היום הם בפארק, שוכבים על הדשא, זה לצד זה. אתמול זה היה בבר,
שלשום בבית קפה.

הם נהנים משמש אחר צהריים נעימה, אחר צהריים טיפוסי לאפריל.
אורן מיישר את השמיכה עליה הם שוכבים ומתיישב. הוא מוציא מהתיק
מחברת, כזאת עם כריכה עבה. מחברת שנראית כמו ספר. הוא בודק כמה
עמודים נשארו לו ונוכח לגלות שהוא צריך ללכת עוד היום, או אולי
מחר, לחנות הספרים בכדי לקנות אחת חדשה.

הוא שוב יצטרך לראות את פניו היפות, אך הלא נעימות, של בעל
החנות, שנראה באמצע שנות השלושים לחייו. שוב לראות איך הנער
שעובד שם מסדר את מדפי הפנטזיה והמילונים ומנקה את האבק מפינות
החנות היפה. הוא יבחן את מדפי הספרים, יבדוק אם הגיע משהו חדש
ומעניין, משהו אוטוביוגרפי וטרגי או מסע על גב חד-קרן.

אורן נאנח ומדליק סיגריה, ובשנייה הזאת מתרומם גם גיא, כנזכר
שגם הוא רוצה אחת.  
גיא מתחיל לדבר, אורן מתחיל לרשום.

הוא מספר לאורן על היום שלו עד אותה נקודה בה נפגשו בכניסה
לפארק, בחרו את חלקת הדשא והתמקמו בה. מספר לאורן הכל, לפרטי
פרטים. על התור בסופרמארקט בשעת הבוקר המוקדמת יחסית, על הדוור
שמביא לידיו את הדואר, על השכנה המעצבנת שפוגש, על השכנה
הנחמדה שפוגש, על התאונה שעושה, על הילדה במכונית ההיא שמדממת
מהראש ועל אמא שלה שנראית מתה, כמו בתה.  
גיא לא אוהב להצטדק. הוא שונא את זה כל כך, אבל אין לו ברירה.
אף אחד לא רואה אותו ואת מספר הרישוי שעל המכונית הכסופה שלו.
הוא חוזר בריצה למכונית ונוסע משם, כלום לא קורה. הוא נוסע
לעבודה, שבע וחצי בבוקר, ואף אחד לא יודע. שעה אחר-כך, הוא
שומע על התאונה ברדיו, מחפשים את האשם. והוא יושב שם ומצטדק
בפני עצמו, ולא בפני אף אחד אחר. לא בפני שופט, לא בפני
אלוהים. בפני עצמו.

ואורן רושם, כל הזמן רושם. הוא לא אומר כלום, מה שיכול לשגע את
גיא. גם לא באמצע הלילה, כשגיא מתעורר עם אקדח בפיו, אקדח
שחונק אותו. האוויר נעים, גיא נעמד בחלון, נותן לסם להתפשט
בגופו החיוור. הסם ששוטף את כל החטאים שלו. חטאים שעליהם הוא
מספר רק לאורן, לא לאף אחד אחר.

אבל אורן נעלם. אחרי שגיא מסיים לספר לו, שם על הדשא, אורן
סוגר את המחברת. הוא מדליק סיגריה נוספת ומושיט אחת גם לגיא,
ואילו הוא עוצם את עיניו לשנייה וכל כולו מרוכז בשאיפת
הניקוטין לראותיו, ובתוך שבע שניות, למוחו. ואורן כבר לא שם.