אני עומד שם למעלה, הרוח העזה בפני גורמת לעיני כמעט להיעצם,
רגלי היחפות נטועות באריחי המרפסת הקרירה. אויר קריר של יום
בוקר חורפי מעביר צמרמורת לאורך כל גופי.
מימיני שוכב סולם שעליו נשארו שרידי צבע צהוב מצבעו המקורי.
משמאלי, אדנית עם חמישה פרחי גרניום שמתבדרים ברוח.
עורב שחור כמו הלילה עף ומתיישב על המעקה לידי. מקנא אני בו כל
כך, הוא יכול לעוף, פשוט לפרוש את כנפיו ולעוף, כשלא כיף לו או
כשהוא סובל, הוא יכול פשוט לעוף מהמקום הרע שבו הוא נמצא
ולברוח.
אני מתבונן למטה, למקום שבו אשכב עוד מעט ללא רוח חיים, מפה
אנשים נראים קטנים, ממש קטנים, יש שם גם כמה עשרות מכוניות
שצופרות, צפירתן כאילו קוראת לי אליהם למטה.
האנשים למטה רק מחכים, מחכים לי שאקפוץ ושרגלי יעזבו את
יציבותה האיתנה של המרפסת, כדי שהם יוכלו להמשיך בחיים העלובים
שלהם.
נהר סוחף של מחשבות שוטף את ראשי, לא נותן לי להתמקד לרגע על
אף אחת מהן.
בסך הכל החיים זורמים, כמו הדם שיזרום מגופי כשאפגע ברצפה
וברגע זה עולמי יכבה, אשכב שם שותת דם, לפחות גופי הפיזי, אבל
האני האמיתי, מה שבפנים ממש עכשיו יצעד אל עבר האין-קץ.
כל יום שמגיע הוא אותו דבר בדיוק, ויהי בוקר ויהי ערב, והנה
עבר עוד יום, משעמם, עצוב, כמו היום הקודם, כמו יום המחר, אין
לי טעם לחיות בעולם כזה.
האנשים נולדים לעולם עצוב, עולם שבו לאנשים אין טיפת חמלה
ורחמים אחד כלפי השני, עולם של צביעות והתמסחרות, עולם של רוע
ומלחמה, של עצב ובדידות.
אני גם הייתי כזה פעם, בן אדם רגיל כמו כולם, שחי את החיים רק
כדי לחיות, בלי שום רגשות, הייתי אדם חרא בעולם חרא.
אז לא! אני לא צריך להיות כמו כולם ולצוף באוקיינוס של זוהמה,
אני אברח מן העולם הזה, מן הזוהמה, והדרך לעשות כך היא הדרך
למטה מן המרפסת.
אז כאן זה נגמר! לא אקנה לעצמי עוד סבל! הבטתי את מבטי
האחרונים על העולם, קפצתי, רגלי עזבו את המרפסת. |