נועה עומדת בחדר החשוך, המואר רק במנורה האדומה שלה.
עושה פוזות מול המראה, ונזכרת איך היא כמעט ידעה אותו, ואת
המצלמה שלו.
איך בדיוק לפני חצי שנה הוא כמעט ידע אותה, את המראה שלה משתקף
בתמונות שלו בכזאת אלגנטיות, בכזה יופי שהדהים אותו כל כך, את
חן.
איזו תמונה.
חן ושיגעון הצילום שלו, מצחיק - מטורף שכזה.
איך היה עומד כל יום בדיזנגוף סנטר ופשוט מצלם אנשים, נועה
לעולם לא תשכח.
שם בשער... נדמה לה ששער שבע או חמש, מול "תומר", חן ישב וצילם
וצילם וצילם, ותחושת האקסטזה השתלטה עליו.
בערך בסוף חודש מאי - תחילת יוני, התחיל להיות חם.
נועה וידידה אסף חזרו מהתיכון - יום אחרון של לימודים לכל
החיים!! וכמה שהם היו שמחים...
והם נכנסים לסנטר. אסף רוצה חולצה של מטאליקה, "לחגוג" את סופם
של הלימודים, לעולמים.
נועה רקדה לו, היא אהבה את איך שהוא הריע לה ותופף בידיו על
הקירות בזמן שרקדה.
ובשער חמש, היא רואה את חן.
שיר של כנסיית השכל ברקע.
אפשר לומר שנועה זוכרת את כל הפרטים של הרגע הקוסמי הזה.
החלילים בסוף "ואת מתפשטת" והגיטרה של יורם חזן הסולן צורחת
ביחד עם הקול שלו.
זה היה מדהים.
עיניה צדו את עיניו של חן, והוא הפסיק לצלם והביט בה.
היא חייכה.
"מי זה? אתה מכיר אותו?" שאלה נועה את אסף.
הוא לא ענה לה, רק משך את ידה לכיוון החנות, וחן נעלם ממנה.
הוא המשיך לצלם עד שאצבעו זבה דם, וכאב לו.
למה הבחורה הזאת הלכה? איך שהייתי מצלם אותה... חשב חן.
הוא ארז את המצלמה והלך לדירה שלו בסוף שינקין. הוא הביט
לרחוב, חיפש אותה במבטו.
הוא שם את הדיסק של הכנסייה ברקע, מה ששמע באותו זמן בסנטר,
ונרדם.
נועה עזבה את אסף כמה דקות לאחר המקרה, והלכה הביתה. מאחורי כל
ההמולה של מרכז תל אביב.
בחורה דכאונית עם שמחת חיים, ישבה לה נועה בחצר ביתה ודמיינה
עתיד טוב, וחשבה בין מחשבה שמחה אחת לאחרת, על הצלם המוזר הזה
עם זקן התיש הקטן, השיער הארוך והעיניים החודרות. ונרדמה.
חופש גדול. יותר גדול מכל חופש.
נועה קמה לצלילי הרדיו, אך בעיקר לצלילו הצורם של קולה ה"ערב"
של אימה, שזמזמה את השיר המנוגן.
"נועה, היה לך טלפון קודם מאסף. הוא נשמע מודאג מותק הכל בסדר
חמודה?" אמרה אמא של נועה ויבשה בידה צלחת.
"כן, כן. אני מיד אתקשר אליו חזרה. תסגרי את הדלת אמא של האור
נכנס לי בעיניים כוס אמוק..." אמרה ושמה את הכרית על ראשה בגלל
האור שצרב בעיניה.
כשנועה קמה, השעה כבר הייתה שעת לפנות ערב, לקראת השקיעה, היא
הרימה את הטלפון וחייגה לאסף.
- "שלום גברת א', אסף נמצא?
- שנייה נועצ'קה אני אקרא לו. אספיייייייייייייייי!! נועה.
- הלו נועה, איפה היית יא מסטולה? בא לי המבורגר, בואי
לסנטר.
- טוב נו, תן לי חצי שעה להתעורר ואני שם.
- סבבה. ביי.
- ביי.
שניהם מנתקים ואסף הולך להתלבש.
שם את החולצה שקנה עם נועה אתמול, ורץ לסנטר. שער חמש.
והנה היא באה מולו ועל פניה חיוך חופשי.
"הלו כוסית, מה קורה איתך?" שואל אותה אסף, נושק לה על לחיה
בידידותיות ומחמיא לה על חולצת הבטן השחורה שלה.
"אני בסדר. רעב אה? יאללה בוא נגרוס איזה בורגר. בוא."
הם הלכו ביחד, מדברים על דיסקים שעומדים לצאת, איך הם הולכים
להשיג את הכסף לקנות אותם, מה הם יעשו בחופש הזה (חוץ מלשמוע
את הדיסקים האלה...), ושנכנסו בשער חמש, ראו את חן.
הפעם הוא בדיוק החליף סרט צילום, וכשראה את נועה והשקיעה התל
אביבית מאחוריה, ליבו, כמה קיטשי אך נכון, החסיר פעימה.
"אממ... אסף, תקנה את האוכל ואני אחכה לך כאן טוב?" אמרה לו
נועה כשהבחינה בצלם מאתמול. החמיא לה שהוא הסתכל עליה, והיא
רצתה שזה יימשך.
"את בטוחה? טוב, חוזר מייד. אל תלכי לשום מקום!" אמר אסף,
ולמרות שלא רצה לעזוב אותה בידי הצלם המוזר הזה, עשה כדבריה,
והלך.
חן נבהל. מה אני עושה? היא רק ילדה! חשב תוך כדי שהלך לעברה,
עוזב את עמדת הצילום שלו בשער חמש.
חן לא היה מנוסה בזה. עברו הרומנטי הסתכם באיזו חברה בגיל 19,
והמון המון סטוצים חסרי משמעות. הוא חשב מה לומר לה, ופיו בגד
בו, לא ידע.
הוא פשוט הלך לעבר השער, והפנה את מבטו לנועה. היא הלכה אחריו.
נועה הבינה למה התכוון, הוא רצה שהיא תבוא איתו. משהו משך אותה
אליו, עד שהייתה חייבת לרוץ אחריו.
הם יצאו, אחד אחרי השני, לרחוב ההומה.
נועה הייתה מהופנטת ממבטו של חן שעקב אחריה, למרות שגבו היה
מופנה אליה.
כבר היה חושך, ונועה מצאה את עצמה ברחוב שינקין, איפושהוא
בסופו.
פתאום חן עצר. סגר את עיניו חזק וחשב - אני הולך על זה. Fuck
the damn system.
הוא הסתובב אל נועה, הושיט לה את ידו, היא נטלה אותה בחזקה
והרגישה צמרמורת עזה בגבה. מה היא עושה? מה האדם הזה גורם לה
לעשות? חשבה ונכנסה לדירה הזרה בלב לא שלם.
אסף כבר לא ראה את נועה באותו היום. היא נעלמה ממנו. אחרי
שחיכה שעה בשער חמש בסנטר, עשה סיור באיזור, נכנס לחנויות
הדיסקים לחפש אותה, והתייאש. הוא הבין מה עשתה וכעס עליה.
אסף עבר ליד הדירה בסוף שינקין,ולא ידע מה קורה שם. והמשיך
ללכת.
חן הוריד את המצלמה ושם אותה על הספה המסמורטטת שלו.
לא היו לו הרבה דברים בדירה. מערכת, כמה כסאות, שולחן ששימש
בעת הצורך כחדר חושך, מקרר, מיטה, ספה, והמון המון תמונות
שצילם.
נועה עמדה בצד, בחושך, כמעט מחוץ לטווח של המנורה האדומה של חן
שעמדה באמצע החדר - דירה.
ברקע אותו דיסק מאתמול במערכת ששכח לכבות.
נועה חייכה והתקרבה אליו.
"אני לא יודעת מה אני עושה". אמרה לו.
"זה בסדר, גם אני". ענה לה בזמן שהיא התרחקה ממנו וחיכתה. האור
האדום האיר את פניו.
הוא לקח את אהבת חייו בידו, והחל לצלם את נועה.
היא רקדה בשבילו. יותר טוב משרקדה בשביל אסף.
החולצה ירדה ממנה, ותוך זמן קצר, עמדה מולו ערומה, צוחקת
ומפזזת, כמו ילדה קטנה וטהורה - בדיוק מה שהיא, בדיוק מה שהיא
רוצה להיות.
חן צילם אותה בטירוף. את פניה המסתוריים והמשקפיים השחורות, את
כתפיה, את רגליה, אפילו את השיער. הוא חייך וצחק, גם היא.
התמונות היו יפיפיות!
נועה רקדה בשבילו, מטורפת, מסוממת מהסם שהוא חן, ומפלאש
המצלמה.
לפתע עצרה לרגע והביטה ברצפה, חן הפסיק לצלם, התקרב אליה, אחז
בסנטרה...
הנשיקה הזאת היתה... אין מילים. ללא מילים. חום אדיר עבר בגופם
של השניים, ואם לפני חמש דקות עוד חשבה על אסף, עכשיו חן השתלט
על מוחה וליבה לגמרי, והיא השתלטה על שלו.
באור האדום והמועט, בחושך בדירה בשנקין, חן ונועה אהבו אחד את
השני כל כך... אהבה רגעית, של שניות דקות שעות.
נישקו, נגעו, בליל קיץ תל אביבי.
כל הלילה היו ככה, עד שהציפורים החלו לצייץ לאות בוקר.
נזהרים מאוד שלא להגזים, שלא לטעות יותר מדי, ונרדמו.
בוקר עלה, ונועה מצאה עצמה מחובקת בזרועותיו של חן.
מביטה בשערו החום והחלק והארוך, בפניו היפות, עיניו הכחולות,
גופו הרזה.
ונרדמה שוב.
בוקר עלה, וחן מצא עצמו מחובק בזרועותיה של נועה.
מביט בשערה השחור, בעיניה הירוקות המאופרות שחור חזק, פניה...
גופה המעוצב.
ונרדם שוב.
כשהתעורר בשנית, נועה כבר לא היתה לצידו.
הוא התרומם וראה שכבר לא היתה בדירתו.
חן קם והלך להכין לעצמו קפה של צהריי יום חמישי.
הוא פתח את החלון, מולו ה"נוף" השינקינאי, וסגר אותו חזרה באי
חשק.
על השולחן פתק בכתב עגלגל:
"חן, אם רק היית יודע עוד עליי. נועה."
הוא קימט את הפתק והעיף אותו לפח, ובכה. אדם בוגר בוכה בגלל
ילדה.
הוא ירד כמעט עירום לרחוב ודמעות בעיניו, בתקווה שעוד יספיק
לראותה מתרחקת ויעצור אותה ויגיד לה שטעתה... אבל נועה כבר
מזמן הלכה ממנו. והיא כבר כמעט הייתה בבית.
חן חזר לדירתו וזרק את המצלמה לפח. יותר לא היה בו רצון לאהבה,
יותר לא היתה לא תשוקה ואהבה, רק כאב גדול - לא היתה לו נועה.
היא הדליקה סיגריה בדרכה לסנטר לפגוש את אסף, כמו תמיד. אך הוא
לא היה שם, יותר לא חיכה לה.
דמה של נועה בער, דמעה שורפת על לחיה. היא לא ידעה מה עבר עליה
באותו לילה שבו שבה אליה תמימותה, ונלקחה ממנה בשנית.
נועה עומדת בחדר החשוך, המואר רק במנורה האדומה שלה.
עושה פוזות מול המראה, ונזכרת איך היא כמעט ידעה אותו, ואת
המצלמה שלו.
איך בדיוק לפני חצי שנה הוא כמעט ידע אותה, את המראה שלה משתקף
בתמונות שלו בכזאת אלגנטיות, בכזה יופי שהדהים אותו כל כך, את
חן.
איזו תמונה.