ישנם מעטים המתהלכים על פני כדור הארץ,
המבהיקים למרחוק כמו כוכב המנצנץ בשמים.
מעטים ונדירים ובולטים בינינו, כמו אבן יהלום מלוטשת,
הנתונה בערימת אבנים פשוטות וקהות.

שלוותם עוצמתית אך אינה שקטה.
זוהי שלווה הטומנת בחובה שמחת חיים, שופעת מרץ ואנרגטיות,
דריכות עליזה ובלתי מכוונת, הנכונה לכל מאורע ולכל הרפתקה
שבקרוב, בוודאי בקרוב, תבוא.

כך היה גם הוא.
מסתובב בינינו כוויקינג גבוה וחזק.
ועיני נשים וגברים כאחד היו מורמות אליו:
עיניים תמהות -
"הכיצד אפשרית כזאת עוצמה?"
עיניים מזמינות -
"התשהה בחברתי?" (שכן נוכחתו מסלקת את הקטנות והמרמור).
עיניים סקרניות -
העוקבות אחר עיניו שלו, הסוקרות את הסביבה בשמחה כאומרות "ומה
יפול בחלקי עכשיו? איזה עוד נתח אשאל לי מהחיים, לרקוד ולפזז
איתו?"

כך הוא היה.
מאמינה אני שיודעים אתם מה כוונתי, אולי פגשתם כזה אדם.
אם לא, בוודאי תוכלו לדמיין אותו: אין דבר המשפיע על התנהלותו,
ומאורעות הנוטים להידבק בכל אחד מאיתנו, להטריד את מוחנו
ומנוחתנו, להשתחל לחלומותינו ולא להרפות - מנער הוא מעליו כאדם
המנער פירור מחליפתו היוקרתית.
אל לכם לטעות - יוקרה אינה בראש מעיניו (למרות שהוא בראש
מעיניה). למעשה, לו עצמו אין יחס מועדף לדבר וחצי דבר, כל
הנקרה בדרכו מבורך ומתקבל בחיוך נטול דיעה קודמת, מהווה יעד
עליו יסתער בשמחה ובחן, וממנו יצא ולבו רחב עוד יותר, כשמש
המספחת אליה עוד ועוד חלקיקים, וכך הולכת וגדלה ומשלחת את חומה
למרחק.

כך הוא היה. ועודנו.
הוא אינו בסביבתי עוד, אך מקרין אלי מרחוק.
ומדי פעם ניצבת לנגד עיניי דמותו המחייכת,
שאם הייתה קוראת את דבריי על יהלומים ואבנים פשוטות
הייתה מרצינה ואומרת:
כולנו יהלומים, שירה, מלוטשים יותר או פחות.
כולנו יהלומים,
ואף לא אבן אחת,
היא פשוטה וקהה.