אני, רועי ומור היינו דחוסים ברכבת בין המון אנשים. עברו כבר
כמה שעות ככה ולא ידענו מה הולך לקרות לנו, מה שהיה בטוח זה
שזה לא הולך להיות משהו טוב במיוחד. בסוף הרכבת עצרה, והגענו
למקום שנראה ישן ומוזנח, רק מלראות אותו אפשר להיות בדיכאון,
שלא לדבר על להיות שם.
אנשים באו והתחילו להוריד אותנו מהרכבת בכוח. את מור הפרידו
מאיתנו, ולא ראינו אותה יותר. העמידו אותנו בשורה ביחד עם עוד
המון נערים שהיו איתנו ברכבת. מישהו הסתכל עלינו והתחיל לחלק
אותנו לשתי קבוצות, בהתחלה לא שמתי לב איך הוא מחליט לחלק
אותנו, אבל אחרי כמה זמן שמתי לב שכל מי שהוא מוציא מהשורה הם
אלה שנראו חלשים, רזים ונמוכים. ולא טעיתי, כי גם אותי הוא
הוציא משם. תמיד הייתי יותר רזה מרוב האנשים שהכרתי, לא כמו
רועי שהיה הרבה יותר חסון וחזק ממני. כבר הרגשתי שהסוף קרוב,
כשפתאום שמתי לב שמישהו שעמד בצד מסתכל עליי במבט בוחן, כאילו
הוא לא בטוח אם כדאי לבזבז אותי כל כך מוקדם. הוא ניגש אליי
ונעמד מולי.
"יש לך כשרונות מיוחדים?" הוא שאל.
"אני יודע לנגן בחליל", אמרתי. פתאום זה לא נראה לי כל כך
חשוב. כל השנים מאז שלמדתי לנגן הייתי בטוח שזה מדהים, כולם
אהבו להקשיב לי, אבל עכשיו ידעתי שאם הייתי לומד להיות איזה
נגר או מוסכניק, זה היה הרבה יותר עוזר לי.
אבל דווקא נראה כאילו זה מתאים לו. הוא סימן לי לבוא איתו,
והוא לקח אותי לחדר שחיכתה בו אשה. הוא אמר לה כמה מילים בשפה
שלא הבנתי, והלך משם.
"תנגן."
הוצאתי מהכיס של המעיל את החליל שאני תמיד לוקח איתי, והתחלתי
לנגן. זה נראה כאילו הנגינה שלי מוצאת חן בעיניה, אבל כשהיא
הפסיקה אותי אחרי כמה זמן ואמרה לי לבוא איתה, כבר לא הייתי
בטוח. אבל נראה שבכל זאת היא החליטה שאני מספיק טוב, כי יום
למחרת כבר עמדתי באחד הצמתים של הרחוב הראשי ביחד עם אלכס ודני
שהכרתי ממגמת מוזיקה, וזה מה שעשיתי כל היום. זאת הייתה הפעם
הראשונה בשבילי (ואני בטוח שגם בשבילם) שניגנתי ולא נהניתי
מזה. כל כך הרבה אנשים מסביב הולכים, מתאמצים וסוחבים דברים,
ואנחנו עומדים שם כמו אידיוטים ומנגנים, כאילו בשביל שיחשבו
שזה לא כל כך נורא. היו כמה פעמים שראינו מישהו שבאמצע העבודה
פשוט התמוטט מחוסר כוח, לפעמים אפילו מת, אבל לא יכולנו לעשות
כלום, רק להמשיך לעמוד שם ולנגן מנגינות שמחות.
יום אחד ראיתי את רועי עובר ברחוב מולי. זאת הייתה כבר הפעם
השלישית או הרביעית שראיתי אותו שם, אבל הפעם נראה כאילו ממש
קשה לו, הוא סחב על הגב משהו שלא הצלחתי לראות מה זה היה, אבל
זה נראה ממש כבד. לא יכולתי לעשות כלום ורק המשכתי לנגן. פתאום
הוא התמוטט. מייד רץ אליו מישהו וניסה להכריח אותו לקום, אבל
הוא לא הצליח ונראה ממש שבור. האיש שניגש אליו הוציא מהכיס
אקדח וירה עליו כדור בראש. עכשיו כבר לא יכולתי להמשיך, רצתי
אליו מהר אבל האיש תפס אותי והתחיל לקחת אותי משם. ידעתי שזה
הסוף.
הייתי בחדר גדול בסוף של תור ארוך, שלאורכו עברו כמה אנשים עם
כלבים גדולים, שנראו כאילו הם הולכים להרוג מישהו ברגע שישחררו
אותם. וזה באמת מה שהם עשו לכמה מאיתנו. כמו הרוב אני הגעתי
לסוף התור, והכניסו אותי לתוך תא צפוף ביחד עם כל מי שהיה שם.
ברגע שסגרו את התא נשמע רעש חזק מכיוון התקרה, וכולנו התחלנו
להיחנק. פתאום שמתי לב למישהו בפינה של החדר. זה היה אמיר, אחד
התלמידים הכי טובים במגמת מוזיקה, שישב וניגן על פסנתר. ידעתי
בדיוק איך הוא מרגיש, גם אני הייתי פעם בסיטואציה כמו שלו.
הצלילים החזקים של הפסנתר חדרו לי לתוך הראש, והרגשתי איך הכל
נגמר.

הסימפוניה השביעית של מוצרט מילאה את כל הבית. קמתי בלי חשק
מהמיטה וכיביתי את הפלאפון שלי, שלא יעיר את כל הבית. התלבשתי,
התקלחתי, אכלתי והלכתי לבית ספר, כמו בכל בוקר שגרתי. היום
איחרתי כמה דקות, לא נורא, נכנסתי לכיתה וישבתי במקום שלי ליד
החלון. השיעור היה כל כך משעמם שאפילו לא היה לי כוח להקשיב,
במקום זה אני ומור התחלנו לשלוח אחד לשני פתקים. פתאום המורה
הסתובבה ותפסה את מור קוראת את הפתק.
"מור, מה יש לך שם?" היא שאלה.
"כלום", היא אמרה.
המורה ניגשה אליה ולקחה לה את הפתק, קימטה אותו וזרקה אותו
לפח. אחרי כמה דקות היא בדקה שהמורה שוב לא מסתכלת לכיוון שלה,
ושלחה לכיוון שלי פתק חדש. פתחתי אותו וקראתי.
"איזה נאצית המורה הזאת."