מישהו הולך למות בסוף הסיפור הזה.
לא בגלל שמגיע לו, גם לא בגלל משהו שהוא עשה - אלו דרכם של
סיפורים - בסוף תמיד מישהו מת.
לא חייב להיות רק מוות אחד. יכול שיותר מדמות אחת תמות בסוף
הסיפור הזה - האפשרות קיימת אבל לא רצויה - התועלת השולית
במוות שני באותו סיפור קטנה, ולא משתווה לתדהמה ולהשתאות
הלופתות את גרונו של הקורא עם התרחש המוות הראשי.
עדיף לשמור גוויות לסיפור הבא.
אם כן, לאחר הליך מחשבתי קצר ומשכנע, הגענו למסקנה שמישהו חייב
למות בסוף הסיפור הזה.
השאלה שנותרה פתוחה היא - מי ?
האם יהיה זה דויד ציטיאשווילי, חלפן הכספים הגרוזיני שמרמה את
העיראקים ברח' בגין באשדוד ודוחף להם שטרות מזוייפים של דולרים
עם תמונה של משה שרת?
האם תהיה זו מלכה, הזונה טובת הלב מחוף תל ברוך שהסתבכה עם
הסרסור שלה בעקבות רצונה לנטוש את חיי הזנות ולפתוח חוג
לקרמיקה במתנ"ס המקומי?
ואולי יהיו אלו חיים ושמעון, שהסתבכו עם המאפיה בניו יורק
כשפתחו את חברת "חיים ושמעון גבייה באיומים בע"מ" בלב הארלם?
לא.
פשוט כי הם לא מהסיפור הזה.
הם באו מסיפור אחר.
בכלל, בסיפור  הזה עד עכשיו אין אף דמות.
נותרנו איפוא עם פרדוקס - מישהו חייב למות בסיפור שאין בו אף
דמות.
תהליך מחשבתי זה  מוביל אותנו למחשבה מפחידה אחת - היחיד
בסיפור הזה הוא הסופר - אני.
בכל רגע עלול לקרות לי משהו נורא ואני אפול חסר רוח חיים על
הריצ