היא עמדה שם, יחפה, שיער פרוע, גופיה לבנה, מכנס תחת,
דם על הידיים, שחור שנוזל מהעיניים
אמצע איילון, אמצע נובמבר הגשום...
דממה רועשת, שתיקה צועקת, וכולם נוסעים... וכולם עוברים...
ואף אחד לא מתייחס...
ועוד ווריד נחתך... ועוד דם נשפך... עוד לב מרוסק...
ועוד זיכרון שלא נמחק...
הגשם מתחזק... אבל הדמעות גוברות ומציפות אותו... ואותה תמונה
אחת שלו שתקועה בראש...
אותה תמונה של חיוך מדהים, עיניים מאושרות, עיניים כובשות.
לרגע מחייכת, נזכרת בחיוך, ולרגע שוב חותכת,
ועדיין לא מתייחסים אליה,
הם נוסעים, כמעט עליה,
היא צורחת הכי חזק, צרחה מייואשת "אני אוהבת אותךךךךךךךךך"
אבל היא אבודה, כי אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע,
הפעם היא נופלת ואין מי שיתפוס אותה,
כולם נעלמים, כולם מתעלמים, בשבילה כולם מתים.


רוצה לחיות אבל החיים דוחפים אותה למטה
רוצה לקפוץ, אבל הרוח מעיפה אותה אחורה.
היא לא יכולה לשכוח מה שהוא גרם לה להרגיש
אבל היא יודעת להבדיל בין המציאות לדמיון,
ומסוגלת להבין שלא הכל כרגיל,
אפילו שזה נראה כמו חלום בלהות,
היא לא תוכל יותר לעולם להרגיש אותו קרוב,
לא תשמע יותר את קולו, לא תוכל לחבק אותו,
היא איבדה אותו לנצח,
היא רואה אותו רק בחלומות ושומעת את קולו רק במחשבות.


הדמעות שהיא בוכה כבר הפכו לדם שנספג לאורך האיילון
הפאקינג בלאד מתחיל להסריח, והאיילון מריח כמו חדר מתים.
היא מרגישה שהפעם זה הסוף,
בוחרת לברוח מהצרות, מהמציאות,
הצרות באות מכל מקום, עכשיו אין לה לאן לברוח.
היא הולכת כמו מסוממת, בוכה כמו תינוקת,
נושמת כמו אסמטית, ומתה כמו כלבה!
וזה בגללו... אותו אחד, עם חיוך מדהים, עיניים מאושרות,
עיניים כובשות, עיניים הורגות!!!
מוות - כי היא שווה את זה.


אם הייתם מתייחסים, אולי הייתם מצילים ילדה אחת...
שעכשיו כבר אין מי שיעזור לה.
התסריט נכתב ע"י פארנויה זמנית ופינוקי על שמו,
ויצולם בקרוב!
4/2/2005