כשהוא בא, לא הרגשתי דבר.
שמעתי את נקישות צעדיו באפילה מאחוריי, הרגשתי את נשימתו
הקפואה על עורפי. שתקתי. שתק גם הוא. הוא עמד מאחוריי ונשם
לתוך עורפי ללא מלים.
לא היה בי פחד; ידעתי את שאני עושה. אך גם לא הרגשתי סיפוק.
ציפיתי לסיפוק, אך הוא מאן לבוא. לפתע, כבר לא היה בואו בעל
חשיבות.
הסתובבתי אליו באיטיות, אך גיליתי שמאחורי לא עומד איש. לא
פיזית, בכל אופן. אני הייתי לבד, ויחד עם זאת, ידעתי שהוא שם.
הרגשתי אותו בכל גופי, שמעתי את נשימתו האיטית, המתוחה. למרות
שלא ראיתי את עיניו, ידעתי היכן הן ממוקמות, והבטתי לתוכן. הוא
החזיר לי מבט.
"למה?" שאל הוא חרש. קולו הפתיע אותי. הוא לא היה עמוק וזועם
כפי שדמיינתי, אימתני ומעביר צמרמורת. קולו היה עייף, מעט
מתוסכל, והיה בו איזה גוון נערי.
הפתיעה אותי גם שאלתו. "למה לא?"
"משום שאין לך הזכות."
"זכות? איך אתה מעז לומר שאין לי זכות? זה גופי שלי, חיי, ויש
לי הזכות לעשות בהם כרצוני!"
הוא פרץ בצחוק. צחוק צורם, מתכתי, קר. צחוקו הכאיב לי באופן לא
ברור כלשהו. לבסוף הוא פסק - כצליל של כיבוי גיטרה חשמלית.
ואז פרצו תמונות. מכל עבר, בבת אחת. היו קרובים פורצים בבכי,
אמי שוברת את כלי הבית - בכעס, בהיסטריה, ידיה כולן שרוטות,
מדממות. אחר כך הייתה הלוויה.
עצמתי את עיניי בחוזקה, כיסיתי את פניי.
"הבט!" זעק הוא. הרגשתי מהלומה על חזי ונהדפתי לאחור בחוזקה.
עיניי נפתחו לרווחה, וכמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לעצום אותן
בשנית. הן החלו לצרוב.
"הבט!" זעק הוא שוב.
הופיע חדר אמבטיה ירקרק, ריק. ואז נפתחה הדלת, ופנימה נכנסה
היא. פניה היו אדומות מדמעות, היא התמוטטה, נשענה בידה על דופן
הכיור; ניגבה את פניה בשרוולה. היא קמה, נשענת על הכיור, שלחה
מבט לעבר ארונית התרופות, והלמה את הדלת בכזו חדות, שהמראה
עליה התנפצה לרסיסים.
נשימתי נעתקה לכשהבנתי את שעומד להתרחש. "לא!" זעקתי, וקפצתי
קדימה - לתפוס את ידה, להפסיק...
חלפתי בעדה, בעד הארונית, בעד הקיר הירקרק; בעד הכל.
נפלתי ארצה. ידעתי שאני יכול לעצום את עיניי שוב, אך לא עשיתי
זאת.
"הפסק," לחשתי בקול חנוק. דבר לא קרה. פרצתי בבכי. "הפסק!"
זעקתי. "הפסק, הפסק, הפסק!"
"איני יכול," אמר הוא - ולא הצלחתי להבין אם בכעס או בייאוש.
היא שכבה על הרצפה חסרת תנועה. כמעט לא ראיתי דבר מבעד
לדמעותיי, אך לא היה לי הכח למחות אותן. התכופפתי ללטף את
שערה, אך לא הרגשתי אותו. נשכבתי לידה, מביט לתוך פניה
הקפואות.
"היא רק רצתה להיות איתך."
אימצתי את שארית כוחותיי, ניגבתי את פניי בידי וקמתי. "מי
אתה?!" הזדעקתי. "הראה את עצמך, פחדן! ממי אתה בורח?!"
הייתה דממה. ואז שמעתי את נשימתו האיטית, המתוחה.
ואז הבטתי לתוך עיניי.

                  2005