בספרייה בבית הוריי מצאתי ספר ישן על תולדות ההתיישבות והתחלתי
לרפרף בו.
הרגל הוא שיש לי מימי ילדותי, לרפרף בספרים, לקרוא עמוד או
שניים ולהניחם.
קטעים מיומני החלוצים על העבודה הקשה, נופי הארץ, הקדחת,
החברותא, הגעגועים. באחד הדפים עצרתי. השומר - החלוץ א.ק. רכב
על סוסתו לעבר המאהל הבדואי, מחזק ליבו לקראת העימות עם בני
השבט בדבר הפרה שנעלמה. שקוע במחשבות, הרים לפתע את עיניו
והביט סביבו. הביט בגבעות המצהיבות בחמה, בעיזים המקיפות שיח
מותש, בקו הרקיע הבהיר, וגל של אושר מופלא, כאב מתוק שאין לו
סוף, הציף אותו. חזהו רחב והתפשט אל מעבר לגבעות, מעבר לקו
הרקיע, ונמס אל תוך היקום כולו. א.ק. הטיל ראשו לאחור ופרץ
בצחוק של תמהון ואושר, שהתגלגל ומילא את היקום. מה יאמר
לחבריו, איך יסביר את שקרה לו?
קראתי וחזי רחב, האושר מילא את גרוני ובקע ללא מעצורים. אותו
אושר ללא גבולות, אותו צחוק משוחרר שהציף את א.ק., קלח בי
וחיבר אותנו לאחד, אותי ואת השומר-החלוץ של תחילת ההתיישבות
בארץ.

חלום שחלמתי לילה לפני שחזרתי לארץ לאחר מספר שנים בחו"ל.
באמת.