יום שישי.
תשע שלושים וחמש: "אתה יכול לבוא לקחת אותי?"
                            "מה יקרה אם תלכי ברגל?"
                            "נו, אין לי כוח..."
                            "טוב, עוד מעט..."

תשע ארבעים וחמש: שלוש שיחות שלא נענו.

תשע חמישים: "אני אדבר איתך יותר מאוחר. תלכי ברגל."
מוזר. לאן הוא נוסע במקום לבוא לקחת אותי? משהו קרה. ניסיתי
להבין מה.

אז הלכתי ברגל. הלכנו. הלכנו וצחקנו, צחקנו והלכנו. נפרדנו.

המשכתי ללכת, ממש עוד כמה צעדים, הגעתי לצומת.
הייתה התקהלות באמצע הכביש. ניסיתי להבין מה קורה.

פתאום ראיתי שזה הוא עומד שם באמצע הכביש. מוזר, למה הוא עומד
שם במקום לבוא לקחת אותי?
התקרבתי יותר. ופתאום, ראיתי את האופנוע שוכב על הכביש. ניסיתי
להבין מה קורה.

אלף סרטים עברו לי בראש אבל הלכתי לברר את האמת.

באתי אליו, הוא אפילו לא הבין שאני זו אני.
אף פעם לא ראיתי אותו ככה מבולבל וחלש. דיבר כמו ילד קטן
שהרביצו לו והוא מנסה לשחזר את האירועים.

שאלתי אותו מה קרה, הוא ניסה להסביר אבל בדיוק נהג האמבולנס
הגיע ושאל שאלות במקומי. ניסיתי להבין מה קורה.

פתאום גם הם הגיעו, כל אחד מכיוון אחר. ניסו להבין מה קרה.

הכניסו אותו לאמבולנס לטפל בו. אנחנו נסענו איתו. מנסות להבין
מה יקרה.

תודה לאל.
רק גבס ביד ימין, תחבושת ביד שמאל, צווארון וכאבים בכל הגוף.
תודה לאל.

"מה יקרה אם תלכי ברגל?" באמת שלא חשבתי שמשהו כזה.

"אלוהים אוהב אותך, את היית צריכה להיות שם איתי".
אולי, אבל אני לא אוהבת את עצמי, זה הרי בגללי.