אחרי שהאחרונה נירדמה כיסיתי את כולן בשמיכות שסרגתי להן לבדי.
היה קר והדלת כל הזמן נפתחה ונטרקה בגלל הרוח הזוועתית. בהתחלה
חני קצת בכתה מרעב אבל הרגעתי אותה ואמרתי לה שזה יעבור מתישהו
ושגם אני רעבה ובקרוב, אחי הגדול דודי יבוא עם החיוך הטוב הזה
שלו ויתן לי כיכר לחם שלמה. היא נראתה לי רגועה יותר בסוף היא
גם נרדמה. שמעתי צעדים קלים על רצפת העץ אז קמתי מהר. הייתי
בטוחה שזה דודי. זה באמת היה הוא. ולא היה כיכר, ולא היה חיוך.
"דודי" רצתי אליו. ואז ראיתי מלא מלא אדום על היד השמאלית שלו.
"מה זה???" שאלתי בתדהמה.
"זה רק קצת דם. זה הכל בסדר. אני רק צריך לנוח קצת ולשים על
זה מים" אמר דודי בחיוך מאומץ.
ואז הוא הלך בכבדות לספה והתיישב.
"אני רעבה, דודי" אמרתי בדמעות "גם חני, היא בקושי נרדמה".
"אני מצטער." הוא אמר וניגב באצבעו את הלחי שלי "את ילדה טובה
מאוד".
"אתה אכלת?" שאלתי אותו. "אני. אה. לא" אמר בשקט ונגע ביד
שלו, ביד האחרת שלו שנהייתה גם היא עם דם, איך שהוא לא קרא
לזה.
"אתה גם רעב?" שאלתי אותו. הוא עצם את העיניים שלו. הייתה
דממה. "אתה גם רעב?" שאלתי בקול חזק יותר. הוא עדיין שתק עם
השפתיים שלו ככה צמודות ועיניים עצומות. "דודי??" צרחתי.
"אני." שמעתי אותו, מזיז את שפתיו בקושי רב.
"מה קרה?" שאלתי המומה.
"אוהב אותך" אמר דודי. "דודי, מה קרה?" שאלתי שוב. "דודי אל
תישן, אני רעבה כל כך" אבל הפעם הוא לא ניגב את הדמעות שלי עם
האצבע. "אני רוצה לחם, אתה יודע מה אני מדמיינת שאני אוכלת
לחם? אני מדמיינת שאני אוכלת שוקולד,למרות שאף פעם לא אכלתי
אבל כשאתה מבטיח לי ששיהיה לך קצת יותר כסף ותקנה לנו שוקולד,
והעיניים שלך נוצצות ככה, אני יודעת שזה הדבר הכי טעים שקיים.
אולי אפילו יותר מהלחם הלבן שאתה מביא לי, מהחצי כיכר הזה"
אמרתי לו.
"לא אכלתי מאתמול כבר. ואתה לא משלשום. אז למה אתה לא קם? אין
לך כסף דודי? אני מוכנה לתת לך את בסי, שתמכור אותה. כל השיער
מקש שעשית לה התפרק לגמריי, אבל היא תביא לך הרבה כסף. הייתי
מביאה לך את חני. אבל אני אוהבת אותה נורא. אתה לא כועס נכון?
פשוט השיער שלה שלקחת מהמברשת של ריטה השכנה והשמלה הזאת
שביקשת מלארי התופרת שתתפור משק אחד יצאה ממש יפה. והיא הכי
נחמדה מכולן, והיא הכי מבינה אותי. היא מבינה שאין לנו כסף
לפעמים ללחם והיא מבינה שאני לא מסרקת אותה ככה יפה כי אין לי
מברשת כמו לילדים אחרים" אמרתי.
ודודי שתק, ועצם את העיניים השחורות שלו כאילו הוא נורא עייף.
הלכתי גם לישון וכשהתעוררתי הוא עדיין ישן וגם אחר כך. עד
שנורא התעצבנתי עליו וניערתי אותו חזק. אני יודעת שהוא עבד
עליי, הוא היה עושה לי את זה לפעמים. אז סתם שכבתי עליו לראות
מתי הוא יעיף אותי. ושכבתי ושכבתי והוא לא קם. הייתי רעבה נורא
עד שיום אחד ריטה השכנה מלמעלה התפרצה לבית שלנו עם שמלתה
המסמורטטת והסינר המלוכלך וצווחה שאנחנו מסריחים ושאני אעיף את
עצמי מדודי.
אבל אני חיבקתי אותו נורא חזק אליי. "דודי לא מסריח" בכיתי
והיא העיפה אותי משם בכוח, שורטת אותי בציפורניים שלה ומכה
אותי בראש. הבעל הזה שלה, חיים נדמה לי, לקח אותי משם באוזן
וקילל אותי דברים כמו איזה ילדה מלוכלכת, מסריחה ומגעילה וגועל
נפש אני ושאני חתיכת זונה. לא הבנתי מה הוא אומר. מה זה זונה?
ואני בכלל לא מלוכלכת ולא דודי ולא אף אחד. ואז נזכרתי בבובה
שלי חני. "חני!!!" קראתי, אבל החיים הזה רק בעט בי והמשכנו
ללכת, אין לי מושג לאן. בלי חני, בלי דודי.
אהבתי את העינים שלה, הן היו נורא כחולות וזכות שיכולתי להשען
עם המרפק על המיטה ולהתבונן בהן שעות. היא תמיד הייתה קרה
וחיוורת ומתה. בעצם כולם היו מתים, וכולם היו במקום נידח שאף
אחד לא ידע איפה הוא בדיוק אבל הם היו מתים, הם ידעו את זה.
ובמקום ההוא אף אחד לא שאל מה יהיה עכשיו או מה יהיה עם האנשים
שבוכים עליי במקום ה"אחר". אני לא יודע למה. היא הייתה דקיקה
ממש והיא לבשה שמלה ורודה קצרה שחשפה רגליים דקות ושקופות.
צעקתי לה אימא אימא והיא הסתובבה. אמרתי לה שהתגעגעתי והייתי
עצוב שהיא הלכה סתם כך שהייתי בן 7 ושזה לא פייר שאופיר אפילו
לא זכתה להכיר אותה. והיא שתקה והלכנו, הפנים שלי היו תמיד
רטובים מדמעות. והיא שלחה אליי יד כדי לחוש אותן והיא חייכה
ואמרה שפה טוב. שפה, אבא לא מרביץ לה והחתול מקומה ב' אף פעם
לא רודף אחרייה ושהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ובאמת שמחתי
אבל לא יכולתי להרגיש טוב- הרי השארתי את אחותי לבד למטה. היא
אמרה שהיא תסתדר ושהיא תלך לבית יתומים או שאיזה מישהו יעשה לה
טובה ויאמץ אותה ואז היא תתחיל לחיות טוב כמו שמגיע לה. היא
תתגעגע אליי אמרתי לה והיא נגעה לי בקצה של הכתף. אולי, אבל זה
יעבור אמרה בחדות אין לאן לחזור.
מאוחר יותר ראיתי את סבא וסבתא ואת מושיק החבר הטוב שלי מכיתה
ד' שאמר שיש פה משחקי בייסבול מצוינים. ואז המועקה שלי תמה
לגמריי. אבל אופיר לא יודעת את זה, ולא אף אחד אחר בעולם. הם
לא יודעים שאנשים שהלכו לא צופים בהם או מתגעגעים, או גאים
בהם. האמת היא, שהם סתם משחקים בייסבול.
ארבע שנים לאחר מכן.
בבית היתומים אופיר מעולם לא הסתדרה. תמיד נקראה "משונה" או
כינויים לא מוצלחים אחרים שרק ילדים יכולים להמציא. מהרגע שבאה
דיברה על מישהי. ואיש לא היה מוכן להקשיב, והיא דיברה כל הזמן.
כשתתה מרק, שהושכבה לישון, שהייתה ילדה רעה והוכתה כי שכחה
לצחצח שיניים. ככה היה.
היה זה בוקר שאחרי ימים ארוכים של גשמים, השמש חייכה מלמעלה
בקרניים צהובות מבריקות מבעד לחלונות הקטנים של ילדים יתומים.
וכולם נשאו עיניים אל השמיים השמחים, עדים לחריקת השער ברצפה
המחוספסת. משם יצאה אישה בשמלה פירחונית מתנפנפת עם לחיים
ורודות ופנים צוחקות בשלווה. קראו לה בטי וכולם אהבו אותה.
חושבים כמה היא מקסימה ויפה ושמחה כשראתה את אופיר חייכה לילדה
הבובתית עם השיער הזהוב והעינים הגדולות והעצובות. היא אחזה את
ידה והוליכה אותה באלפי המדרגות בבית היתומים אל גן קסום וירוק
להפליא. ושם מונחת על עץ האיזרכת בובתה האהובה.
ליבה נצבט, הרי שגדולה היא לבובות כמותה. ובכל זאת שילחה יד
מהססת לגעת בפנייה ואז ירק גשם שצבע את הכל באפור. אבל אופיר
לא הרגישה.
אומרים שמעולם לא עזבה אותה לבדה בעץ האיזדרכת. |