוח" שיקר... "אל תדאג".
כשהמחוג הראה שמונה בדיוק נהג אבא לחשוב על בנו והבן על אבא.
זה היה הרגע שלהם שבו אהבתם קיבלה את כוחה מן הירח ואז הם
הרגישו יחד. למרות המרחק.

קליק.קליק.
רק השעון נשמע.
מצידו סיים לאכול כבר מזמן, אך חס על אימו, הוא ראה את מבטה
המודאג ואכל את המנה כולה.
אימו לא אכלה, רק התבוננה בו בעיניים לחות. הוא כבר ידע
שהעינים רק מתכוננות ללילה ולכרית הקשובה וחסרת האונים.
שיערה נראה אפור מתמיד וצל גדול בלט בלחייה. היא היתה עייפה.
זמן רב לא ראה אותה אוכלת. כאילו ניזונה מבכי. מכאב.
ידיה הרכות נחו על שולחן העץ הגס והיא נאנחה. רבות.

לאחר מכן שכב במזרונו והביט בירח. אבא הבטיח שיום אחד שניהם
יגיעו לשם יחד. אבא שיקר. אבא נסע לשם לבד, לשמיים, והשאיר את
הילד כאן, לבד.
גם לילד יש דרך ארוכה. אמא אומרת שהוא יהיה כמו אבא: יגדל
נבון. וישא אישה. "יהיו לכם הרבה ילדים"...
"אני לא רוצה ילדים" ענה לה. "אין בכך טעם" .
-"מדוע אין טעם"? שאלה אימו. "ילד צריך אבא" ענה.  "ואני אמא,
לא יכול להבטיח דבר. אבא הבטיח המון ולא קיים, ואני אמא, אני
פוחד להיות כמו אבא".
"ילד קטן שלי" חיבקה, "נשמה עם גוף של ילד ונפש של אדם מבוגר".


השמיים האין סופיים סנוורו מעט בעיניים ורוח של תחילת דצמבר
פרצה דרך החור הקטן שבחלון האוורור.
צלליות עמומות על הקיר נעו בקצב איטי. הוא לא פחד. אין ממה
לפחד.
נרדם.

בבוקר עשה את דרכו הקצרה אל כיתה ד'.  המורים חשבו כי הוא הילד
הנבון ביותר. "אבא לימד אותי" היה אומר בגאווה וכולם השיבו
בחצי חיוך- חצי הבנה. הוא היה מתגאה בכוחו של אבא שעזר להקים
תפאורה להצגת "גברים קטנים" של לואיזה מיי אלקוט. היה נושא את
הגזע הגדול ומניח כאן או שם מבלי להתעייף.

דרך נהדרת היתה בין ביתו לבית הספר.
שבילים פרחוניים מלאיי ירק רענן ששיוו לאופק מראה ציורי ביותר.
ביום הראשון פסע עם אמא ואבא יד ביד. יחד קטפו פרחים אדומים
למען המורה החדשה.
אך היום פסע לבד בשבילים אלו. הוא ועופות ערמומיים שקול
צווחותיהם מילא את האוויר הקר.
הילד הגיע. התיישב. על הלוח היו שאריות של מילים. אחדות נמחקו
כליל.
שירי חנוכה כתובים על ניירות צבעונים התלוים סביב, על הכתלים.

היום הוא היום הראשון של חג החנוכה.
מדליקים חנוכיה יחד עם.. אמא.
עיניו הלחות בהו בחלון. עץ חצי עירום ניצב בחוץ. גשם קל החל
לרדת והילד הקטן בהה בעץ בעינין הגדולות. "בטח קר לך. נכון"?
חשב.
קול הפעמון נשמע ומטר של ילדים הגיח מבעד לדלת הפתוחה.
אף אחד לא יודע על המתרחש. על שהתרחש. טוב שכך.
הגברת נכנסה בבת-צחוק. "שבו בבקשה. היום נשיר שיר שמח. שיר של
חנוכה."
שירי חנוכה וסיפורי המכבים וכד השמן החלו להיפלט מפיה והילד
בעיניים מבריקות האזין לכול מילה. "כמה טוב להיות גיבור" חשב.
"וכמה טובים הם הניסים".

באותו ערב שכב במזרונו והתבונן בירח. על רף קטן שהתקין אבא
עמדה חנוכיה עירומה.
הילד קם והדליק נר ראשון של חנוכה.
שכב שוב.
כוכב ערפילי קטן עמד בשמים והירח משמאלו, כאילו בא לגונן עליו.

המילים נפלטו מעצמן:"אבא, שמור עלי" ביקש.
דמעות החלו לזלוג על לחיו הרכות. הכוכב הערפילי נצנץ בשמים
בחוזקה.
"אבא! אתה שומע אותי!" צעק.
אמא עמדה בפתח. חיבקה את בנה. חיבוק חם, חיבוק אוהב.

למחרת ישבו יחד תחת גגון העץ של גן המשחקים השכונתי הישן.
זו היתה הפינה שלו ושל אמא.  ומשם יכלו לצפות על כולם.