הייתי בדרכי חזרה הביתה מיום נפלא. קו 7 שנסעתי בו כל כך הרבה
פעמים הסיע אותי שוב הביתה. אני אוהב להתבונן באנשים שעולים
ויורדים מהאוטובוס. רובם בדרך כלל פשוט נכנסים ויוצאים. הנסיעה
בשבילם היא לא יותר מאשר חלק מהמציאות היומיומית, אבל מדי פעם
יש את האנשים הבודדים שעבורם הנסיעה הזאת היא משהו מיוחד. מעין
בריחה מהמציאות לרגעים ספורים. רק עד שהאוטובוס מגיע לתחנה.
באותו זמן הם נמצאים במקום שאני אוהב לקרוא לו מציאות נפרדת.
אני אוהב ללכוד את אותם האנשים ולצלם את הרגעים האלו בזכרוני.
אני אוהב לחדור לתוך המפלט היחיד שנשאר להם-לתוך המציאות
הנפרדת שלהם.
כך קרה היום בדיוק בקו 7. היא נכנסה כמה תחנות לקראת הסוף.
במבט ראשון לא הייתי אומר עליה משהו מיוחד. בחורה גבוהה עם
חזות מושכת. שיער שטני גולש, תחת עגול ויפה וחזה שמורם היטב
בחזיית פושאפ לוחצת מאוד. היא נכנסה והתיישבה במרחק ספסל ממני.
באמת שלא הייתי מקדיש לה תשומת לב מיוחדת אם לא המבט הזה שלה.
היה משהו מפחיד במבט הזה, משהו לא רגיל שחורג מעבר לגבולות
המציאות היומומית של אנשי האוטובוסים. הסתכלתי עליה. היא ישבה
עם הגב אליי. היא שילבה רגל אחת על רגל אחרת. פתחה קצת את
החלון והעבירה את היד בשיערה במעין תנועה מכנית שנועדה לסדר
אותו.הדבר שהפליא אותי היה שהשיער שלה היה מסודר לגמרי. בכל
אותו זמן תווי פניה לא השתנו ולו במקצת. אותו מבט קר מקרח
עדיין היה חקוק על הפנים שלה, שאילולא המבט הזה היו בהחלט
יכולות להיחשב ליפות. המשכתי לעקוב אחריה. לפתע היא חיטטה בתיק
והוציאה משם כמה דפים עם משהו חקוק עליהם בעפרון. היא לא שכחה
לסדר את השיער לפני. היא התחילה לקרוא בדפים. היא קראה במהירות
ועברה בין הדפים ללא שום סדר נראה לעין. מוחי החל לעבוד
בקדחתנות. " היא בטח עוברת על החומר למבחן לפני הבחינה החשובה.
גם אני נוהג לעשות את זה באוטובוס". אבל רעיון זה ירד מהפרק
לאחר שראיתי שהיא מקדישה לדפים איזושהי חשיבות מיוחדת שאי אפשר
להקדיש לחומר לימודי. היא קראה במהירות ולא הנידה עפעף, למעשה
הדבר היחיד שהיא עשתה באותם רגעים היה לסדר את השיער. ואז
התחלתי לקלוט את כל התמונה. "הפעולה המכנית של סידור השיער
לבטח מעידה על התרגשות או על עצבנות", חשבתי לעצמי. עצבנות
מאוד מוזרה זאת הייתה, כי לא היה לה שום סימן על פניה של
הבחורה. הסקרנות גברה עליי והחלטתי להציץ במה שרשום במכתב.
התרוממתי מעט והצצתי מעל כתפה. הצלחתי לקלוט קטעי משפטים
בודדים אבל זה הספיק לי. "אני אוהבת אותך", "אתה האהבה
הראשונה", "אני לא רוצה..", ולא קלטתי את ההמשך. הרגשתי סיפוק
עצום. סיפוק של ילד קטן שיודע שעשה משהו אסור. הבנתי הכול
עכשיו. הבנתי את העצבנות ואת הפנים החתומות ואת הלבוש הקפדני
וחסר הקמטים שלה. הכול היה ברור עכשיו. הצלחתי. חדרתי לתוך
העולם שלה, לתוך המציאות הנפרדת שלה. היא לחצה על זמזם ה"עצור"
ולאחר תחנה היא ירדה.
רציתי לאחל לה בהצלחה. רציתי להגיד לה שאני מבין אותה. רציתי
לייעץ לה ולהקשיב לה. רציתי להיות חלק מהמציאות שלה.
אבל כל מה שעשיתי היה להסתכל בחלון האחורי. ראיתי אותה יורדת
מהאוטובוס וחוצה את הכביש באותן פנים חתומות והליכה זקופה.
ראיתי אותה הולכת והופכת ללא יותר מאשר כתם קטן של צבע בנוף.
ראיתי אותה הולכת ונעלמת, ואיתה גם המציאות הנפרדת.