יום יום הוא הלך שם. באותה השעה, על אותו שביל העפר העולה
בינות לגבעות. הוא אהב את הנוף, את בעלי החיים, את כל הצמחייה
הקטנה והנמוכה שכמעט אף אחד לא טרח אף פעם להתבונן בה מקרוב,
לאורך זמן. משהו באווירה ששררה שם תמיד משך אותו לחזור אל אותו
המקום שוב ושוב, כשכל פעם הוא חווה את המקום אחרת, טיפה שונה
מן הפעם הקודמת.
כל ביקור שם היה בשבילו מעין צבירת כח בשביל לשרוד בעולם
שבחוץ, האכזרי, הדיסוננטי. הוא הרגיש שכך צריך העולם להתקיים,
כמו בטבע - באמת אחת וברורה, שאין איש יכול להגדירה אך אין איש
שלא ירגיש אותה כשהוא מהלך לו לבדו בשדות פתוחים.
העולם היה כ"כ קרוב להיות שלם, קרוב מכדי להמשיך להיות. אין
העולם שלנו יכול להחזיק מעמד בלא ייסורים.
אותה שעת דמדומים שהוא כל כך אהב, אותה השקיעה המלווה בקרקורי
צפרדעים וצרצורי ציקדות מזדמנות, אותם הפרחים. אך הפעם הכל היה
שונה, כמו ריק. הגבעות הירוקות הפכו פתאום להרים של יאוש, וככל
שעבר הזמן הם רק גבהו יותר ויותר. או שמא הוא הלך ונהיה קטן
יותר? הצמחים הקטנים נהיו פתאום כה מאיימים, ואף שחזותם לא
השתנה, הווייתם השתנתה בתכליתה. ובעלי החיים, על זמזומיהם
ורשרושיהם העדינים, שינו פניהם ונהיו ללא יותר מסתם עוד
אובייקטים במרחב הפתוח. הרבה הרבה פרטים, ללא הרמוניה.
החל מאותו היום הוא ניסה בכל כולו לחזור אל הגבעות הקטנות
והעדינות, אל שביל העפר שכה אהב להלך עליו. אך ככל שחיפש יותר
הגבעות רק הרחיקו יותר, ודרכי העפר נכבשו בידי רגליים גסות
יותר.
והעולם - אדיש כתמיד. והרי מהו עוד אובייקט אחד קטן מתוך
הבריאה הגדולה? מה החשיבות של עולם חרב - אם הוא חרב רק אצל
ישות אחת?
את הזעקות שזעק בימים הראשונים החליפו אנחות יאוש.
צמח החיים שבו קמל. נשארה רק ישות בודדה במרחב פתוח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.