אני פונה ימינה מהרחוב של האוניברסיטה לחניון של הבריכה, מקווה
למצוא במהירות מקום חנייה. שיט, מפוצץ כאן, ידעתי שהייתי צריך
להגיע קודם. אני עושה שני סיבובים ואז מוצא מקום חנייה שמספיק
לי רק בקושי, בגלל איזו מטומטמת שחנתה עם הקדימה ולא ברוורס,
כך שיצא לה עקום. הפעם אני זוכר להציב את הכיסוי הכסוף כנגד
השמשה הקדמית, משום שבכל פעם שאני שוכח, ההגה המסריח שורף אותי
כשאני נוגע בו בדרך חזרה הביתה.
מגיע לכניסה, ומעביר בעצמי את הכרטיס המגנטי שלי בסורק. אם אני
אחכה לבודק שיעשה זאת, אני איאלץ להתייבש פה עוד איזה דקה
לפחות, עד שהתרח הזקן יזוז. אני עובר דרך השירותים כדי לדפוק
חרבון לפני השחייה, אפילו שאני לא ממש צריך. זה די מעצבן
להרגיש פתאום צורך לחרבן כששוחים, הורס את כל המומנטום. מחליף
לבגד הים החדש שקניתי, אחרי שהקודם התפורר בפעם האחרונה. מזל
שזה לא היה כשהייתי במים, אחרת היה יכול להיווצר מצב די לא
נעים, אני חושב בעודי נזכר באפיזודה המשעשעת. החדש הנו
בגד-ים-תחתונים כזה, צמוד, ואני מרגיש בו עירום במקצת. הוא גם
לוחץ לי במפשעה, אבל המוכרת אמרה שככה זה אמור להיות.
אני עומד ליד הבריכה ומחפש כיסא לשים את הדברים שלי עליו. יש
כמה אפשרויות: אני יכול למצוא מקום בדשא שמסביב, אבל זה ממש לא
בא בחשבון, משום ששם מתמקמות תמיד המשפחות והנקבות המזדקנות.
מסביב לבריכה עצמה יש את כיסאות-הנוח הכחולים, את כיסאות-הנוח
הירוקים ואת הכיסאות הרגילים, הלבנים. אני מעביר מבט בוחן על
מנת לזהות איפה יש יותר כוסיות, ובוחר לי מקום. זה כסא-נוח,
אמנם בשמש, אבל משני צדי משתזפות בנות. אני לא רואה את הפנים
שלהן, אבל עם כזה גוף, כמה רע הן כבר יכולות להיראות ? אני
מתיישב על הכסא ומביט מסביב על האוכלוסייה, תוך כדי שאני מוציא
מהתיק את קרם ההגנה ומורח על עצמי בפנים ובעורף. בשאר הגוף אני
לא מתמרח, משום שאני רוצה להשתזף בו כמה שיותר. אני נזכר איך
לפני כמה זמן הייתי עם מישהי אצלי בחדר, והיא נגעה לי בבטן
ואמרה ש"באמת יש לך צבע מאוד יפה". זה בגלל שלפני כן, כשעוד
היינו עם הבגדים, בבית הקפה, התרברבתי בפניה שאני ממש שזוף
בזכות השחייה ושתראה בעצמה אם היא לא מאמינה.
תוך כדי פיזור הלבן המעצבן של הקרם על הפנים שלי אני סוקר את
באי הבריכה. אני מזהה חלק ניכר מהם, ונזכר בשמות שחבר שלי ואני
המצאנו לקבועים. את "הצוללת" הרעשנית קשה לפספס. זו בחורה
ששוחה די טוב, אשר נהגה להגיע בקיץ שעבר עם בגד ים צהוב זרחני.
בגלל זה קראנו לה "הצוללת הצהובה", או בקיצור "הצוללת". לידה
יושבת "ליידי די". ל"ליידי די" יש חזה רב ממדים, ומכאן נובע
שמה. יום אחד גילינו שהיא ממוצא רוסי, אז חבר שלי הוסיף את
ה"ליידי" (גם אני לא מבין מה הקשר). במים אני מזהה את "איש
הקומנדו", אדם מבוגר יחסית, שרואים שבצעירותו היה בריון,
ושמשום מה מתעקש לשחות עם משקפת צלילה שחורה, מאלה שמכסות את
העיניים והאף. במסלול של המהירים נמצאים שלושת המתרוממים. הם
שלושה בחורים שריריים, שגם שוחים די טוב. אחרי שגילינו שהם
לועסי כריות/מחזיקי מעקים/לוגמי זרע/מפליצי קוטג', הבנתי למה
תמיד בנות אומרות שההומואים הם הכי כוסונים וחבל שהם הומואים.
"דיאט קולה" לוגמת כהרגלה מפחית דיאט קולה. היא ממש שווה, אבל
די סתומה, אם לשפוט לפי דברי חבר שלי שניסה פעם לדובב אותה,
ללא הצלחה.
על שפת הבריכה מגיעה הדילמה השניה שלי - באיזה מסלול לבחור. יש
את המסלולים של הזקנים ושל האיטיים, שניהם אינם באים בחשבון,
כמובן. ההתלבטות היא בין המסלול של המהירים, והמסלול של
הבינוניים. בדרך כלל אני מעדיף לשחות במהירים, אלא אם כן
מתקיים לפחות אחד מתוך שלושת התנאים הבאים:
1. במהירים שוחים "המקצוענים", שלעומתם אני נראה        
   כמו ג'וק מפרפר באסלה.
2. מסלול המהירים עמוס ומסלול הבינוניים יחסית ריק.
3. בבינוניים יש כוסיות ובמהירים אין.
אני בוחר לבסוף במהירים, ונעמד על הקצה. קצת באסה להתחיל
לשחות, כשלפניי עוד 2.5 ק"מ. גם אין לי ממש חשק לקפוץ למים,
שנראים חמימים עד כדי גועל שתן. לאחר שאני מתחיל להרגיש קצת
מטופש לעמוד על שפת הבריכה ולבהות במים, אני קופץ ראש, וכרגיל
נכנסים לי מים לעיניים. נו מילא, אני כבר אוציא אותם בצד השני,
ובינתיים אשחה בקריצה, עם עין אחת סגורה. אני מתחיל לחפש את
"האתגר" שלי  להיום. "האתגר" זה שחיין ששוחה מעט יותר מהר
ממני, שאני מכריח את עצמי לשחות לפניו או מאחוריו מבלי לתת לו
לעקוף אותי או לברוח לי, בהתאמה. עדיף שזו תהיה בחורה, כמובן,
מאחר וכך יש לי תמריץ חזק במיוחד לעמוד באתגר. "נראה לך שבת
תשחה יותר מהר ממך, יא אפס ?", אני מעודד את עצמי לתחרות
הסמויה. עצמי מסכים בלית ברירה, ומפעיל את הרגליים והידיים מעט
יותר מהר, כי בכל זאת אסור לנו לקרוע את עצמנו ישר על ההתחלה.

בכל פעם שאני מסיים שתי בריכות, אני צועק לעצמי מתחת למים את
מספר הבריכות שכבר שחיתי. מאוד קל להתבלבל בספירה, ויש לי מעין
חוק שאומר שאם יש ספק  אז אין ספק, ממש כמו בצבא הדפוק. זו
הסיבה שאני ממש שונא להתבלבל, זה תמיד לרעתי, ולכן אני צועק את
המספר מתחת למים, כך שחוץ ממני אף אחד לא ישמע ויחשוב שאני
איזה פסיכופת.
אני ממשיך לשחות, וחושב לי מחשבות עליזות על המוות, תכלית
קיומנו בעולם, ולמה לעזאזל ההיא בדיסקוטק אמרה לי "לא". ואז
אני נתקע בדביל התורן. זה אידיוט שמעז להיכנס למסלול המהיר,
ולשחות בו חזה במהירות של גרביל פיסח. לא רק שהוא שוחה חזה
באיטיות מחרידה, הוא גם עושה זאת במרכז המסלול, ולא נותן
לעקוף. אני מנסה לעקוף אותו במהירות, וכמעט נתקע בזה שחותר
מולי באותו רגע. אני מסתובב אל הגרביל לאחר העקיפה, ומבהיר לו
במבט קשה, שאני לא מרוצה מנוכחותו במסלול. זה  לא עוזר, כמובן,
אבל אני לא יכול להשתמש ישר בתותחים הכבדים שלי. בפעם הבאה
שאני עוקף אותו  (4 דקות מאוחר יותר), אני נצמד אליו תוך כדי
עקיפה ומכריח אותו להידחף לשול. עדיין לא מבין, מה ? חכה חכה,
יא חרא. בעקיפה הבאה אני נזכר פתאום שבכלל רציתי לאמן היום את
הרגליים, ומשפריץ על איש-הרפש מים כדבעי ישר לפרצוף. הפעם אני
לא מסתכל אחורה, כדי שלא ידע שעשיתי זאת בכוונה. לא זז, החלאה.
אתה פשוט מטומטם, נכון ? בחיוך זדוני אני שוב מתקרב לטינופת
מאחור, והפעם מעיף עליו כמות מים שלא הייתה מביישת את המדחף של
"קווין אליזבת". בייאוש אני רואה שהפרעוש חסר-הדעת עדיין לא
קולט למה אני מתעלל בו. אין ברירה, כשהמעשים נכשלים יש לעבור
לדיבורים:
"סליחה, אם אתה מתכוון להמשיך לשחות חזה בקצב הזה, אולי עדיף
שתעבור למסלול של הבינוניים", אני מעיר בחן.
"טוב", מגיעה התשובה המיוחלת. ברוך השם.
אני ממשיך לשחות, מעודד משום שכבר אין לי עוד הרבה. יד שמאל
שלי מסתבכת בשערה שחורה ומרקיבה, ארוכה כאורך הגלות, ובשאט נפש
אני מעיף אותה למסלול שליד, ממנו היא בטח באה.
אולי היום אני אתחיל סוף סוף עם מישהי. מה יש, אסור ? "הנה, מה
דעתך על זו שעברה מולך עכשיו ?", אני שואל את עצמי ונזהר מלעטר
אותה בתואר רם המעלה "כוסית". מניסיוני המר אני מודע לכך שהרבה
"כוסיות" מתגלות לבסוף כנשים בנות 38 עם צלוליטיס וכרס קטנה
וקופצנית, שמזכירה לי תמיד גבינה מקולקלת. במים הכל נראה שונה,
הגוף מתוח ונראה רזה ומוצק. מעבר לכך, לא ניתן לבחון מתחת למים
את פניה של האובייקט, בשל הכובע והמשקפת, וקשה להתאים גיל
כרונולוגי משוער לגוש בשר מזדמן.
אני מסיים את החלק הראשון בשחייה ונעמד ליד הקיר. גם היא עומדת
שם, ואני מגלה שהיא דווקא בסדר. אולי לא כוסית עולם, אבל בהחלט
חמודה פלוס. אני מסתכל עליה כמה שניות, והיא מחזירה לי מבט.
בזמן שאני תוהה אם היא הסתכלה עלי רק משום שאני הסתכלתי עליה
קודם, היא מתחילה לשחות, הנבלה הקטנה. חבל, אבל מה אפשר לעשות.
"יאללה, 100 פרפר" אני ממריץ את עצמי. שוחה וחוזר מתנשף לקיר,
ושם היא עומדת ומחכה רק לי. טוב, אולי לא רק לי, כי איך שהגעתי
היא התחילה לשחות שוב. "שיט, עוד 100" אני מאנפף בקול ענות
חלושה ויוצא בלב כבד למשימה. כשאני חוזר הפעם, היא לא נמצאת
ליד הקיר. אני נח כמה שניות, ואז, בקריאת הקרב המסורתית שלי,
"יאללה, 100 פרפר אחרונים ושילכו כולם להזדיין", אני מתחיל
לשחות שוב. כשאני חוזר אני מביט לאחור לראות איפה בדרך נפלו לי
הריאות, מאחר ודי קשה לי לנשום. לבריכה נכנס מישהו, ובעיניים
כלות אני מתבונן בו מנשק את החמודה פלוס שלי. תמיד יש להן חבר,
לעזאזל. אני מנחם את עצמי בכך שבכל מקרה לא היה לי האומץ
להתחיל אתה. אולי בפעם הבאה.
אני יוצא מהבריכה, וקונה שני קרטיבים, אחד לי ואחד לחבר שלי,
שבינתיים הגיע. "ראית את ההיא ששחתה במסלול שלי ? בדיוק
כשרציתי להתחיל אתה, הגיע הקוף השעיר ההוא ונישק אותה, ו ...",
אני מתחיל לספר את עלילות הגבורה שלי. חבר שלי מקשיב בחצי
אוזן, משום שהוא עסוק בלהרכיב חזרה את הקרטיב שהתפרק לו. מה
לעשות, שוב שכחתי שאסור לקחת אותם מראש הערימה.