הדלקתי את הג'וֹינְט ולקחתי שאיפה ארוכה עמוק לתוך
הרֵיאוֹת. נשענתי אחורה בכורסה, פלטתי את העשן לכיוון מסך
הטלוויזיה שמולי וקרבתי אליי את המאפרה. בטלוויזיה היה משחק
פְּלֵיאוֹף בסדרת הגמר של ליגת הבֵּייסְבּוֹל האמריקאית:
ניו-יורק יָנְקִיס נגד סִייאֶטְל. עשן המָרִיחוּאַנָה הסמיך
החל להציף את החדר, וכמו תמיד נתתי לו. אהבתי לראות איך הוא
מתפשט כמו בלון מתנפח, בצורה כזו סימטרית והרבה יותר מרשימה
מהתנהגותו של עשן סיגריות רדוד שסתם מתפזר לכל הכיוונים. אהבתי
לעקוב אחרי הגלים המסתלסלים בתוך הבועה המתרחבת, מחליפים כל
הזמן את צורתם. זה היה יפה במיוחד מול אור נגדי חזק, כמו הזוהר
שפרץ באותה עת ממסך הטלוויזיה לתוך חדר המוֹטֶל האפל, אשר
עוצמתו השתנתה עם כל חיתוך מתמונה אחת לתמונה הבאה בשידור
הישיר של המשחק. אהבתי גם את הריח החריף-מתקתק של העשן, שהיה
בו משהו מרגיע כמו בעישון המריחואנה עצמו. מה זה מרגיע? ועוד
איך מרגיע.
לקחתי עוד שָכְטָה רצינית והפסקתי את נשימתי. לוּ הייתי יודע
מה הולך לקרות אותי מאוחר יותר באותו ערב הייתי אולי מתאמץ
להחזיק את העשן ברֵיאוֹתיי עוד קצת, כאילו לסחוט ממנו עוד כמה
דקות של שיכוך, אך באותם רגעים לא ידעתי עדיין כלום. שלחתי את
ענן העשן לכיוון הטלוויזיה ושוב צפיתי בהתפעלות בחזיון המרהיב.
מעבר לו הכה שחקן של סייאטל, הקבוצה הביתית, הוֹאוּם-רָן.
הכדור נחת ביציעים, והקהל השתולל משמחה. איזה תאום, חשבתי לי,
הואום-רן בדיוק באמצע השכטה. אבל לאמיתו של דבר המשחק לא עניין
אותי באופן מיוחד, כי לא היה לי כל קשר רגשי - קשר של אוהד -
לאף אחת משתי הקבוצות ששיחקו. זה היה אמנם משחק בסדרת גמר
הפליאוף, אבל ללא השותפות הבסיסית הזאת היה זה בשבילי סתם עוד
משחק.
העיר פּוּאֶבְּלוֹ שבמדינת נְיוּ-מֶקְסִיקוֹ, אחת ממדינות
המדבר רחבות הידיים שבדרום-מערב ארצות-הברית, שם עצרתי לחניית
הלילה באותו יום שבת סגרירי של תחילת אוקטובר, נמצאת במעלה
רצועת הרים, באמצע הדרך, פחות או יותר, בין שני מקומות בעלי
חשיבות היסטורית עולמית. המקום האחד, כחמישים מָייל
דרומית-מערבית לפואבלו, בו ביקרתי מוקדם יותר באותו יום, נקרא
'אתר טְרִינִיטִי'. ביום הששה-עשר ביולי, 1945, באתר מרוחק זה
אשר בתחומו של בסיס לפיתוח טילים בשם 'וָויְט סָנְדְס', שיגר
הפיצוץ האטומי הראשון מעשה ידי אדם ענן צבעוני בצורת פיטריה
שהזדקר לגובה של כארבעים אלף רגל מעל פני האדמה. אנשים בפואבלו
וודאי ראו את הפיטריה המתרוממת, היא הייתה כה עצומה בגודלה.
ומה שנותר שם באמצע המדבר אחרי הפיצוץ האדיר הזה הוא מכתש
משופע בודד, מין עדות מיותמת, שזועקת בְּאִילְמוּתָה את מעבר
האנושות אל עידן האטום. הציבור הרחב רשאי לבקר באתר זה רק
פעמיים בשנה משום מה: בשבתות הראשונות של אפריל ושל אוקטובר.
לך תבין.
המקום השני בעל החשיבות ההיסטורית העולמית באזור זה הוא העיר
רוֹזְוֶול, שנמצאת כשבעים מייל מזרחית לפואבלו, ואליה הייתי
אמור להגיע למחרת. שני גורמים, שלדעתי קשורים זה בזה, הפכו את
העיר רוזוול למקום בעל חשיבות כזו: מעשיו שם של איש בשם
רוֹבֶּרְט גוֹדָרְד, אשר אינם מוטלים בספק, והתרסקותו שם, כך
טוענים רבים, של עצם בלתי מזוהה, או עָבָּ"ם בקיצור, על נוסעיו
החָייזָרים.
בשנת 1926 הצליח הפיסיקאי, דוקטור רוברט גודרד, לירות מחצר
המעבדה שלו ברוזוול לחלל האוויר את הרקטה הראשונה בעולם
המוּנעת על-ידי דלק נוזלי, רקטה שהוא עצמו תכנן ובנה, ובכך נתן
דחיפה עצומה להתפתחות התעופה בכלל ותוכנית החלל האמריקאית
בפרט. כעשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, רק מָיילים ספורים
מאותה חצר מעבדה, בשדה לא מעובד של חקלאי תושב רוזוול אירעה
כביכול התרסקות של עב"ם נושא חייזרים, שעליה אנשים לא הפסיקו
לדבר עד היום.
אני עצמי עוד לא החלטתי בנושא הזה. אני ממש לא יודע. אבל אני
חושב, וזו דעתי האישית בלבד, שאם אכן התרסק שם עב"ם, אם כל
העדויות שנגבו מהרבה מאוד אנשים שראו מה שראו או שידעו מה
שידעו שוות משהו, אם אותה דִיאוֹרָמָה המוצגת במוזיאון
הבינלאומי לעצמים בלתי מזוהים ברוזוול מתארת משהו שקרה באמת,
אזי צריך להיות קשר בין העב"ם הזה לבין הרקטה של גודרד. אולי
מה שקרה שם הוא שגלאים כלשהם של חייזרים מתקדמים מאוד מהחלל
החיצון זיהו את הרקטה של גודרד מתרוממת לאוויר - אחרי הכל
הייתה זו הרקטה הראשונה המונעת על-ידי דלק נוזלי שהתרוממה
מכדור הארץ, אפילו אם התרוממה רק מעט מעוד - וזה היה אירוע
מספיק חשוב בשבילם כדי להתחיל לשלוח משלחות של חוקרים לאזור
כדי ללמוד מקרוב מה קורה שם, ולאחת מהן אירעה איזו תקלה טכנית,
או תאונה, והספינה בה הגיעו חברי המשלחת התרסקה לתוך אותו שדה
חקלאי ברוזוול. לך תדע.
אבל לרוזוול כבר לא הגעתי למחרת, והביקור אותו רציתי לעשות
בחצר ההיא ובשדה ההוא נאלץ לחכות לזמן אחר. גמרתי את הג'וינט,
זרקתי את הבדל הקטנטן שנותר לאסלה והורדתי את המים, וניגשתי
לחלון. הסטתי מעט את הווילון הסגור והצצתי החוצה. מהקומה
השנייה של המוֹטֶל ראיתי את מגרש החנייה המואר באורות עמומים,
ראיתי את מכונית הפוֹרְד טָ'נְדֶרְבֵּירְד שלי עומדת שם בין
מספר כלי רכב נוספים, כמה שאהבתי את הט'נדרבירד הישנה הזו,
וברקע, מרחק כמה מאות מטר, ראיתי את כביש מספר שבעים ואת צומת
הכניסה לפואבלו, ותנועה דלילה של מכוניות בחושך. פתחתי את חלון
ההזזה כמה סנטימטרים כדי לאוורר קצת את החדר מהעשן. היה שָקט
בחוץ. לקחתי את בקבוק המים שלי וירדתי למגרש החנייה לעשן
סיגריה.

נשמעו כמה דפיקות בדלת, לא חזקות במיוחד. הזדקפתי בכורסה.
מוזר, הרהרתי לעצמי, דפיקות בדלת במוטל. אף פעם לא קרה לי דבר
כזה. נשארתי יושב בכורסה ושתקתי. רק קולות שידור משחק הבייסבול
בטלוויזיה התהדהדו בחלל החדר. כעבור רגע נשמעו עוד כמה דפיקות,
הפעם חזקות יותר. קמתי בהיסוס מהכורסה והתקרבתי לדלת.
"מי זה?" שאלתי בקול רם ויציב.
"משטרה!" קרא מישהו מצידה השני של הדלת. "אתה מוכן בבקשה לפתוח
את הדלת? אנחנו רוצים לשאול אותך משהו."
במצב שלי, משטרה לא הייתה בדיוק הדבר שכדאי היה לי להתעסק אתו,
אבל לא הייתה לי ברירה; אם לא הייתי מתייחס אליהם הייתי על
בטוח מעורר חשד, ואולי גרוע מזה.
"משטרה?" מלמלתי תמהָ.
"כן, תפתח בבקשה את הדלת לרגע!" אמר האיש.
שחררתי את המנעול ופתחתי באיטיות את הדלת. לא היה שם אף אחד,
זולת פיסת מסדרון ודלת החדר שממול. רכנתי קדימה אל מחוץ לדלת,
ורק אז ראיתי את שני השוטרים, עומדים משני צידי הדלת ומביטים
בי, פניהם דרוכות. בזוויות עינָיי המיומנות משנים ארוכות של
אימונים הבחנתי מייד שידיהם של שני השוטרים היו לפותות לנרתיקי
אקדחיהם.
השוטר שלימיני דיבר: "ערב טוב, האם תועיל לצאת בבקשה למסדרון
לרגע?"
"כן," אמרתי, ופסעתי החוצה למסדרון. הייתי מתוח ומודאג. "אני
יכול לשאול מה הבעיה כאן?"
"ותחזיק בבקשה את הידיים שלך קדימה, איפה שנוכל לראות אותם,
אוֹקֵיי?" אמר השוטר השני שלשמאלי.
"כן וודאי," עניתי. שילבתי בעצבנות את אצבעות ידיי מתחת לבטני.
"אז מה הבעיה?" נתתי מבטים חטופים בשניהם.
השוטר שלימיני, איש גבה קומה ומשופם, וקצת שמן בתוך מדיו
השחורים, התקדם ונעמד מולי, ידו עדיין אוחזת בנרתיק האקדח. הוא
הביט רגע לתוך עיניי, השתדלתי בכל כוחי לא להטות אותן מתוך
הרגל דפוק שאני סוחב איתי מאז ימי ילדותי, מהן המשיך עם מבטו
אל החדר מאחורי גבי, וחזר שוב אל עיניי. "קיבלנו דיווח על דמות
חשודה שמסתובבת במגרש החנייה של המוטל," הוא אמר. "תגיד לי,
היית למטה במגרש החנייה מוקדם יותר הערב? בערך לפני איזה חצי
שעה או ארבעים-וחמש דקות?"
"כן," עניתי בעצבנות, "האמת היא שהייתי שם למטה." מה לעזאזל הם
רוצים ממני? שאלתי את עצמי.
השוטר השני, שחום עור ארוך וגרום, החל לפסוע לאיטו לאורך
המסדרון, כשהוא סורק מאחורי עציצים שהיו מונחים פה ושם בין
דלתות החדרים, וסביב מטף כיבוי אש גדול שעמד בפינה.
"ומה עשית שם?" המשיך השוטר שמולי בחקירה.
"עישנתי סיגריה. אני לא אוהב לעשן בחדר בגלל העשן שנשאר אחרי
זה, אתה מבין? והתאווררתי קצת בחוץ לפני שאני הולך לישון."
"וזהו?"
"כן, זהו."
"ולא ניסית לפרוץ לתוך מכוניות במגרש החנייה?"
"מה פתאום?" התגוננתי בתקיפות משהו. "בטח שלא! יש לי מכונית
משלי."
"כן? איפה היא?" שאל השוטר בזלזול, או בחוסר עניין, לא ידעתי
בדיוק. התחלתי להרגיש בתוכי בניצנים של אבדן עצות. מה זאת
אומרת, איפה היא? איפה היא יכולה להיות?
"למטה, במגרש החנייה," אמרתי בשקט, מנסה לשמור על איזשהו קור
רוח. "הפורד ט'נדרבירד הכחולה."
"אָהָה, אוקיי," הוא אמר. "איך קוראים לך?"
"נָפְתָלִי בָּר," עניתי, ולעצמי אמרתי, הנה, עכשיו הם יתחילו
עם המְאֵיפָה אתה, ועם הָמָה זה המבטא שלך, כי השם שלי והמבטא
לא היו בדיוק אמריקאים ממוצעים. הנה מתחיל הבלגן.
"מאיפה אתה?" שאל השוטר שמולי.
"מקוֹלוֹרָדוֹ," אמרתי.
"ומה אתה עושה באזור הזה?"
"סתם מטייל."
"יש לך איזה תעודה מזהה שאני יכול לראות?"
"כן בטח!" התעודדתי קצת, אולי בסוף לא יהיה לי כזה בלגן. "יש
לי בארנק שלי, בחדר."
השוטר הוציא פנקס ועט מכיס חולצתו, פתח את הפנקס, חשב כמה
שניות ורשם משהו.
"חכה פה בבקשה ואל תזוז!" ציווה עליי. "רוֹבֶּרְטוֹ!" הוא קרא
לעבר השוטר השני שהיה בדרכו חזרה מקצה המסדרון, עדיין מפשפש
סביבו, "בוא הנה שנייה." והוא החל לפסוע לעבר רוברטו. הם נפגשו
במרחק מה ממני בהמשך המסדרון, התלחשו בניהם כמה שניות וחזרו
אליי באיטיות.
השוטר המשופם והקצת שמן אמר: "תגיד לי, אכפת לך אם ניכנס לחדר
שלך ונסתכל קצת מסביב?"
הכרתי במידת מה את החוק האמריקאי, וידעתי שלמרות שהוא משתנה
ממדינה למדינה יש בו כמה יסודות עליהם שומרים בכל מקום. אחד
מיסודות אלה הוא שללא צו חיפוש שניתן על-ידי שופט אסור למשטרה
להיכנס בכוח ובלי סיבה טובה ומוצדקת לתוך שטח פרטי - וחדר
המלון ההוא היה זמנית שטח פרטי שלי, את זאת ידעתי בוודאות.
ועכשיו הם ביקשו ממני רשות להיכנס לחדר, זאת אומרת שלא הייתה
להם סיבה טובה ומוצדקת להיכנס בכוח, כי אחרת לא היו שואלים
אותי בכלל. כלומר, הייתי יכול לסרב. אבל לא רציתי לעצבן אותם,
רציתי לסיים את האירוע הזה יפה ובשקט וללכת לישון, אז החלטתי
לשתף אתם פעולה. "לא, לא אכפת לי," אמרתי, ונכנסנו לחדר, אני
ראשון, אצבעות ידיי עדיין משולבות ומזיעות מלפנָי, ושני
השוטרים אחריי.
עמדתי בצד ליד הדלת הפתוחה, והם החלו לחטט; פתחו ארון, פתחו
מגירה, הציצו מתחת לכריות על המיטה, הרימו מעט את המזרון
והתכופפו להביט תחתיו, גחנו אל הרצפה וסרקו מתחת למיטה, בחנו
זמן מה את תכולת תיק הצד שלי. ואז לקח השוטר המשופם והקצת שמן
את תיק כלי הרחצה שלי לידיו, פתח אותו ושיגר מבט פנימה.
מאז שאני מחזיק את מְכָל הפִילְמִים עם המריחואנה שלי בתוך תיק
כלי הרחצה כשאני בדרכים, וזה כבר הרבה שנים, תמיד חשבתי שמכל
פילמים בתוך תיק כלי רחצה זה אולי דבר קצת חשוד, כי מי שם פילם
לפיתוח בתיק כלי רחצה? אבל אף פעם לא החלפתי את מקומו. וברגע
ששלף השוטר את המכל מתוך התיק והתבונן בו בסקרנות ידעתי שהנה
סוף סוף הגיע זמן התשלום על ההזנחה הזו. היה לי ברור שאני
בצרות, צרות גדולות מאוד.

הפחד הגיע במלוא עוצמתו בתוך ניידת המשטרה. ישבתי שפוף על
הספסל האחורי של המכונית, ידיי כבולות מאחורי גבי, השוטר
המשופם והקצת שמן נוהג בלי להגיד מילה, רשת מתכת חוצצת בנינו,
והבטתי החוצה דרך החלון בעיניים אדומות ומותשות. מכשיר הקשר
מלמל משהו בהפסקות, ומעבר לטיפות הגשם שניתזו על החלון יכולתי
לראות במטושטש שורת בניינים חד ודו-קומתיים חולפת על פניי
ברחוב ראשי אחד בפואבלו, דרך מוֹנְטָנְיָה, כך יתברר לי בהמשך,
ועל הבניינים היו שלטים, חלקם מוארים חלקם לא. איבדתי את
השליטה במצבי, לא היה לי בכך שום ספק, אולם פתאום הבנתי לאיזה
צרה אפשרית נקלעתי שם, בעיר הדרומית הקטנה והמרוחקת ההיא,
והתחלתי לפחד ברצינות. הם לא קראו לי אפילו את זכויותיי,
הרהרתי בחרדה. כשעוצרים בן-אדם חייבים לקרוא לו את זכויותיו,
זה דבר בסיסי. מה שהם עשו לי שם במוטל לא היה מעצר חוקי; אמרו
לי להסתובב אל מול הקיר, חיטטו לי בכיסים, שמו לי את האזיקים,
הכניסו אותי לניידת ונסענו. ואני לא שאלתי שאלות, לא עמדתי על
זכויותיי, לא התנגדתי.
והעסיקה אותי עוד בעיה, אולי קשה יותר: הייתי לא חוקי
בארצות-הברית, מה שנקרא שם, 'זר לא מתוֹעד'. וִויזָת התייר
שלי, אתה נכנסתי לארצות-הברית כמעט עשר שנים לפני כן ושתוקפה
היה לשישה חודשים בלבד, פקעה מין הסתם כבר מזמן. הדעה הרווחת
היא שרוב הישראלים המגיעים לארצות-הברית והמעונינים להישאר
לחיות בה מצליחים להסתדר, כלומר, משיגים לעצמם ניירות - את
הגְרִין קָרְד המפורסם - אם דרך נישואין, או דרך מקום עבודה,
או בדרך לא כשרה כלשהי. עד כמה נכונה דעה זו אינני יודע, אבל
מה שידעתי אז, וידעתי בבהירות מכאיבה ממש, הוא שאני לא הייתי
שייך לרוב הזה, אם היה. כבר עשר שנים כמעט שהסתובבתי בארץ
הענקית הזאת, החופשית הזאת, המתקדמת הזאת, אדם לא חוקי. הוצאתי
רשיון נהיגה, שהוא ֹשם למעשה תחליף לתעודת-זהות - בארצות-הברית
אין תעודת-זהות ממלכתית רשמית - פתחתי חשבון בנק, שילמתי מסים
וחשבונות. בקיצור, ניהלתי חיי יום-יום שקטים ומסודרים כמו אזרח
מן המניין. ואני חייב לציין שזה אפשרי באמריקה, הרבה מאוד
אנשים לא חוקיים שם חיים כך. זה עבד בשבילי קרוב לעשר שנים. זה
עבד, כך הרגשתי בתוך הבטן המתפתלת שלי ביושבי אָזוּק בניידת
הממהרת לתחנת המשטרה, עד לאותו ערב.
אשקר שקר גס אם אומר שלא חששתי מרגע כזה. ועוד איך חששתי. אין
ספור פעמים במשך השנים האלה דמיינתי את עצמי מסתבך עם החוק
בארץ הזאת, באשמתי או שלא באשמתי, ונקלע לאיזו דרך ללא מוצא,
ואני ללא מעמד חוקי, לבדי, בלי כל יכולת להגן על עצמי, נתון
לחסדיהם של אנשים זרים, או גרועים מהם, אנשים זרים וגם חסרי
עקרונות. ואין לי שום ספק שהמבט התדירי הזה שנתתי אחורה, מעבר
לכתפי כביכול, לראות שאין איש בעקבותיי, פגם מאוד באיכות החיים
שלי, וגרם נזקים חמורים לבריאות הנפשית והפיזית שלי. אין צורך
לומר, אך אומר בכל זאת, אולי בשביל להדגיש את האירוניה שבדבר,
שאף אחד כמובן לא הכריח אותי להישאר באמריקה.
תוך רגעים ספורים הגענו לתחנת המשטרה. השוטר הכניס אותי לתוך
הבניין, הושיב אותי על ספסל מול דלפק ארוך ומוגבה באולם הכניסה
ופקד עליי, "שב פה עד שנקרא לך!" והלך. מאחורי הדלפק ישבה
שוטרת צעירה ושחורת שיער שדיברה בטלפון דרך אוזניות עם
מיקרופון. היא העיפה בי מבט קצר וקשה. כבר לא היה בי הרבה;
ישבתי שם רפה אונים, ידיי עדיין כפותות מאחורי גבי, והרגשתי
איך הכל שוקע לי בבטן, את המועקה המהולה בפחד משתלטת עליי.
האולם היה שקט ורגוע. שעון עגול על הקיר מאחורי גבה של השוטרת
הראה את השעה עשר-עשרים-וחמש בלילה. זה וודאי נחשב למאוחר בעיר
הקטנה הזו, הרהרתי הרהור סרק, ולא קורה פה כלום בשעה כזו,
אפילו המשטרה כבר חצי מנומנמת. הרכנתי את ראשי ובהיתי במכנסי
הגִ'ינְס הדהויים שלי. ניסיתי להתרכז בפסים האלכסוניים האחידים
שבבד הג'ינס, אחד כחול אחד לבן, אחד כחול אחד לבן. איזה דפוק
אני, חשבתי, מה אעשה עכשיו? ואז החלטתי שבמצב העגום בו הייתי
נתון שם הכי טוב בשבילי יהיה לשתוק, פשוט לשתוק.
דלת נפתחה ודרכה נכנס לאולם שוטר בלונדיני בעל פנים צעירות,
מחזיק בידו חבילת ניירות. הוא נעמד לפני הדלת עד שנסגרה מעצמה
בקול נקישה, ואחר ניגש אליי בצעדים נמרצים, חייך  ושאל, "נפתלי
בר?" החיוך שלו היה המֶחֳוָוה האוהדת הראשונה כלפָּי בכל אותו
ערב, ומייד הרגשתי קצת יותר טוב.
"כן," חייכתי אליו חזרה חיוך קטן ונבוך.
"בוא איתי," אמר.
קמתי מהספסל וצעדנו זה לצד זה בכיוון הדלת ממנה בא. הוא פתח את
הדלת עם מפתח מתוך צרור גדול שהיה מחובר ללולאה בחגורת מכנסיו,
והורה לי בתנועת ראש קלה להיכנס לפניו. הלכנו לאורך מסדרון רחב
שדלתות סגורות בכותלו האחד וספסלים לאורך כותלו השני, ובסופו
דלת, עליה היה כתוב, זאת ראיתי כבר ממרחק, 'חדר מעצר', באותיות
שחורות גדולות. הוא פתח את הדלת עם מפתח אחר מהצרור, ונכנסנו.
הדלת נטרקה מאחורינו.
במבט ראשון נראה לי המקום כמו משרד: חדר מרווח למדי בצורת האות
רֵיֹש, עבת צלעות, ובו שני שולחנות משרדיים גדולים עשויים
מתכת, וכמה כיסאות, וכמה ארונות משרדיים, ועל הקירות מדפים
עמוסים בניירות ותיקי קרטון, ועוד מספר פריטי משרד.
"עכשיו אפשר להוריד לך את האזיקים," אמר השוטר.
הוא ניגש אל מאחורי גבי, ועם מכשיר מיוחד קטן שהיה מחובר
ללולאה נוספת בחגורתו שחרר את האזיקים. סוף סוף יכולתי לראות
שוב את כפות ידיי. שפשפתי אותן אחת בשנייה.
"מרגיש יותר טוב, אָה?" חייך השוטר.
"כן, תודה," עניתי.
"לפני שאנחנו מתיישבים, אולי תרצה לרחוץ פנים או ללכת
לשירותים," הוא הציע.
"כן, בבקשה," אמרתי.
"שם," הצביע בכיוון הצלע השנייה של ה'רֵיֹש', בעברו האחר של
החדר.
באותו רגע צלצל טלפון על אחד השולחנות. השוטר כמו התחלחל משהו.
"סלח לי," אמר, וסימן לי בידו להמשיך כשהוא ניגש לשולחן. פסעתי
באי נוחות בכיוון שהראה והבחנתי בדלת עליה כתוב, 'בית-שימוש'.
ואז, ממול לדלת, בצד החדר שהיה מוסתר ממני עד לאותו רגע, ראיתי
את שני תאי המעצר המסורגים, צמודים אחד לשני. באחד מהם הייתה
דמות כהה ישובה על מיטה. נכנסתי במהירות לשירותים.
עשיתי את צרכיי בסבלנות, היה לי הרבה וזה יצא לאט, שתיתי קצת
מים מהברז, שטפתי את פניי, לשמחתי לא הייתה שם מראָה ולא הייתי
צריך להתמודד עם מראֶה פניי שבשלב זה וודאי דמה לסמרטוט רצפה,
ויצאתי חזרה לחדר. הדמות הכהה הסתכלה בי מבעד לסורגי התא. נראה
מה הם הולכים לעשות אתי עכשיו, הרהרתי בדאגה, וניגשתי בצעדים
כושלים אל איש המשטרה שכבר היה ישוב אל אחד השולחנות.
הוא זקף את עיניו וחייך. "רוצה מים?" הוא רמז בראשו לכיוון
מכונת מים קרים בפינה.
האם הבחור הזה נחמד אליי או שאני סתם מדמיין? שאלתי את עצמי.
"לא תודה," השבתי.
"טוב, אז שב."
התיישבתי בכסא מולו בברכיים צמודות, שילבתי את אצבעות ידיי על
ירכיי והידחסתי את גבי במתח. שלחתי לעברו מבט חטוף אחד או
שניים.
הוא הביט בי סובל כך כמה שניות, ואחר אמר: "שמי סְגַן
טְרָוִויס בְּרָדְלִי, וקודם כל תירגע."
"תודה לך," אמרתי.
הוא לקח לידו תעודה קטנה עשויה פלסטיק. מייד ראיתי שזה רשיון
הנהיגה שלי. הוא בחן אותו, פנים ואחור.
"שמך נפתלי בר? שאל, "כמו שכתוב פה ברשיון הנהיגה?"
"כן."
"האם אמרתי את השם שלך נכון?"
"כן."
"ואתה מקולורדו?"
הטלפון צלצל שוב, ושוב הקפיץ את השוטר, כאילו העיר אותו מהשינה
או משהו. הוא לקח נשימה ארוכה והרים את השפופרת.
"סְגָן ברדלי," אמר והקשיב.
"כן," ענה, והקלה נשמעה בקולו.
ניצלתי את ההזדמנות והגנבתי מבט אל הדברים שהיו מונחים לפניו,
בתקווה שאוכל לגלות פרט איזשהו שיעזור לי לתכנן את מעשיי
בהמשך.
"לא," אמר השוטר לתוך הפייה.
פרט לרשיון הנהיגה ולארנק שלי היו שם כמה מסמכים שאת תוכנם לא
עלה בידי לפענח.
"למה?" שאל השוטר את בן שיחו.
"אוקיי, אחר כך," סיים והניח את השפופרת.
הוא פנה אליי חזרה, "סלח לי, אני לחוץ קצת עם הטלפונים הערב.
אני מחכה לטלפון ממעבדה אחת באָלְבּוּקֶרְקִי. אתה יודע איפה
זה אלבוקרקי?"
"לא," אמרתי.
"מאתיים מייל צפונית מפה. עשיתי שם לפני יומיים בדיקת זרע.
אישתי לא מצליחה להיכנס להריון, אתה מבין? אז שלחו אותי לשם
לבדוק לי את הזרע, אולי הבעיה היא איתי ולא עם אישתי."
"אָה," פלטתי, לא מאמין למשמע אוזניי.
"והיום כל היום אני מחכה לתוצאות. אמרו לי שם שהמעבדה עובדת
עשרים-וארבע שעות, אז אמרתי להם לצלצל הנה לתחנה, כי גם אנחנו
עובדים עשרים-וארבע שעות." הוא הביט בי בחיוך מפוזר. "בכל
מקרה, אני עצבני קצת היום. בגלל ש....אתה יודע, בגלל שְמָה
יהיה אם יש לי בעיה עם הזרע שלי?"
"בהצלחה," אמרתי בשקט ובזהירות, משתדל להישמע אמין עם איחולי.
"תודה," אמר. הוא הביט שוב ברשיון שלי. "אז איפה היינו?....בוא
נראה, שמך נפתלי בר, ואתה מקולורדו, נכון?"
"כן," החזרתי.
"והכתובת פה נכונה?"
היססתי לרגע אם לענות. השוטר הצעיר הזה היה ממש נחמד אליי,
ההתנהגות שלו לא נראתה לי כהצגה, אבל פחדים וחשדות שלטו בי,
והייתי צריך להחליט מתי להפסיק לשתף פעולה ולשתוק.
החלטתי לענות על השאלה הזו. "כן," פלטתי.
"ומה המקצוע שלך?"
זהו זה, אמרתי לעצמי, ולשוטר השבתי, "אדוני, אני לא מדבר יותר.
תעשה בבקשה מה שאתה צריך לעשות." לבי הלם בחוזקה, הרגשתי את
הדפיקות בכל גופי.
הוא נתן בי מבט חמוּר. "למה?" שאל.
היזקפתי את גבותיי ופרשתי כף יד בתנועה של חוסר אונים. הרגשתי
שעיניי דומעות.
"אפילו לא תגיד לי למה?" הוא המשיך להתבונן בי.
אחרי כמה שניות צובטות אמרתי בקול חנוק: "אני חושב שמותר לי
לשתוק."
"כרצונך ברנש." הוא קם על רגליו. "אבל אני לא מתפלא," הוסיף.
"בוא, לפחות תנסה לישון קצת עד מחר בבוקר."
הוא ליווה אותי לתא המעצר הריק, פתח את דלתו והורה לי בידו
להיכנס פנימה. נכנסתי, והוא אחז במוט סורגים שבדלת וסגר אותה
בנקישה רמה ומהדהדת, ואחר נעל אותה עם מפתח נוסף מתוך אותו
צרור שעל חגורתו. איך לעזאזל הוא יודע מה פותח מה בצרור הענקי
הזה? מצאתי מקום בראשי להרהר באותו רגע.
"יש פה כל מה שאתה צריך," הוא אמר מעבר לסורגים, קולו פתאום
יבש ברשמיותו. "אסלה, כיור, מיטה, שמיכה. אם אתה צריך עוד
משהו, תצעק. יש בחדר שוטר כמעט כל הזמן....לילה טוב." הוא חייך
אליי חיוך קטן והלך.
התיישבתי על מיטת הברזל. בזווית עיני שמתי לב שהדמות הכהה בתא
השני שוב מביטה עליי. עיניה הלבנות נצצו כמו פנסי מכונית בלילה
חשוך. התעלמתי ממנה, והסתכלתי סביבי: תא המעצר הראשון בחיי.
ואחרי דקה של התבוננות, מבלי להוריד אפילו את נעליי, נשכבתי על
צדי, עם גבי לדלת התא ועם רגליי לדמות הכהה, פרשֹתי עליי את
השמיכה, כינסתי את עצמי לתוך תנוחת עוּבָּר ועצמתי סוף סוף את
עיניי על היום הזה.

קולות אנשים מדברים העירו אותי משנתי. פקחתי את עיניי
ושפשפתי אותן. לא יאומן! הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשי,
ממש ישנתי. לא ידעתי מה השעה, ולא היה לי שום מושג כמה זמן
ישנתי, אבל אכן ישנתי. ניגשתי לכיור ושטפתי את פי ואת פניי
בזרם חלש של מים קרים. הדמות הכהה בתא הסמוך שכבה על המיטה על
גבה, עיניה סגורות. נשכבתי חזרה על המיטה, גם כן על גבי, בהיתי
בתקרת התא האפורה, בפינותיה היו כתמי הִיבָּלוּת כהים, והקשבתי
לקולות האנשים המדברים במשרד. דיבוריהם היו עמומים ולא הצלחתי
להבין מה הם אומרים, אך בין הקולות זיהיתי גם קול אישה. אני לא
יודע למה, אבל קול האישה נשמע לי מוזר, לא מתאים משהו, באזור
תאי מעצר של תחנת משטרה. וכאילו שכל שאר אירועי הפרשה הזאת הם
לא מוזרים, הרהרתי בדאגה.
לא עבר זמן רב ושוטר קטן קומה וצנום התייצב מול תאי ופתח
בזריזות את הדלת. "בוקר טוב מִיסְטֶר בר," הוא צווח בקול דק
במבטא טֶקְסָנִי בולט. "בוא החוצה בבקשה!" קמתי והלכתי
בעקבותיו. נרתיק האקדח שלו נראה כה ענקי על מותנו הימנית הצרה.
"הנה הוא, צִ'יף," הוא קרא לעברו של קצין משטרה אשר ישב ליד
אחד השולחנות כשידיו שלובות מאחורי עורפו ורגליו שלובות על
השולחן על ערמת מסמכים. הוא היה רחב כתפיים ובעל מצח גבוה,
ונראה בשנות העמידה שלו. בחדר עמד ריח עז של בושם נשי - ריח של
בושם נשי בסביבת תאי מעצר בתחנת משטרה! אלוהים אדירים, מה קורה
פה? שאלתי את עצמי.
"תודה גִ'ימִי," השיב קצין המשטרה, "אתה יכול ללכת עכשיו."
"אוקיי צ'יף," הפטיר השוטר הקטן ועזב את החדר.
מפקד משטרת העיר פואבלו בחן אותי במבט חמור סבר. היו לו עיניים
כחולות נוקבות ומאיימות. וליד דלת המשרד, נשען עם מרפקו על גב
תיקייה, היה עוד איש מָסִיבִי, מבוגר ומקריח, במדים חומים, שלא
כמו מדיו השחורים של הצ'יף, ומבהיל לא פחות, וגם הוא הביט בי.
עמדתי שם, בין שני הגברים האימתניים האלה, והרגשתי קטן, קטן
מאוד. לבי החל לדהור בפחד גובר. זהו זה, חשבתי, עכשיו מתחיל
הסיפור על אמת.
"מיסטר בר איי פריזום," הכריז הצ'יף בנימה לגלגנית, עושה
כביכול פרפרזה לסְטֶנְלִי, מהסרט הישן 'סְטֶנְלִי
וְלִיוִוינְגְסְטוֹן', כאשר נפגשו סוף סוף שני ההרפתקנים
הוותיקים, סטנלי וליווינגסטון, על חוף אגם טָנְגָנִיקָה במזרח
אפריקה, לפני הרבה שנים. "שלום לך! אני צ'יף פְרֵד
בָּכֶּנְדוֹרְף, מפקד משטרת פואבלו. והבחור הגדול הזה שמה,"
הוא הצביע על האיש השני שעמד נשען על התיקייה וחייך בהנאה,
"זהו שֵרִיף צָ'רְלִי דֵיוִויס, השריף הידוע לשמצה של מחוז
פְּרֶזִידֶנְט, ניו-מקסיקו." שריף צ'רלי דייוויס התיישר לעמידת
דום מבוימת, נקש בנעליו והצדיע לי. "צ'רלי מבקר אותנו פה הבוקר
ממש במקרה," המשיך צ'יף בכנדורף, "הוא יושב למטה בתחתית ההרים,
בעיר גְרָמָה. חשבנו שאולי תרצה להכיר גם אותו."
הנהנתי ראשי באיטיות לעבר שריף דיוויס. ייתכן שהמעמד המגוחך
הזה שיזמו שני קציני משטרה אלה אמור היה לבלבל אותי, להטיל
עליי אימה, לשבור אותי. אינני יודע בוודאות, ולעולם גם לא אדע,
כמו שגם לא אדע לעולם במה בדיוק עסקו אנשי החוק של פואבלו
ומחוז פרזידנט בניו-מקסיקו בנוסף לתפקידם הרשמי. בכל מקרה,
התנהגותם בעליל טשטשה אותי, הביאה אותי לאזור הביניים כמו
שאומרים, אך השאננות הזו לכאורה אותה הפגנתי מולם למרות הפחד
התהומי בו הייתי שרוי הייתה זו שאולי בסופו של דבר נתנה לי את
הכוח הנפשי והפיזי להמשיך הלאה.
"אז מיסטר בר, אני מבין שהחלטת לא לדבר אתנו יותר. האם זה
נכון?" דרש הצ'יף לדעת.
הנהנתי פעם נוספת בראשי, עם שפתיים קפוצות.
"אולי תאמר לנו לפחות למה?"
לא הגבתי.
"ועורך-דין?" שאל הצ'יף, "עורך-דין אתה רוצה לראות? עם
עורך-דין תדבר?"
כמעט עניתי לו על השאלה הזו - אם היה אז מישהו שהייתי שוקל
לשפוך לפניו את לבי זה כנראה עורך-דין - אולם נשארתי מאוּבָּן
על מקומי.
אפשר שהצ'יף, על סמך ניסיונו עם חשודים ושאר טיפוסים, הרגיש
בנטייה הזו שבי למרות  קיפאוני, שכן הוא התעניין אצל שריף
דיוויס, "צ'רלי, אנחנו מכירים איזשהו עורך-דין טוב בעיר בשביל
מיסטר בר?" השריף אמד אותי לרגע, כמו מוכר בחנות בגדים המנסה
להתאים חליפה ללקוח, אחר פנה לצ'יף ואמר לו בצער מעושה, "מצטער
צ'יף, אני לא מפה, אבל אני מכיר כמה רציניים בגרמה, אם זה
יעזור לבחור."
"לא, עזוב גרמה צ'רלי," אמר הצ'יף, "רחוק מידיי. מיסטר בר
וודאי יעדיף מישהו מקומי. לא, מיסטר בר?"
היה לי ברור שהשניים נהנים מהסצינה, והרגשתי אנוס להמשיך את
תפקידי בה. כל מה שיכולתי לקוות לו באותם רגעים היה שהם ימשיכו
ליהנות ושלא יתרגזו עליי פתאום על שאינם מצליחים לשבור אותי,
שההשתעשעות הצינית שלהם בי לא תהפוך מתישהו לאלימה. הכי פחדתי
שהם בסוף יתחילו להרביץ לי. הרכנתי את ראשי ואימצתי את אצבעות
ידיי השלובות, כמו רציתי לסחוט מהן עוד כמה טיפות של עוז.
ופתאום, בבת-אחת הסתיימה הסצינה. "טוב, שיהיה כך," הפטיר צ'יף
פרד בכנדורף, "אז נלך. בוא איתי, מיסטר בר!" הוא פקד עליי,
ויצאנו שלושתנו, שני קציני המשטרה בראש, ואני אחריהם, כאילו
כבר שכחו מקיומי, אל אולם הכניסה של תחנת המשטרה. הם נעמדו
במרכז האולם והתלחשו, ואני נשענתי עם גבי אל הקיר האפור בפינה,
שמתי את ידיי בכיסי מכנסיי והיתגמדתי ככל שיכולתי. האולם היה
מעט יותר פעיל מאשר בערב הקודם, אבל עדיין רחוק מאוד ממה שיכול
להתרחש בתחנת משטרה רצינית במרכזה של עיר גדולה באמצע היום.
השמש זרחה דרך דלתות הכניסה הגדולות עשויות הזכוכית, יוצרת
מלבן לבן על ריצפת האולם שהפיץ אור מחמם. הלב המסכן שלי נרגע
מעט.
כעבור רגעים ספורים נפרדו שני קציני המשטרה. השריף אמר בקול
רם, "אז אני אראה אותך מאוחר יותר פְרֵדִי," ונבלע מאחורי אחת
מדלתות האולם, וצ'יף בכנדורף חיפש אחריי עם עיניו, וכשהבחין בי
בפינה סימן לי בידו לבוא אחריו והחל צועד בצעדים נמרצים לעבר
היציאה. כשהדבקתי אותו היינו כבר בחוץ, על המדרגות. הצ'יף
הרכיב מייד משקפי שמש כהים, ואני מצמצתי בעיניי מול השמש
המסנוורת. משקפי השמש שלי היו בתיק שלי, ואלוהים יודע היכן הוא
היה. רוח חזקה נשבה, יבשה וקרה, רוח של תחילת אוקטובר בגובה
שבעת-אלפים רגל, שהזכירה לי מעט את מקום מגוריי בהרי הרוֹקִיס
שבקולורדו. געגועים הביתה הציפו אותי פתאום. הכנסתי שוב את
ידיי לכיסים, וחיכיתי להוראות. הצ'יף סקר את מגרש החנייה,
ונעצר על מה שחיפש, על מכונית הפורד ט'נדרבירד שלי שעמדה לה שם
בשלווה כזו, כאילו הייתה שייכת לאדם חופשי ולא לאדם החשוד
ב....חשוד במה בעצם? שאלתי את עצמי. האם בכלל הייתי חשוד? מה
בדיוק הייתי? "כנס למכונית שלך וסע אחריי," פקד עליי מפקד
המשטרה.

ריח הבושם שעמד בסלון היה מוכר לי. זה היה אותו הריח כמו
בחדר המעצר. "תמצא לך פה מקום לשבת וחכה!" אמר צ'יף בכנדורף
ונעלם במעלה גרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה של הבית. דידיתי
באי ביטחון לעבר כורסה והושבתי בה את עצמי. הסתכלתי סביבי
במבטי עיניים דולגניים, מבלי להבחין בפרטים, אך שמתי לב שהבית
היה רחב ידיים ומרשים למדיי. האם זהו ביתו של הצ'יף? הרהרתי.
לשמאלי היה חלון ענקי, קיר זכוכית אחד גדול למעשה, שפנה אל חצר
אחורית מדושאת, ובהמשכה, במורד גבעה, צמרות עצים ממלאים
בצפיפות את השמיים הכחולים. היה נדמה לי שאני שומע מים זורמים
היכן שהוא שם בחוץ. התרכזתי בהמיה המונוטונית. זה היה די
מרגיע.
במשך הנסיעה מתחנת המשטרה לאותו בית, שלא ארכה יותר מחמש דקות,
אני שוב בט'נדרבירד האהובה ונוסכת הביטחון שלי, לפניי הצ'יף,
נוהג בגִּ'יפּ צֶ'רוֹקִי שחור עליו צרובה באותיות לבנות גדולות
המילה 'משטרה', עברה במוחי בפעם הראשונה מאז נעצרתי בערב הקודם
המחשבה לברוח. עלה בדעתי לנסות להגיע איכשהו במהירות האפשרית
לתחנת משטרה אחרת ולהסגיר את עצמי עם סיפור קורותיי ביממה
האחרונה. אבל בלי אף תעודה מזהה, ובלי מפת דרכים, ועם קורות כה
מוזרות, אם לומר זאת בעדינות, שבמקרה הטוב היו מרתקות אליי
פסיכיאטר ובמקרה הרע היו מסבכות אותי יותר עם עוד משטרה אחת,
החלטתי כי מוטב לי לא להסתכן, לָפַתִּי בחוזקה את ההגה בשתי
ידיי והמשכתי אחרי הצ'יף. ועכשיו, ביושבי בסלון המרוהט היטב
מול הגינה המיוערת היטב והמיית המים המשככת, אמרתי לעצמי,
ובחיוך וקריצת עיין הפעם, טוב שלא ניסית לברוח - הסלון הזה הוא
בהחלט שיפור על תא מעצר. יתרה מזו, מפתחות המכונית שלי,
שהצטנפו כעת אל ירכִי בירכתי כיס מכנסי הג'ינס שלי, בהחלט
העניקו לי תחושה מחודשת כלשהי של שליטה במצבי.    
דשדוש רגליים במורד המדרגות הקיץ אותי מהמחשבות היפות האלה.
הצ'יף הופיע מלווה באישה. הם נעצרו במבוא שבין דלת הכניסה
והסלון, והחלו להתנשק ולהתלחשש ולהתמזמז אחד עם השנייה. הרכנתי
את ראשי, ולא הרמתי אותו עד ששמעתי את הצ'יף אומר בקול רם,
"אוקיי מותק, אני אדבר אתָך מאוחר יותר," וטורק את דלת הכניסה.
האישה נעלמה לרגע, וחזרה כשבידה בקבוק פלסטיק כחלחל ושקוף עם
פייה לבנה. היא נכנסה לסלון, צועדת בכיווני, ונעמדה במרכזו.
"שלום," היא אמרה בחיוך - ובעברית - עד לאותו רגע התנהלו כל
הדיבורים באנגלית כמובן. ובו במקום, על פי היגוי ה'שלום' שלה,
ידעתי שהיא ישראלית. דרוך, לבי פועם מהתרגשות שונה לגמרי,
הבטתי לתוך עיניה, אך לא אמרתי מילה.
היא קרבה אליי, עדיין חיוך חביב על פניה, התיישבה בכורסה מעברו
השני של שולחן סלון מרובע עשוי עץ חום מבריק, ושיכלה את רגליה.
והאישה הזאת הייתה סֶקְסִית! היא לא הייתה צעירה במיוחד, בשנות
השלושים המאוחרות שלה אולי, והיא לא הייתה יפה במיוחד, פניה
ארוכים וצרים, ושיערה החום-כהה הארוך והחלק גולש לאורך לחייה
ומגיע כמעט עד ירכיה כשישבה שם ומבליט את אורך פניה עוד יותר,
ופיה ענקי ומשתרע לכל רוחב הפנים הדחוקים, אבל ריח הבושם המגרה
שנבע ממנה, ורגליה החטובות להדהים ההדוקות בתוך מכנסי ג'ינס
שחורים, ושדיה השופעים, החלומיים ממש, שנישאו בהדר מתוך מחשוף
הוִוי של חולצתה, כולם אמרו סקסיוּת, כמו שכל גבר בעל דם אדום
וחם היה מבין אותה. והיא ידעה את זה. אני לא מומחה גדול, בעצם
אני אפילו לא מומחה קטן במיניות האישה ובדרכי ביטויה, אבל גם
התֶרַח שכמוני ראה שהיא יודעת עד כמה סקסית היא.
"אני אָלוֹנָה," הציגה את עצמה, ממשיכה בעברית, "אני אשתו של
פרדי, המפקד של המשטרה."
הוספתי להביט בה מבלי להגיב. העובדה שהיא הייתה ישראלית,
ושבעיר מרוחקת ומבודדת כמו פואבלו שבמדינת ניו-מקסיקו
בארצות-הברית חיה מישהי מישראל, אלה כלל לא הפתיעו אותי; במשך
שנות חיי בארצות-הברית נתקלתי בישראלים כמעט בכל מקום אליו
הגעתי. זה נכון, ישראלים באמת מגיעים לכל מקום, ואחדים מהם אף
נשארים לחיות במקום אחד או אחר. מה שכן הימם אותי שם, והימם
אותי לחלוטין, היה לפגוש באישה ישראלית בדיוק באותו יום, דווקא
באותו מצב מטורף בו הייתי.      
"ואתה חייב להיות ישראלי!" קבעה, "עם שם כמו נפתלי בר, ועם
בקבוק מי-עדן תוצרת ישראל." ורק אז שמתי לב שהבקבוק שהחזיקה
בידה היה בקבוק המים שלי, בקבוק המי-עדן היקר הזה שאיכשהו
התגלגל לידיי כבר לפני שנים - כן, שנים - ומאז התלווה אליי לכל
מקום אליו הלכתי, ואשר ממנו סירבתי להיפרד.
למרות שביטחוני העצמי שב אליי במידת מה הייתי עדיין סתום וסתור
מחוויות היום האחרון, והחלטתי להמשיך בשתיקתי גם כלפי אישה זו.
ישבתי שם ובחנתי אותה בעניין רב.
"אז מה, גם איתי אתה לא רוצה לדבר?" שאלה בחיוך רך. "אפילו לא
עם ישראלית כמוך?" היא מצמצה בעיניה, משתדלת, כך נראה לי,
להיות עדינה ונעימה אליי, והמתינה לאיזו תגובה ממני, תגובה שלא
באה.
"טוב, אתה יודע מה?" המשיכה לדובב, "בוא נעזוב מילים ונעשה
מעשים. אני בטוחה במאה אחוז שאתה רעב, ואני בטוחה גם שלא היית
מתנגד לעשות עכשיו איזה מקלחת טובה. נכון? מה אתה
אומר?....אוּפְּס," היא הביאה כף יד אל פיה בצחקוק, "מצטערת,
הלוא החלטנו בלי מילים."
מקלחת. אוכל. לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לסרב לקומבינציה המפתה
הזו. הרי לא התרחצתי כמו בן-אדם ולא אכלתי כלום כבר יום שלם
כמעט. אבל איך אגיב? תהיתי בלבי. היא ישר תדע שאני מבין עברית.
וידע זה כוח. אבל אני כבר כל כך רוצה לדבר עם מישהו אוהד.
לעזאזל! גהרתי בעצמי, זהו זה, גמרנו, יעזור לי אלוהים! קמתי על
רגליי והנהנתי בראשי, פני רציניים וקשים. היא חייכה אליי וקמה
גם כן. "יופי, אני באמת נורא שמחה. בוא." הלכתי דרוך בעקבותיה
אל חדר המבוא.
ושם, מונח בפינה, היה תיק הצד הירוק שלי. "הנה התיק שלך,"
הצביעה עליו, "כל הדברים שלך נמצאים בו." היא שֹמה את בקבוק
המים שלי על שידה קטנה. "בוא למעלה." מעוּדד עוד יותר לקחתי את
התיק ותליתי אותו על כתפי, ועלינו אל הקומה השנייה. וכשאני
מטפס אחריה במעלה המדרגות, קבעתי לעצמי שגם העכוז העגול
והפרופורציונלי שלה היה ממש מושלם.
היא הכניסה אותי לחדר אמבטיה מרווח. "זה חדר האמבטיה של
הילדים," אמרה, "אני חושבת שתרגיש פה יותר נוח מאשר בחדר
האמבטיה שלי." היא הראתה באצבעה על ארון קטן, "שם בפנים תמצא
מגבות טריות. וחוץ מזה נראה לי שיש פה כל מה שאתה צריך. אם חסר
לך משהו תקרא לי, אני אהיה למטה," חייכה אלי ויצאה. נעלתי
אחריה את הדלת, ושוב הייתי לבדי.
בהיסוס, כמעט בבושה, הסתכלתי על עצמי במראָה, ולהפתעתי לא
נראיתי כל כך נורא: עיניים אדומות, קמטי חוסר שינה מתחתיהן, די
מובן, זיפי זקן, גם די מובן, וחוץ מזה הייתי רגיל להיות לא
מגולח, אהבתי את ההרגשה המדגדגת הזו בפנים, שיער ממורטט, באמת
מובן וסביר. ונדף ממני ריח לא הכי טוב. אבל לא מצאתי בעצמי שום
דבר שרחיצה טובה ובגדים נקיים לא יוכלו לתקן.
פתחתי את תיק הצד שלי ונברתי בו קצת - אפילו הארנק שלי היה שם!
פתחתי את הארנק - אפילו רשיון הנהיגה שלי היה שם, והכסף שלי,
ופנקס הכתובות והטלפונים, והמפתח הרזרבי של הבית שלי בקולורדו,
הכל היה שם! הוצאתי בחיפזון את תיק כלי הרחצה, משכתי את
הרִיצְ'רָץ' והצצתי פנימה - אפילו מכל הפילמים היה שם! פתחתי
את המכסה - וכן כן, שכה אחיה, אפילו המריחואנה הייתה שם! שאפתי
את ריחה המתוק-חריף מלוא ריאותיי וחייכתי אל עצמי במראָה.
קפצתי את כף ידי לאגרוף בתרועת ניצחון אילמת, ונפניתי למקלחת.

אלונה בכנדורף הסתובבה אליי מהתנור עליו הייתה רכונה ברגע
שנכנסתי למטבח, פיה העצום מתחייך לכל רוחב פניה הצרים. "הכנתי
לך ביצייה וסלט ישראלי," הכריזה. "אני מקווה שזה בסדר." היא
לבשה סינור לבן, ושיערה הארוך היה עכשיו אגור מאחורי גבה עם
סרט אדום. עמדתי בפתח ושתקתי. "שב, אני כבר גומרת להכין." היא
פנתה חזרה למחבת שעל התנור.
הזזתי כסא מהשולחן שבפינת המטבח והתיישבתי. סלט ישראלי, דרך
אגב, הוא כבר מושג באמריקה: סלט ירקות, עם הרבה עגבניות
ומלפפונים, חתוכים קטן מאוד, כמו נגיד בסלט של פָלָפֶל רציני,
ועם מעט מאוד חסה, אם בכלל. סלט רגיל באמריקה הוא בדיוק ההפך
מזה: הרבה מאוד חסה, ומעט מאוד עגבניות ומלפפונים, אם בכלל,
וחתוכים גדול. הנחתי את תיק הצד שלי בחיקי, צמוד אליי, והבטתי
סביבי. על מדף מעל הכיור, בינות בקבוקי תבלינים קטנים, הראה
רדיו-שעון את השעה עשרים לשתים-עשרה בצהרים, והשמיע שיר של
רִיצָ'רְד מָרְקְס שהיה מוכר לי אך את שמו לא זכרתי. בקצהו
השני של המטבח, פתאום שמתי לב, למרגלות המקרר, שכבה לה כלבת
סְפָּנְיֶיאל שחורה לגמרי כפחם, כפי הנראה מתענגת על האוויר
החם של המנוע שנפלט משם, ראשה נח על שתי רגליה הקדמיות, והיא
מסתכלת עליי. שָֹחקתי אליה, כמעט התפתיתי לקרוא לה אליי - אני
מאוד אוהב כלבים, וגם חתולים, אני בכלל אוהב בעלי חיים - אבל
תפסתי את עצמי בזמן. היא הבחינה בעיניי המביטות בה וזקפה את
אוזניה, אך לא זזה ממקומה. אל דלת המקרר מעל לכלבה היו צמודות
במגנטים צבעוניים תמונות של ילדים.
אלונה התקרבה אליי עם שתי צלחות בידיה, והניחה אותן על השולחן
לפניי. "אתה יכול לשים את התיק בצד, אף אחד לא ייקח לך אותו,"
אמרה. היא ניגשה לשַׁיִש, הביאה ספל קפה וצלחת עם טוֹסְטִים
מרוחים בחמאה, והניחה גם אותם לפניי. תליתי את התיק על גב
הכיסא והתקרבתי עם הכסא אל השולחן. היא מזגה קפה לספל נוסף
והתיישבה אתו מולי. העפתי בה מבט נבוך והרכנתי את עיניי לעבר
צלחות האוכל.
"נו, לְמה אתה מחכה? תאכל!" צחקה ולגמה מהספל שבידה.
מראם וניחוחם של הביצים המטוגנות והירקות הטריים והקפה המהביל
היו מגרים מאין כמוהם, שלא לדבר על כך שהייתי גם בכל מקרה רעב
בצורה רצינית למדיי, אבל היססתי. לקחתי מזלג לידי אך המשכתי
לשבת בלי לגעת באוכל. פחדתי. פחדתי מאיזשהו מחיר שטיבו נסתר,
אך משקלו ברור, ברור כמו הרעב אותו הרגשתי בבטני, שיגבה ממני
עבור השרות האישי הזה, האישי מידיי, במוקדם או במאוחר.
"נפתלי....אכפת לך אם אני אקרא לך נפתלי?....בחיי שאין לך מה
לדאוג," אמרה. "אני רק רוצה לעזור לך, באמת."
לעזור לי! געיתי בלבי. כן בטח, לך תאמין להם!
"תאכל נו, זה סתם מתקרר עכשיו," היא הוסיפה להשתדל. "ואחר כך
אני אנסה לשכנע אותך שאתה חופשי ואין לך מה לפחד יותר. אבל
קודם תאכל, טוב?"
אני חושב שהמילה 'חופשי' בדבריה עשתה לי את זה בסופו של דבר.
אולי באמת אני חופשי? שאלתי את עצמי. וחוץ מזה, מה יש לי כבר
להפסיד? לפחות אוכָל ארוחה חמה וטובה לפני הסוף המר. בהחלטה
נחושה החדרתי את המזלג לתוך הסלט, העמסתי עליו ירקות, הכנסתי
לפי והתחלתי ללעוס. ישבתי לי שם ואכלתי, בשקט, לאיטי, ומבלי
להרים את עיניי אליה אפילו פעם אחת. ועם האוכל בא הביטחון, עוד
קצת ביטחון.
ניקיתי את הצלחות מהאוכל. לא השארתי שם אפילו פרור. ורק
כששלחתי את ידי אל ספל הקפה הסתכלתי עליה שוב. היא ישבה עם ספל
הקפה שלה בידה, והעלתה חיוך על שפתיה הדקות. היה בחיוך שלה
משהו נוגה הפעם, ולא יכולתי להבין אותו. האם נעצבה עליי?
הרהרתי. או שמא על עצמה?
"רוצה עוד משהו?" שאלה.
הנדתי ראשי לשלילה. הוספתי כפית סוכר לקפה ובחשתי.
"בואי הנה, בּוֹנִי," קראה אלונה לכלבה באנגלית, "בואי חמודה."
הכלבה קמה ממקום רבצה, התקרבה אליה, התיישבה והניחה את סנטרה
על ירכה של האישה, וזו החלה ללטף את ראשה בעדינות. "זֹאתי
בוני," אמרה, "והיא הכלבה הכי טובה בעולם."
חייכתי חיוך קטן אל שתיהן ולגמתי מהקפה. הוא היה טוב מאוד.
"אז איך אני מצליחה להשפיע עליך לדבר?" אמרה. "אני רואה
שהאירוח שלי עדיין לא משכנע אותך שאני אוֹן יוּר סָיְיד." והיא
פרצה פתאום בצחוק. היה לה צחוק נחרני כלשהו, מאוד לא מחמיא,
הוא נשמע כמו נהקת חמור, ונראה לי שהיא הייתה מודעת לזה, שכן
היא הפסיקה אותו מייד וכבשה את פיה בכף ידה.
"אני מצטערת, זה תמיד קורה לי," אמרה לאחר כמה שניות, ולרגע
חשבתי שהיא מתנצלת על הצחוק נטול החן שלה, אך היא המשיכה
ואמרה, "אחרי כל כך הרבה שנים בארצות-הברית, כל פעם שאני מדברת
עם מישהו עברית אני מתחילה לקפוץ ככה בין עברית לאנגלית....אני
כמעט לא מדברת פה עברית, אתה מבין?....אין לי פה עם מי."
חייכתי כלפיה והנהנתי ראשי בהבנה. ידעתי על מה היא מדברת. גם
לי זה היה קורה לפעמים.
"אז אתה לא מתכוון להגיד מילה, אה?" כמו סיכמה לעצמה.
המשכתי ללגום מהקפה, מביט בה ושותק.
"טוב בסדר, אני מבינה אותך," אמרה והשתתקה, פונה שוב ללטף את
הכלבה. נזכרתי באיש המשטרה מהלילה הקודם, הסגן טרוויס ברדלי,
שגם הבין אותי כביכול כשבישרתי לו על החלטתי לא לדבר.  
"אז תשמע," הציצה בי ואמרה לבסוף, "אם אני אגיד לך עכשיו שאתה
לגמרי חופשי, דֶ'ת יוּ קֶן סִימְפְּלִי גֶת אָפְּ אֶנְד לִיב
רָיְיט נָאוּ אִיף יוּ וַואנְט טוּ, וִויל יוּ בֶּלִיב מִי
דֶ'ן?....אוי," נהמה, "שוב פעם קרה לי עם האנגלית הזאת!" אך
הפעם היא לא צחקה. "אז אם אני אגיד לך את זה עכשיו, שאתה יכול
ללכת, אתה תאמין לי שאני רוצה לעזור לך?"
לא היססתי אפילו לחלקיק שנייה, ויריתי לעברה ברעם: "כן!"
"סוף סוף אמרת משהו," חייכה, ומייד קדרו פניה והיא הוסיפה,
"אבל בסדר, איך שאתה רוצה."
נותרתי ישוב על כיסאי. האם פשוט לקום וללכת? שאלתי את עצמי.
לבי החל גועש בקצב גובר. החלקתי עם אגודלי בעצבנות על הידית של
ספל הקפה.
"אז לְמה אתה מחכה?" היא התפרצה לתוך התלבטותי, "לך כבר!"
אספתי את תיק הצד שלי מגב הכיסא וקמתי על רגליי. "תודה," אמרתי
בשקט, ובו-במקום עזבתי את המטבח ופניתי לעבר היציאה בלי להסתכל
יותר אחורה.
פתחתי את דלת המכונית, התיישבתי מאחורי ההגה ולקחתי נשימה
עמוקה. המבטים המהירים והמפוזרים ששלחתי לכל עבר בדרכי למכונית
לא העלו שום דבר חשוד. פתחתי את תיק הצד שלי וחפרתי בו אחרי
משקפי השמש שלי. באותו רגע הופיעה אלונה בפתח דלת הבית. היא
אחזה בדופן והתבוננה בי. ולאמיתו של דבר, הנוכחות שלה שם, מעבר
לשמשה הקדמית, נתנה לי איזושהי הרגשת ביטחון, כאילו שאם היא
בסביבה שום דבר רע לא יקרה.
ואכן, שום דבר רע לא קרה. הרכבתי את משקפי השמש, ודרך העדשות
הכהות הרשיתי לעצמי לסקור את הסביבה יותר באריכות. הכל היה ממש
רגיל: השמש זרחה, ציפורים צייצו, נביחת כלב פה ושם, שני בתים
שהיו בשדה הראייה שלי עמדו שקטים ונינוחים, ואנשים לא נראו
כלל, עד כמה שניתן לי להבחין, לא גלויים ולא אורבים מאחורי עץ
או פח זבל או הגה מכונית חונה. התנעתי את המנוע ובנסיעה איטית
עזבתי את השכונה. במבט אחרון שהעפתי בראי אחורנית, הספקתי עוד
לראות את אלונה נבלעת בפתח ואת דלת ביתם של צ'יף בכנדורף
ואישתו נסגרת אחריה.
הגעתי לְצומת. השלט הירוק על העמוד בפינה אמר, 'דרך מונטניה'.
זהו הרחוב בו נמצאת תחנת המשטרה, ניחשתי, ובאימפולסיביות פניתי
ימינה בכיוונה המשוער. תוך דקה או שתיים כבר ראיתי בתווך את
הבניין בו ביליתי את הלילה האחרון. חלפתי על פניו במהירות
המותרת, פחות או יותר, ושוב היה הכל רגיל לגמרי: דגלי
ארצות-הברית ומדינת ניו-מקסיקו התנשאו על תורניהם ליד הכניסה
לתחנה והתנופפו ברוח, במגרש החנייה חנו שתיים או שלוש מכוניות
משטרה, ועוד כמה מכוניות אזרחיות, כמה אנשים התהלכו בסביבה.
שום דבר מיוחד. המשכתי הלאה, ובצומת רחוב דֶזֶרְט פניתי שמאלה,
או מזרחה, בכיוון היציאה מהעיר.
הרמזור בצומת היציאה היה אדום כשהגעתי אליו. המתנתי בסבלנות.
אז מה עושים? שאלתי את עצמי. ופתאום, כִּבְהֶרֶף-עין נזכרתי
בבקבוק המים שלי. "שכחתי את בקבוק המי-עדן שלי!" קראתי באכזבה
בקול רם, "הוא נשאר שם על השידה במבוא, איפה שהיא שמה
אותו....יוּ, הבקבוק שלי." אך תכף ומייד נרגעתי מהדבר. "טוב,
נו, אם הבקבוק הוא כל מה שהעסק הזה יעלה לי - שיהיה."  
אז מה עושים? שאלתי את עצמי שוב; כביש מספר שבעים, אתו הגעתי
לפואבלו, נמתח מולי; בצד ימין זיהיתי את מוֹטֶל 'סופר-8', בו
התחילה כל הפרשה בערב הקודם; לפי המפה, אותה הוצאתי מהתיק
ופרשתי על המושב ליידי כמה רגעים קודם לכן, היה עליי לפנות
שמאלה בכביש מספר שבעים אם ברצוני להמשיך לעיר רוזוול שהייתה
אמורה להיות תחנתי הבאה במסע. הרמזור התחלף לירוק. חסר החלטה
פניתי שמאלה. הבטתי בראי. הסתכלתי סביב. ולמרות שלא יכולתי
לדעת בוודאות, כי מה כבר ידעתי על מעקבים משטרתיים, לא נראה לי
שמישהו בולש אחריי. אבל בכל זאת הרגשתי איזשהו פחד - הבטן שלי
כרכרה, והפעם זה לא היה מרעב.
אחרי שלושה מייל בערך ראיתי מולי בצד שמאל, ממוקם בתוך מעין
מכתש אֶלִיפְּטִי עצום למרגלות הרמה עליה עבר הכביש ובמרחק מה
ממנו, את מסלול מרוצי הסוסים, 'רוּידוֹסוֹ דָאוּנְס', מין הסתם
האטרקציה הגדולה של האזור. אפילו אני, שאינני כלל חובב מרוצי
סוסים, שמעתי עליו. והמפה שלידי רמזה די בברור כי מייד אחרי
מסלול המרוצים מתחילה שוב שממת המדבר של ניו-מקסיקו. בצד ימין
של הכביש, מול דרך הכניסה למסלול המרוצים, הבחנתי בשלט אדום
גדול של מוטל; 'רָמָדָה אִין' היה כתוב עליו. האטתי ופניתי
ימינה אל המוטל.
עצרתי במגרש החנייה וכיביתי את המנוע. השעה הייתה אחת ומשהו
אחרי הצהרים, ופתאום הייתי עייף. עצמתי את עיניי והנחתי את
מצחי על ההגה. אני רוצה לישון, אמרתי לעצמי. אני רוצה להיכנס
לחדר פרטי, לנעול את הדלת מאחוריי, להיכנס למיטה ולשכוח מכל
הבלגן הזה.
הלכתי ללוֹבִּי של המוטל ושכרתי חדר ללילה אחד. גמרתי את כל
הרישומים מול פקידה קשישה וחייכנית, לקחתי מידה את המפתח
ומיהרתי במעלה המדרגות אל הקומה השנייה. בחדר הנחתי את התיק
שלי על השטיח בצד, נעלתי את הדלת ובדקתי פעמיים שהיא אכן
נעולה, והגפתי את הווילון הפתוח. ומותש לגמרי הטלתי את עצמי על
המיטה.

ישבתי על קצה המיטה, ספר הטלפונים פתוח לצדי, וחייגתי את
מספר הטלפון של פְרֶדֶרִיק, צִ'יף אוֹף פּוֹלִיס, ואלונה
בכנדורף. הטלפון בעברו השני של הקו צלצל. המתנתי בציפייה.
כשקמתי משנתי באותו בוקר כבר לא פחדתי יותר. הלילה עבר עליי
ממש בשקט, פשוטו כמשמעו, אפילו לא חשתי בבטן את אותה הרגשה
מעוררת החלחלה של שקט שלפני הסערה. במשך הלילה אמנם התעוררתי
כמה פעמים, אך לחלוטין לא בבהלה או משהו כזה; יותר היו אלה
יקיצות של חוסר סבלנות כלשהו. פעם או פעמיים הצצתי החוצה
בזהירות מבעד לָפשק שבין החלון ובין הקיפול האחרון של קצה
הווילון, ולא ראיתי כלום חוץ מלילה שחור. יצאתי למסדרון פעם
אחת, ואיש קטן ומנומנם שהחזיק בידו מְכָל פלסטיק לבן מלא
בקוביות קרח חלף על פניי ונעלם מאחורי דלת נטרקת. בערך בחצות,
אחרי שישנתי כמה שעות טובות בבגדיי, עשיתי מקלחת וירדתי ללובי.
הוא היה ריק מאדם. אפילו פקידת הקבלה כבר הלכה, משאירה אחריה
פתק על הדלפק: 'בבקשה לצלצל בפעמון'. קניתי שם ממכונות
אוטומטיות כריך הודו, טבלת שוקולד, קפה נמס בכוס פלסטיק ופחית
קוקה-קולה, כי לא אכלתי כלום מהבוקר, ועליתי חזרה לחדרי.
ומתישהו באותו לילה חסר מנוחה החלטתי שאני רוצה תשובות, ומוכן
להסתנן חזרה אל תוך לוע הארי, כביכול, כדי לנסות למצוא אותן.
"הלו," נשמע קולה של אלונה בשפופרת הטלפון.
"שלום," אמרתי, "אלונה?"
"כן," ענתה באנגלית, "מי זה?" ברקע נשמעה נגינת פסנתר.
מה, היא אינה מזהה את קולי? תהיתי בלבי. "נפתלי," אמרתי.
"כן, חשבתי כך," היא עברה לעברית. "איפה אתה?" לא גיליתי שום
הפתעה בקולה.
"לא חשוב," השבתי, "את מוכנה להיפגש איתי?"
"כן, בטח," אמרה.
"אבל לבד."
"בסדר, בטח שלבד."
"איפה?"
"אני באמצע שיעור עכשיו. רגע, תן לי לחשוב." נגינת הפסנתר ברקע
המשיכה. "רוצה לבוא הנה עוד שעה בערך?"
"אלייך הביתה?" שאלתי קצת בדאגה. לא ידעתי אם אני מעוניין
לחזור לבית הזה.
"כן, למה לא?" דרשה.
"ונוכל להיות שם לבד?"
"בֶּסְט פְּלֵייס," היא ענתה, "בחיי, תאמין לי. אז אתה בא? אני
צריכה לחזור לשיעור."
"טוב, עוד שעה."
"יופי, אז בַּיי בינתיים," אמרה.
"ביי," הפטרתי, והנחתי את השפופרת.
אספתי את חפציי. חלפה במוחי המחשבה לעשן איזה חצי ג'וינט לפני
שאני יוצא, אבל החלטתי שבשלב הזה לא כדאי לי להתעסק עם הראש
יותר מידיי, עדיף להיות שקול לגמרי בשיחה עם האישה ההיא. קפה
עם סיגריה יסַפקו. לקחתי את התיק, העפתי מבט סוקר אחרון על פני
החדר, כהרגלי בטרם עזבתי חדר מלון בפעם האחרונה, וירדתי
למכוניתי. בוקר צח נוסף קידם את פניי, שטוף שמש קרירה של סתיו
הרים בגובה שבעת-אלפים רגל מעל פני הים, אך ללא הרוח נוקבת
העצמות של היום הקודם. הורדתי את הזַ'קֶט שלי וזרקתי אותו על
המושב האחורי.
נסעתי חזרה למרכז העיר, שכבר היה די מוכר לי. עברתי שוב ליד
בניין המשטרה של פואבלו, שבחולמנותו יותר לא נראה מאיים כלל.
"הַיי צ'יף," אמרתי לכיוון הבניין במין יומרנות שאולי לא היה
לה עדיין מקום, ואחרי כן גם טרחתי להוסיף, "בַּיי צ'יף,"
כשנעלם הבניין משדה הראייה שלי. הסתובבתי בעיר ללא מטרה במשך
כמה דקות, עצרתי בתחנת דלק ותדלקתי את הט'נדרבירד שלי, ובסוף
נכנסתי למסעדה קטנה ואכלתי ארוחת בוקר טובה. ומשם, בלב פועם,
ועם כל הביטחון העצמי שהצלחתי לגרד באותו בוקר מנפשי המתוזזת,
המשכתי ישר לבית משפחת בכנדורף.
אלונה פתחה את דלת הכניסה לפני שהייתה לי הזדמנות לדפוק,
וקיבלה את פניי שוב בחיוך פיה אדיר הממדים. הפעם קישטה את גופה
המהמם שמלת מיני שחורה ועליה דוגמאות פרחים בצבע ארגמן, רגליה
הנהדרות היו עטופות בגרבוני מכנס בצבע העור עשויים כותנה,
ושיערה היה קלוע לשתי צמות עבות וארוכות שתלו לאורך מותניה
כאילו עיטרו בהדַרן יצירת מופת. היא הובילה אותי לסלון והזמינה
אותי לשבת. תפסתי את מקומי באותה כורסה בה ישבתי בבוקר הקודם.
"הכנתי לנו קפה," אמרה, "אני הולכת להביא אותו מהמטבח,
אוקיי?"
הנהנתי ראשי בחיוך, והיא הלכה. הסתכלתי סביבי. מבטי נתקל בפסל
גדול, בגודל של אדם אמיתי כמעט, שעמד בכניסה לסלון, מאיים
משהו. איך לא שמתי לב אליו אתמול? הרהרתי. קמתי וניגשתי אליו.
זה היה פסל של אינדיאני, עשוי עץ לא מלוטש בצבע חום-אדמדם. הוא
החזיק בידו האחת כידון ובידו השניה מגן, ואת ראשו וכתפיו הקיפה
רעמת נוצות. הוא הביט קדימה בפנים זועפות. החלקתי עם גבות
אצבעותיי על לחיו החדה והבולטת; תווי הפנים המוֹנְגוֹלִיִים של
האינדיאנים באמריקה, קבעתי לעצמי, ואפילו הצבע שלו מתאים.
יפה.
"צ'יף בִּיג סְקָיי," הפתיעה אותי אלונה מאחוריי. הסתובבתי
אליה. היא החזיקה מגש ועליו שני ספלי קפה וקערה מלאה עוגיות.
הכלבה בוני נכנסה אחריה. "בוא," אמרה. היא הניחה את המגש על
שולחן הסלון והתיישבנו. בוני נשכבה בשקט למרגלותיה.
"פעם היה פה בסביבה שבט מֶסְקַלֶרוֹ-אָפַּצִ'י," הסבירה, "אתה
יודע, לפני שבאו הלבנים ולקחו להם את הכל. פואבלו נמצאת ממש על
הגבול של שמורת אינדיאנים. חלק מהם עוד חיים כאן היום."
לגמתי מין הקפה. גם הפעם הוא היה מצוין. "הקפה שלך ממש נהדר,"
חייכתי, "כבר אתמול שמתי לב."
"תודה," אמרה, יש עוד אם אתה רוצה."
"תודה רבה," אמרתי. "תגידי, אכפת לך אם ניגש ישר לעניין?" אני
לא רוצה לגזול ממך יותר זמן ממה שצריך."
"זה בסדר," חייכה, "יש לי זמן. איך שאתה רוצה."
"טוב, אז יש לי כמה שאלות, אם לא אכפת לך."
"יָאלְלָה, תשאל." היא מעכה מפית נייר שהחזיקה בכף ידה.
"אוקיי. דרך אגב, את מעדיפה אולי שנדבר אנגלית? לי זה בכלל לא
משנה."
"לא לא, בבקשה לא!" קראה, "בוא נמשיך בעברית. אני ממש מתה לדבר
עברית קצת."
"טוב, אז בעברית," הנהנתי. לקחתי אוויר, ויישרתי מבט לתוך
עיניה. "בואי נתחיל עם זה שתסבירי לי מה קורה פה. הכל במקום
הזה כל כך מוזר ולא נכון, וכשאני מסתכל מסביב הכל נראה כל כך
רגיל כל הזמן, כל כך נורמלי. אז תגידי לי, איזה מין משטרה יש
לכם בעיר הזאת? מה זה כל הבלגן הזה פה?"
היא חייכה בשפתיים קפוצות והניחה את ספל הקפה על השולחן. אחר
פרסה את מפית הנייר הממוּללת על ירכה והחלה כאילו מיישרת אותה,
אך למעשה מנסה למשוך קצת את הזמן. היה נהיר לי לגמרי שהיא ידעה
מה אני הולך לשאול אותה.
"אני חושבת שיש לנו כאן משטרה טובה מאוד," אמרה לבסוף, עיניה
מופנות למפית. "פרדי הוא צ'יף מצוין."
"אז למה הוא היה כזה רע אליי?" זעפתי, "הוא והחבר שלו, השריף
הזה!?"
"צ'רלי," פטרה במפגיע, "עזוב אותו, סתם ֹשְוִויצֵר אידיוט!
לפעמים הוא משפיע על פרדי לעשות כל מיני דברים דֶבִּילִיִים.
תשמע נפתלי," נשאה עיניה אליי סוף סוף, "פוֹרְגֶט אִיט, הם ראו
די מהר שאתה בעצם בסדר, ובלי עבר פלילי, ואתה גם עשית בשֵכֶל
שלא התנגדת להם ועשית כל הזמן מה שאמרו לך לעשות כמו ילד טוב.
ואחר כך פרדי ניחש שאתה ישראלי, והוא קרא לי לתחנה והראה לי את
הבקבוק שלך, שכתוב עליו 'מי-עדן' בעברית. ואז ביקשתי ממנו
שיעזוב אותך. אז הם החליטו לא לעשות עניין מהגְרָס שהם מצאו
אצלך, ואז פרדי הביא אותך הנה ואמר לי שאתה...." היא חייכה
חיוך נבוך והשפילה שוב את עיניה, "דֶ'ט יוּ אָר אוֹל מַיִין,"
סיימה.
תכף האמנתי לה. לא היה לי שום ספק בכך שהיא אומרת את האמת. או
שאולי פשוט לא רציתי שיהיה לי שום ספק. לא יודע. האמנתי לה
מייד, וזהו זה. אבל היו לי עוד כמה שאלות.
"ומְאַיִן יש לך את הכוח הזה?" המשכתי להקשות עליה. "את גם
במשטרה פה?"
"לא," השיבה חפויית ראש, "אני לא במשטרה, אני סתם אשתו של
שוטר. ורק רציתי לעזור לך, בחיי!"
"למה? מה יצא לך מזה?"
"ישראלית עוזרת לישראלי בצרות. כל ישראל חברים. מה יש?"
"גִיב מִי אֵ בְּרֵייק!" קראתי בקול רם, בצעקה כמעט, "כל ישראל
חברים, איזה בּוּל-ֹשִיט!"
"זה לא בול-שיט!" החזירה, גם כן כמעט צועקת. אך קולה נחלש מייד
שוב, "נשבעת לך.... תראה, אני חיה פה כבר עשרים שנה כמעט,
במקום הארור הזה, שישראלים מגיעים אליו אולי אחד בשנה, מבודדת
לגמרי מהאנשים ומהחברָה שגדלתי אתם בארץ. ואני כל הזמן עם
האמריקאים העשירים והמשעממים האלה שגרים פה, וגם אז בדרך כלל
רק בקיץ, כשמזג האוויר חם ונעים, או שבחורף הם באים
לְוִויק-אֶנְדְס והולכים לעשות סקי ומסתלקים מפה אחרי יומיים.
וכל מי שאני באמת יכולה להיות אתו ולתרום לו משהו זה לילדים
האינדיאנים מְהָרֶזֶרְבֵיישְן שלומדים אצלי פסנתר או גיטרה.
"ופתאום אתה מגיע הנה, ומסתבך עם המשטרה בגלל שטויות, ופרדי
רואה שאתה ישראלי, והוא יודע שאני מתה להיות עם ישראלים כי אין
לי פה כלום מהעבר שלי, ואני מבקשת ממנו שיעזוב אותך וייתן לי
לעזור פעם לישראלי, ושייתן לי להיות אתך קצת, אולי יהיה לי קצת
כיף. והוא מבין. גם הוא מבין שזה לא בול-שיט....ומה אתך? למה
אתה לא יכול להבין שזה לא בול-שיט? מה יש?"
כעת חשתי אף אני מבוכה כלשהי, כי דווקא כן הבנתי אותה. אך
הרגשתי צורך עז להבין גם את השאר. בשתי לגימות ארוכות גמרתי את
הקפה והנחתי את הספל על המגש. "אני מבין," אמרתי בקול מאופק.
"אני מבין אותך. גם אני חי די מבודד מישראל ומישראלים, וגם לי
הם חסרים מאוד לפעמים." עיניה הירוקות נדלקו לרגע בתקווה. "אבל
אני רוצה גם להבין איך כל זה ייתכן. תסבירי לי, טוב? איך בדיוק
המשטרה עובדת פה אצלכם? מה, אין פה חוקים? אין פה נהלים? הכל
פה זה אלתור? או שאולי הכל עובד פה בהתאם לקפריזות של הצ'יף?
או של אשתו? ותסלחי לי על הציניות. אני לא בן-אדם ציני, אני
חושב שציניות זה אחד הדברים הכי נוראיים בעולם הזה, אבל אני
מרגיש שהפעם מותר לי. לקורבן מותר להיות ציני. אז אולי תסבירי
לי בבקשה?"
"אתה רוצה עוד קפה?" היא שאלה.
"לא תודה. עכשיו מה שאני רוצה זה להבין!" החזרתי לה.
היא העבירה את משקל גופה מצד לצד בתוך הכורסה, חסרת מנוחה,
והפכה את שילוב רגליה. "אני לא יודעת," אמרה, מחליקה כף יד על
שמלתה ומושכת את השמלה לכיוון ברכיה. "לא יכולה להסביר לך את
זה. אני מאמינה שהמשטרה שלנו עושה עבודה טובה. באמת. אבל אני
יודעת שלפעמים גם קורים פה כל מיני דברים מוזרים ולא ברורים.
אבל אני לא מתערבת. יכול להיות שיש פה איזה סִיסְטֶם שעובדת
באיזה שיטה מסוימת, אבל זה גדול עליי ואני לא מתעסקת עם זה.
בדיוק כמו שאני לא מתעסקת עם איך שעובדת פה הממשלה. אתה יודע,
לפעמים נראה כאילו הממשלה במדינה הזאת עובדת כמו איזה
מָאפְיָה, אבל אני לא מתערבת, כאילו שבכלל אפשר להתערב אפילו
אם הייתי רוצה. אני ממשיכה עם העניינים הפרטיים שלי וזהו, פשוט
זהו. אין לי יותר מה להגיד."
הדברים שהיא אמרה הפחידו אותי, כמו נתנו אישור לכל מיני חשדות
וחששות שהיו לי כבר שנים. שאלתי אותה, "אז איך את רוצה שאני
אאמין לך שאני חופשי ושבעלך והכנופיה שלו לא יבואו אחריי?"
"כי פרדי תמיד מקיים מה שהוא מבטיח לי, והוא הבטיח לי שהוא
יעזוב אותך," אמרה בקול חנוק מדמעות. ובאותו רגע ידעתי שהחקירה
הגיעה לסיומה. לא רציתי להמשיך עם זה יותר.
רגעים ארוכים ישבנו שם, מביטים בעיניים בוהות אחת בשני ובחלל
החדר. עד שבסוף פלטתי במין עליצות מכוּוצת, "אז לפחד או לא
לפחד?"
היא צחקה בהקלה כלשהי. "אל תפחד."
"טוב," אמרתי, ומייד שיניתי נושא, "אז תגידי, את מורה
למוזיקה?"
"כן, לפסנתר בעיקר, וקצת לגיטרה ולשירה....יו, איזה מוזר,"
צחקה צחקוק ילדותי, "בדיוק חשבתי על זה," והוסיפה במין
ביישנות, "אתה רוצה שאני אנגן משהו? ככה, טוּ בְּרֵייק, לשבור
את המתח?" היא קמה על רגליה.
לא השבתי. לא ידעתי אם אני רוצה להישאר שם עוד הרבה זמן. היא
ניגשה לפסנתר כנף רב רושם שעמד בפינת הסלון עם מכסה פתוח וכנף
מורמת, והתיישבה על שרפרף מלבני מול הקלידים. "איזה מוזיקה אתה
אוהב?" פנתה אליי.
נאנחתי בחוסר נוחיות. "אני יודע? אני אוהב רוֹק-אֶן-רוֹל
למשל."
"מה כן?" קראה בשמחה. "יופי נהדר." היא סגרה את אצבעות ידיה
לאגרופים ומתחה אותן, חוזרת על הפעולה הזאת כמה פעמים, חשבה
לרגע ואמרה, "אני גם אוהבת רוק-אן-רול, בעיקר של שנות השבעים.
היום כבר קוראים להם אוֹלְדִיס," צחקה. "בוא נראה אם אתה מכיר
את השיר הזה." והיא התחילה לנגן את 'אֶנְגִ'י' של האבנים
המתגלגלות. "מכיר?" הנהנתי בראשי לחיוב. "מָיי פֵייבוֹרִיט לַב
סוֹנְג," אמרה והחלה לשיר.
אני לא מבקר מוזיקה, אבל אני אוהב מוזיקה. ואלונה ניגנה יופי,
ושרה נפלא. ואני גם לא מבקר יופי, אבל אני אוהב יופי. והיא
נראתה שם נהדר, על-יד הפסנתר. הרבה שנים כבר לא נכספתי לאישה
כמו שאליה באותם רגעים. והיא, והשיר ששרה, החזירו אותי בבת-אחת
אל גיל נעוריי, אל הסלון של דירת הוריי ברמת-גן, למסיבה שעשיתי
לחבריי מהכיתה, למערכת הסְטֵרִיאוֹ הגרמנית המשוכללת עם
הרמקולים הענקיים שאבא שלי הביא מחוץ-לארץ, לפטיפון השוויצרי
שעל המזנון, ואל ריקוד הסְלְאוּ הראשון עם החברה הראשונה שלי,
שתהיה גם האחרונה, כך יתברר לי ברבות השנים. לִבִּי הלם בחוזק
ואיים לפרוץ החוצה מתוך בית החזה מרוב התרגשות של עלומים.
"איך היה?" העירה אותי פתאום אלונה מהזייתי.
"נהדר," אמרתי וקולי נשנק. חיככתי בגרוני. "ממש נהדר."
היא הנהנה בראשה בחיוך מבויש. "הנה עוד שיר שאולי תכיר." ואז
היא ניגנה את 'לֶט אִיט בִּי' של החיפושיות, והייתה שוב פשוט
מקסימה בבצעה את השיר הגדול ומלא התקווה הזה.
בסיימה מחאתי כפיים. "כל הכבוד!" הרעתי, "את שרה שיגעון. וגם
מנגנת לא רגיל. באמת יופי."
היא ישבה שם מהוססת לרגע, אולי מופתעת מתגובתי, ובסוף אמרה,
"רוצה לצאת קצת החוצה לעשן סיגריה?"
"כן, למה לא?" השבתי, "אבל הסיגריות שלי באוטו, אני אלך להביא
אותן."
"לא חשוב, גם לי יש," אמרה וניגשה לחדר המבוא. נעשן סיגריה או
שתיים ואחר כך אני אסתלק מכאן, החלטתי לעצמי כשאני ממתין
לשובה.
היא חזרה עטופה בז'קט אדום, מחזיקה בידה רצועה של כלב. "כבר די
קר בחוץ בתקופה הזאת, אתה בטוח שהחולצה שאתה לובש תספיק לך?"
"כן," עניתי, ויישרתי פינה בחולצת הפלנל המשובצת שלבשתי.
"אוקיי, אז יָאלְלָה בוא." היא קשרה את הרצועה לצווארה של
הכלבה וזו נבחה בשמחה, כיודעת שהולכים החוצה, ויצאנו לחצר
האחורית.
"בחוץ חייבים לקשור אותה," אמרה אלונה, "אחרת היא נעלמת מייד
בין העצים, והכל פה פתוח, אין שום גדרות." היא הוציאה מכיס
הז'קט שלה חפיסת סיגריות דלות ניקוטין בעלת שם לא מוכר לי כלל.
מתחרט על שלא הלכתי להביא את הסיגריות שלי משכתי אחת מהחפיסה
שהגישה לי, והצתנו. "אתה יודע," המשיכה, כשהכלבה מרחרחת
סביבנו, "פעם היא נעלמה לנו לשלושה ימים עד שמצאנו אותה בסוף.
זה היה נורא."
"כן, אני יכול להבין את ההרגשה," השבתי, וסחטתי שאיפה מאומצת
מהסיגריה החלשה.
עמדנו בגינה ועישנו בשקט, מאפרים את הסיגריות על הדשא. לפתע
אמרה: "בא לך לעשות טיול קטן ברגל? נלך לספסל ליד הנחל, ונישב
שם קצת. נורא יפה שם."
"זה רחוק?" שאלתי בהיסוס.
"לא, בכלל לא, כמה דקות. זה הכל בשטח של הבית שלנו. בוא נו!"
אמרה והתחילה לרדת במורד החצר המשופעת כשהכלבה מקפצת לידה עם
זנב זקוף. בחוסר חשק מסוים הצטרפתי אליהן.
ותכף היינו בתוך חורשה, על שביל עפר צר, מוקפים עצים, עצי מחט
ברובם. והמוני אצטרובלים היו פזורים שם בכל עבר, מרפדים מרבד
של עלי שלכת צהבהבים-חומים, סימן מובהק של עונת הסתיו. "אפשר
לקחת אצטרובל למזכרת?" שאלתי, והתחלתי לתור בעיניי אחר אחד
יפה. "כן בטח," אמרה. הבחנתי באצטרובל גדול ומרשים, ירדתי
מהשביל ופסעתי לעברו, עלים יבשים נמחצים תחת נעליי עם כל צעד
ונשברים בקול התנפצות רם שהדהד בצרימה על רקע השקט בתוכו
נמצאנו. התכופפתי ובדקתי את האצטרובל, לראות שכל קשקשיו שלמים,
ומיהרתי אתו אחרי אלונה שהתקדמה כבר הלאה, נמשכת אחרי כלבתה.
"יש לי בבית אוסף גדול של אצטרובלים," אמרתי כשהשגתי אותן על
השביל. קרבתי את הפרי היבש אל אפי והרחתי, שמא נשאר בו משהו
מהניחוח המשכר של מוהַל העץ.  
"אז אתה גר בקולורדו?" שאלה.
"כן," עניתי.
"כמעט עברנו לשם פעם," סיפרה, "הציעו לפרדי תפקיד במשטרה של
אֶבֶרְגְרִין, עיר קטנה לא רחוק מדֶנְבֶר. שמעת עליה?"
"כן, נדמה לי. היא נמצאת מערבית לדנבר אני חושב."
לפתע נגלתה מולנו מעין קרחת בתוך החורשה. "אוּאָוּ, מה זה פה?"
קראתי בסקרנות. תחומה משלושת עבריה וממעל על ידי עצי אורן
גבוהים לסוגיהם, ומעברה הרביעי, מרחק צעדים ספורים, על ידי
יובל מים צנוע שמימיו שקשקו, הייתה שם רחבה קטנה, מוצלת
ומוגנת, ובמרכזה ספסל עץ צבוע באדום, ולידו גזע עץ עבה שגולף
לשולחן ללא רגליים.
"הספסל שלנו," קראה אלונה בסיפוק, "אני מתה על המקום הזה. בוא
נישב." היא קשרה את רצועת הכלבה לאחת מרגלי הספסל והכלבה מייד
השתרעה רגועה על הקרקע. אחר היא גחנה לעבר ארונית עץ קטנה
שהייתה צמודה לצדו של הספסל, הוציאה ממנה מאפרה וקופסת פח בעלת
מכסה פלסטיק והניחה אותם על השולחן.
והתיישבנו על ספסל בקרחת יער, אי שם במדינת ניו-מקסיקו
שבארצות-הברית, שני זרים בעצם, שנפגשו ממש במקרה. מבלי משים
העמדתי את האצטרובל הגדול בין שנינו, כאילו לחצוץ בנינו. "באמת
נורא יפה פה," אמרתי, מסתכל סביבי. היא הוציאה את חפיסת
הסיגריות מכיס הז'קט שלה. "רוצה עוד סיגריה?" שאלה. לקחתי אחת
ועישנו בשקט.
"יש לך משפחה? ילדים?" שברה אלונה את הדממה.
לקחתי שאיפה ארוכה מהסיגריה ושאבתי את העשן לתוך ריאותיי.
הטיתי ראשי כלפי מעלה לכיוון צמרות העצים, כמעט אי אפשר היה
לראות שמיים, ונשפתי את העשן בסילון אפור ומתמשך. רציתי ולא
רציתי לענות לה. "משפחה לא," ניצח הרצון, "אבל יש לי תינוקת בת
שנתיים....היא בעצם לא שלי, אני רק האבא שלה."
"מה זאת אומרת?" שאלה אלונה, מביטה נִיכְחָה.
"אימא שלה רצתה תינוק אבל לא רצתה בעל ואבא, ואני רציתי תינוק
אבל פחדתי להיות בעל ואבא, וזה התאים לשנינו, אז עשינו את זה."
איפרתי את הסיגריה, מכה עם הבוהן בפילטר פעם אחר פעם אחר פעם,
עד שבסוף ניתק הטבק הלוהט שבקצהָ ונפל למאפרה. תקעתי את
הסיגריה לתוך הגוש העָשֵן והמתנתי שתצית שנית.
אלונה הסתובבה אליי. אני נשארתי מעל המאפרה, משחק עם הסיגריה.
"ומה, אין לך שום קשר אתם?" שאלה.
"דווקא יש, אבל לעיתים רחוקות," החזרתי, "היא גרה בסך הכל חצי
שעה נסיעה ממני, והיא אמרה לי כבר בהתחלה שאני יכול לבוא לראות
את הילדה מתי שאני רוצה, וכמה שאני רוצה. לא אכפת לה שהילדה
תדע מי האבא שלה. זה אני שנמנע. זה אני שמרגיש כמו אורח בכל
מקום. אפילו עם הילדה שלי. זה אני שרוצה להיות עם אנשים ובסוף
בורח מכולם." מעכתי את הסיגריה הפצועה בתוך המאפרה, נשענתי
אחורה ובהיתי לעבר יובל המים שממולנו.
"איך הכרת אותה?" המשיכה אלונה בחקירתה, אך בקול רך מאוד.
"בצֶ'ט באינטרנט," פלטתי.
"רִייאְלִי?" נפעמה, "אוּאָוּ, מעניין....וככה אתה גר לבד?"
"כן."
"ואתה יוצא? יש לך חֶברה? אתה נפגש עם נשים אחרות?"
העפתי בה מבט וחייכתי. "אם לענות בקיצור ולפי הסדר ששאלת, אז
כמעט ולא, כמעט ולא, ובכלל לא." הרגשתי שהיא רוצה להמשיך לחטט
בחיי, אך אני, למרות שהפיתוי היה עצום, לא ידעתי אם אני רוצה
בכך, אז מייד הוספתי, "תשמעי, אולי נעזוב אותי ותספרי לי קצת
על עצמך?"
"אבל רגע, עוד לא גמרתי," אמרה במשחק. "טוב נו, מה אתה רוצה
לדעת?"
"לך, אֶה, סליחה, לכם יש ילדים?" שאלתי.
"כן, שלושה בנים," אמרה, והחרישה לכמה שניות, בוררת את
מחשבותיה. "הגדול בן שבע-עשרה, נמצא כבר כמה שנים בארץ, גר אצל
אחותי בקיסריה. הוא אוהב את ישראל, היית מאמין? אבל אני חושבת
שבשנה הבאה הוא יחזור הביתה, יש לו איזה חָברה פה....חסר לי
שהוא לא יחזור, כי אחרת הוא יצטרך ללכת לצבא, וזה מפחיד אותי
נורא....אז נראה.
"הבן השני עוד מעט בן חמש-עשרה....מופרע לגמרי," פרצה בצחוק
החמורי שלה אך מייד פסקה. "אבל הוא רוצה להיות כמו אבא שלו, אז
שלחנו אותו לָ"הַיי סְקוּל מִילִיטֶרִי אָקָדֶמִי" איפה שאבא
שלו למד בְּסָאוּט'-קָרוֹלָיינָה. זה משהו דומה לפנימייה
הצבאית בארץ. הוא התחיל את הלימודים לפני חודשיים בערך....והוא
עוד שם," חייכה.
"והקטן שלנו בן עשר, והוא עוד אתנו פה. כזה חמוד. הולך בבוקר
לבית-ספר, אחרי בית-ספר הולך לסבא וסבתא שלו, ההורים של פרדי,
הם גם גרים בפואבלו, ולפנות ערב הם מביאים אותו הביתה, או
שלפעמים הוא נשאר לישון אצלם.
"וזהו," סיימה, "זה הסיפור של הילדים שלי." ובנחפזות, כשהיא
מונעת ממני את האפשרות לשאול אותה שאלה נוספת, הוסיפה, "ועכשיו
תורי לשאול, טוב?"
"טוב," וויתרתי.
סנאי קטנטן וחום הופיע מבין העצים. הוא התיישב על רגליו
האחוריות לא הרחק מאתנו, אך במרחק ביטחון מבוני הכלבה שנמנמה
לה באדישות ולא זקפה אפילו אוזן לעברו, זנבו הענק והשעיר פרושֹ
לאורך גבו ומגוּלל מאחורי עורפו כמו ראש של משענת כסא הדור.
"הסנאים הגיעו!" קראה אלונה בגיל ולקחה מהשולחן את קופסת הפח
שהוציאה קודם לכן מהארונית. היא הסירה את המכסה, שלפה מהקופסה
בוטן והשליכה אותו לעבר הסנאי. בשתי כפות ידיים מיניאטוריות
שחומות אחז הסנאי בבוטן, שנראה פתאום כל כך גדול, כמו כיכר-לחם
שחור בידיו של איזה פַסְפוּס בן שנה, וכרסם את קליפתו בשיניו
הקדמיות, הלבנות והארוכות, וכשנחשף הגרעין שבפנים החל טוחן
ואוכל אותו בביסים קטנים ושקדניים.
לא עברו כמה שניות ועוד סנאי קטן הופיע, ואחריו עוד אחד,
ואחריו עוד אחד. ואלונה ישבה וזרתה לקראתם בוטנים.
"רוצה גם להאכיל אותם?" שאלה.
"כן, למה לא?" אמרתי. לקחתי מלוא החופן בוטנים והתחלתי גם אני
לפזר אותם כלפי הסנאים. "גם איפה שאני גר בקולורדו יש הרבה
סנאים," הרהרתי בקול, "חמודים לָאָלְלָה."
"אז תגיד, נפתלי," אמרה אלונה וזרקה עוד בוטן, "מה אתה עושה?"
היססה לרגע, והמשיכה, "זה לא חסר לך?....בלי סקס וכל זה?"
הסמקתי מייד. אבל לשמחתי החיזיון הבלתי רצוני הזה, שכה הייתי
מנוסה בו, היה הפעם כלא היה, כי באותם רגעים עוד התעסקנו עם
הסנאים ולא הסתכלנו אחת בשני כלל.
"את מאוד ישירה," אמרתי והשלכתי את הבוטן האחרון שבידי לעבר
סנאי מצפה.
"אָיי אֶם סוֹרִי," התנצלה מייד, "לא התכוונתי להקשות עליך.
אנחנו לא חייבים לדבר על זה אם אתה לא רוצה."
"זה בסדר," אמרתי. "באמת קצת קשה לי עם העניין הזה, אבל אם כבר
שואלים אני דווקא לא מפחד לענות."
היא נתנה לי עוד סיגריה, לקחה אחת לעצמה והדלקנו.
אחרי כמה שאיפות אמרתי: "את יודעת, יש לי תשובה מוכנה לשאלה
הזאת, שכבר מזמן חשבתי עליה אבל השתמשתי בה לא יותר מפעם או
פעמיים אני חושב. והיא אפילו מתחרזת....אז ככה, שאלת איך אני
מסתדר בלי סקס, אז התשובה היא, שאני מעשן, ואני מדמיין, ואני
מאונן." שלחתי לעברה מבט מהיר ומשכתי מהסיגריה. היא ישבה מעשנת
את הסיגריה שלה, כשעל פניה חיוך נוגה עם שפתיים קפוצות. "ובזה
אני לא מתכוון לסיגריות כאלה," הוספתי כשאני מצביע על הסיגריה
שלי, "אני מתכוון למריחואנה....מריחואנה עוזרת לי מאוד בעסק
הזה."
"אתה מעשן הרבה מריחואנה?" שאלה.
"בכלל לא," השבתי. "היום בכלל לא. חצי ג'וינט או ג'וינט
בשבוע, זה הכל....פעם, לפני שנים, הייתי מעשן כל יום, והיום עם
חצי ג'וינט בשבוע אני, כמו שאומרים, מסודר. וזה עוזר, זה עוזר
לי להמשיך הלאה. ואני שלם עם זה. לגמרי שלם."
"כשרק הגעתי לארצות-הברית," סיפרה אלונה, "זה היה לפני הרבה
הרבה שנים כבר, גרתי בסָן-פְרָנְסִיסְקוֹ והייתי עם חֶבְרֶה
שעישנו גרס, אז ניסיתי לעשן קצת וזה פשוט לא עשה לי כלום. לא
יודעת....אבל הבן השני שלנו, ג'ואֵל, אני יודעת שהוא מעשן.
ואני מפחדת....עכשיו הוא שם בָּאָקָדֶמִי, אז אני מקווה שלא
יתפסו אותו עם זה....ואני מקווה שבסוף זה יעבור לו....אני
חושבת שאם מתחילים עם זה בגיל צעיר זה יכול להיות מסוכן
נורא."
"כן, אני מסכים אתך," אמרתי. "אני התחלתי עם זה כשהייתי בצבא.
ומי יודע מה זה עשה לי במשך השנים? אבל למזלי לא המשכתי אף פעם
לדברים הקשים יותר. והיום הכל בשליטה, אני והגרס מסתדרים בסדר
גמור."
אחד אחד החלו הסנאים להיעלם בין העצים, ושוב היה שקט. אלונה
הסתובבה אליי. היא העלתה את רגליה על הספסל, אימצה אותן אל
חזָה והקיפה אותן עם זרועותיה. כף רגלה בעטה לא בכוונה
באצטרובל שעמד בנינו והוא נפל על האדמה בקול חבטה עמום. "אוֹי
סליחה," מלמלה, ואמרה להתכופף להרימו. "זה בסדר," הקדמתי אותה,
וכרעתי והרמתי אותו אני. אחד מקשקשיו נשבר. "אני נורא מצטערת,"
אמרה. "אין דבר," חייכתי, והנחתי את האצטרובל על השולחן, "יש
פה עוד המון, אני אמצא כבר אחד אחר." היא שלתה בוטן מהקופסה
והחלה מגלגלת אותו בין אגודלה לאצבעה. ראיתי שמשהו מטריד
אותה.
"טוב," הפטרתי, "אז אולי כדאי שאני אלך. אני באמת צריך כבר
לזוז."
"רגע," קראה, "פְּלִיז דוֹנְט גוֹאוּ יֶט. עוד קצת, טוב? בוא
נעשן עוד סיגריה אחת, ואז נלך, אוקיי?"
"אוקיי," הסכמתי, למרות שלא עברה יותר מדקה מאז כיבינו כל אחד
את הסיגריה האחרונה. הצתנו שוב.
"מה אתה עושה בחיים, נפתלי?" שאלה, מביטה בי דרך עשן הסיגריה.
"האמת היא שעוד לא החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול,"
התבדחתי, ואחרי היסוס קל המשכתי, "סתם עבודות מזדמנות....עשיתי
קריירה מעבודה עם סוכנויות תעסוקה....יום אחד אני מקצץ דשא
באיזה חצר של עורך-דין, יומיים אני עומד על קו ייצור במפעל
אלקטרוניקה, יום אחר אני מכין חבילות למשלוח בחברה לייצור
כרטיסי ברכה, שבוע אני ממלא מקום של פקידה בחנות ספרים.
וכוּלֵיהּ וכוליה. אפשר להתפרנס ככה בכבוד אם ממש רוצים.
"פעם למדתי קולנוע. הקולנוע בעצם הביא אותי לארצות-הברית.
רציתי לעשות סרטים. אבל איך אומרים, לא היו לי מרפקים מספיק
חזקים בשביל להיות במאי קולנוע. היה לי קשה לעבוד עם
אנשים....וניסיתי גם את כוחי בכתיבת תסריטים. עד היום אני מנסה
בעצם, וגם מזה עוד לא יצא כלום....ואני אוהב לטייל. כך הגעתי
הנה, לעיר הנחמדה הזאת שלכם. נתקעתי פה באמצע הדרך בין המכתש
של הפצצה האטומית ב'וָויט סָנְדְס' ובין חצר הרקטות של
רוֹבֶּרְט גוֹדָרְד ושדה היוּ אֶף אוֹאוּס של החקלאי הזה
ברוזוול....יש לכם פה קצת היסטוריה בסביבה."
אלונה ישבה שם ועישנה. עיניה הירוקות התרוצצו על פניי במין מבט
מחפש ומלחיץ. פעם נוספת התחלתי לשחק עם הסיגריה שבידי.
ופתאום היא אמרה: "אתה רוצה לשכב איתי, נפתלי?"
שוב הסמקתי. והפעם היא כמובן ראתה את זה. השפלתי את עיניי
ולקחתי שאיפה עצבנית מהסיגריה.
"באמת רואים שלא היית בארץ הרבה זמן," אמרתי.
"למה?"
"כי אז בטח היית שואלת אותי עכשיו אם אני רוצה להזדיין אתך, לא
לשכב אתך. אנשים בארץ כבר מזמן לא משתמשים במילה 'לשכב'."
"כן?" השתוממה, "ממש אומרים את המילה המגעילה הזאת?"
"כן," השבתי.
"מאיפה אתה יודע? הרי גם אתה לא חי בארץ."
"נכון, אבל אני קורא הרבה ספרות ישראלית עכשווית, ואני גם שם
לב, עד כמה שאני יכול, איך אנשים בארץ מדברים."
"אז אתה רוצה להזדיין איתי?" הצטחקה בשובבות.
לקחתי שאיפה אחרונה וכיביתי באיטיות את הסיגריה, אוסף את האפר
בתוך המאפרה לערמה קטנה. "לא, אלונה," אמרתי בקול חלוש.
"למה לא?" שאלה גם היא בקול נמוך. היא כיבתה את הסיגריה שלה,
ובדרך חזרה מהמאפרה, שהייתה על השולחן, נגעה כף ידה, בכוונה או
שלא בכוונה, בגב ידי בליטוף קל. כל גופי התקשה. "מה, אני לא
מספיק סקסית בשבילך?"
"לא," אמרתי. ישבתי קפוא על מקומי, עיני בוהות בחלל הירוק
שמסביב, ריח האישה שלידי גועש עמוק באפי. "זה לא זה, באמת שלא.
אני דווקא כן חושב שאת מושכת. מאוד אפילו....זה אני....אני לא
יכול....כבר הרבה שנים לא הייתי עם אישה....זה לא כל כך פשוט
בשבילי."
"מה זה הרבה שנים!?" אמרה במעט תקיפות.
"את רוצה מספרים? זה משנה?"
"כמה זמן? תגיד לי נו!"
"יותר מעשרים שנה," פלטתי, והסתכלתי עליה. ציפיתי לראות תגובה
של פלצות על פניה, או לפחות איזושהי תדהמה, אבל דבר לא קרה
בהם. היא פשוט ישבה שם והביטה בי. ואם מצאתי משהו בעיניה באותו
רגע, הייתה זו דווקא ערגה. הייתי המום.
ואז היא התעניינה בחיוך קל: "אבל יש לך בת קטנה, אז איך היא
נולדה?"
"עשינו את זה בהפריה מלאכותית," אמרתי.
"אָה, סליחה," היא נסוגה מייד, "אני מצטערת על השאלה. לא
התכוונתי לזה כך. אני מאמינה לך, באמת."
"זה בסדר," אמרתי.
היא הסתובבה ופנתה גם כן אל העצים שממול. "אתה יודע," שחה אחרי
רגע של שקט, "היה לי חבר פעם, זה היה עוד בארץ, הייתי בצבא אז
והוא היה די הרבה יותר מבוגר ממני. הוא היה רופא בתל-השומר,
וגם הוא היה כמוך כשנפגשנו, לא היה עם אישה הרבה שנים. ובסוף,
אחרי ששכבנו בפעם הראשונה, הוא אמר לי שהוא כאילו נולד מחדש.
הוא אמר שזה היה פי אלף יותר קשה מהפעם הראשונה שלו עם אישה,
כי אז הוא לא ידע כלום, ואיתי היה לו על הגב את כל
המטען....הוא השווה את עצמו לאחד שעבר תאונת דרכים קשה, ואחר
כך לקח לו שנים עד שהוא מצא את האומץ להתיישב שוב מאחורי הגה
של מכונית."
האמנתי לכל מילה שיצאה מפיה. היא ללא ספק הבינה את הקשיים שלי.
פתאום רציתי אותה כל כך. "אז אני לא צריך להסביר לך כמה שזה
קשה," אמרתי.
"לא, אתה לא צריך," אמרה. היא התכופפה מעט, הניחה את מרפקה על
השולחן, שִקעה את לחייה בתוך כף ידה והסתכלה עליי באלכסון
למעלה. "אז אולי אוֹרָל סקס?" שאלה בעדינות. "רק עם הפה,
טוב?....אני טובה בזה. ואתה לא תצטרך לעשות כלום....חוץ
מלדמיין," חייכה.
היא הבינה את העניין, האישה המופלאה הזו. היא ידעה מה היא
רוצה, זה בטוח, והיא גם העריכה נכון לגמרי את מצבי, היה ברור
לי עד תום, היא הבחינה במדויק כל כך ברגישויות שלי. ולכן מה
שהיא אמרה שם לא נשמע גס בכלל, או חוטא, או שפל. אבל אני לא
הייתי מסוגל. אני הייתי איש מוּכֶּה. אני הייתי כבר הרבה מעבר
לאוזלת רוח.
קמתי לֵאֶה מהספסל והבטתי בה. היא ישבה שם, ראשה בכף ידה, והיא
נראתה בודדה בדיוק כמוני. "לא אלונה, אוקיי?" ביקשתי. "אבל
תודה. המון תודה. ברור לי שאת מבינה אותי. ואני רואה שאת רוצה
לעזור. אבל זה לא פשוט, כל העסק הזה." לקחתי את האצטרובל
מהשולחן. "אני רוצה ללכת, טוב?"
היא אספה בתנועות מתונות את המאפרה ואת קופסת הבוטנים ושמה
אותם חזרה בארונית, ואחר שחררה את רצועת הכלבה. הכלבה התעוררה
מייד, קמה על רגליה וניערה את גופה מצד לצד. ובהליכה איטית
צעדנו שותקים חזרה לכיוון הבית.

"אתה רוצה למצוא לך אצטרובל אחר?" שאלה אותי אלונה כשכבר
התגלה גג הרעפים החום של ביתה במעלה הגבעה.
"לא," אמרתי. "אני דווקא רוצה את המזכרת הזאת כמו שהיא. עם
קשקש אחד שבור."
היא חייכה. "אולי תישאר בעיר קצת ותחזור מחר?" עשתה ניסיון
אחרון להטות אותי מהחלטתי.
"לא, אלונה," אמרתי. "אני רוצה לנסוע מפה."
"טוב," אמרה בקול כבוש. עקפנו את הבית והגענו למכוניתי. הגיע
הזמן לומר שלום. ופתאום הרגשתי שקשה לי להיפרד מהאישה הזאת,
כאילו היינו חברים וותיקים, או קרובי משפחה אוהבים. "אז זהו
זה," אמרתי, ובלעתי רוק בגרוני. היא עמדה מולי, ראשה מורכן,
מסלסלת באצבעות ידיה את קצות צמותיה. ואז, כהרף עיין, היא
נצמדה אליי בחיבוק עז, שחררה מייד את אחיזתה בי, וללא מבט נוסף
נמלטה עם הכלבה אל תוך הבית.
התיישבתי מאחורי ההגה והתחלתי מתארגן לנסיעה; הדלקתי את מנוע
המכונית, פרשֹתי את מפת הדרכים וקיפלתי אותה סביב אזור העיר
פואבלו, חגרתי את חגורת הבטיחות, תליתי את משקפי השמש שלי סביב
צווארי והתחלתי מצחצח את העדשות עם ממחטה שהוצאתי מתא הכפפות.
תוך כדי כך, מהורהר, הסתכלתי סביבי במבט אחרון.
לפתע שמעתי רחש ליד דלת הכניסה לבית. הפניתי ראשי, ומבעד לחלון
ראיתי את אלונה יוצאת החוצה ופוסעת לכיוון מכוניתי, אוחזת בידה
בקבוק פלסטיק כחלחל עם פיה לבנה. מייד זיהיתי אותו, את בקבוק
המי-עדן שלי. גלגלתי את החלון למטה. היא נעצרה ליד דלת המכונית
וגחנה לעברי. עיניה היו דומעות.
"שכחת את הבקבוק שלך," אמרה בוכייה והושיטה לי אותו. נאלמתי
דום.
התעשתי מעט ולקחתי את הבקבוק מידה. הבטתי בו והרגשתי את המחנק
בגרוני.
"תודה," אמרתי חרש.
היא התרחקה מהמכונית ועמדה שם, קטנה, גלמודה, תועה. או שאולי
באותו רגע ראיתי בה את עצמי. אינני יודע. הנחתי בעדינות את
הבקבוק על המושב שלידי, הרכבתי את משקפי השמש על עיניי
הכָּלוֹת, הכנסתי להילוך ונסעתי לדרכי.