הכל אצלי בראש כמו הזיה.
אני כבר לא בטוחה אם זה היה או לא היה.
רק ההרגשה הזאת עוטפת, לא מניחה, רגשות האשמה שמציפים לא
מניחים, רודפים אותי.
קטעי זיכרונות קטועים ואני מרגישה שריטות זכוכית צורבת עוד
פעם, כשאתה מגיע אליי למחשבות וזה לא מניח. אני שותה קפה, הרבה
קפה, כדי להיות מרוכזת במה שקורה פה בעולם, כדי לא לשקוע וזה
קצת עוזר, אבל תחושת החוסר, ההרגשה הזאת של צורך, דחף שחייב
לבוא על סיפוקו המכוער, העלוב, החוזר ונשנה פעם אחר פעם
בבושה.
כשאתה חסר.
והניסיון להחזיר טיפה של מציאות כשאני שבויה של הזיות וחלומות
בהקיץ, לא מראה סימנים של מעבר, שינוי או משהו שהולך לקרות
בזמן הקרוב.
הסכין מלאה בחלודה והיא מונחת כאן לידי, על כל מקרה, עדיף שהיא
תהיה כאן קרוב, וזיכרונות של אותם ימים זה לא ממש טוב, כי
הימים של היום עוד לא הגיעו וכבר הם נגמרים לי בלי התחלה ובלי
סוף, בלי משמעות ובלי כוונה.
סוף.
אני מחפשת סוף ומשמעות והקלה ותשובות וזה מה שאתה לא תיתן, אף
פעם בחיים.
זכוכית מתנפצת על הקיר כשאני ממשיכה לא לזוז וזה נעים כי זה
אתה שניפצת עליי את הכוס והזכוכיות הן ממך שבאות לקרוע את הבשר
ולגרום לי לדמם.
אבל פספסת.
בכוונה או שלא בכוונה, אני לא יודעת.
אבל זה היה משנה משהו?
אני לא חושבת, אולי בעצם הייתי אוהבת אותך יותר, כי היית משאיר
לי מזכרת נעימה ממך, כשאתה רחוק ואני לבד.
המחשבה הזאת תמשיך להטריד אותי ולשגע אותי כשאת התשובה אני סוף
סוף מתחילה לקבל.
שאתה כבר לא מחכה לי.
לא ביום ולא בלילה.
לא אף פעם.
ולהבין למה זה מטריד אותי כשאני לא רוצה שום קשר איתך בחיים,
אני לא מבינה.
שירן, תזכרי היטב שאת אוהבת אותי יותר מכל דבר אחר, אנשים באים
והולכים אבל את הכי חשובה, יותר מהכל, את לא צריכה אף אחד, זה
רק בשביל לפעמים וזהו זה, חולף, עובר, נגמר ומשתנה במשהו אחר.
אז תעמדי בקצב, כי הוא רק הולך לגבור ולהתגבר.
חסר חשיבות, את החשבון את תסגרי ביום מן הימים ותבואי על
סיפוקך.
אבל בינתיים תעזבי, תשחררי, תתני לעצמך להשתחרר ותתחילי לעוף,
לרחף, לחייך, כי יש לך חיוך נעים והכל יהיה בסדר, כי עכשיו הכל
בסדר ותמיד יהיה בסדר.