"גם אתה תתבגר", אמרו לי פעם, ואני צחקתי וזלזלתי, כי זה אני -
צוחק ומזלזל...
הייתי הכל בחיים - הייתי רגיש, הייתי אטום, הייתי מלאך, הייתי
שטן, הייתי עמוק, הייתי שטוח, הייתי מכוער, הייתי יפה, והייתי
אלוהים.
ומי עשה אותי לאלוהים? אני כמובן, והגיע לי, כי הייתי מיוחד,
ושונה, ודאגתי לזה שיראו את זה. והם? כמו ילדים קטנים שמקבלים
מרות של הורים, קיבלו גם את זה.
מי היה יכול לערער על השלטון המוחלט שלי? כולם רצו רק להיות
לידי, בשביל להרגיש את האלוהות שלי, ואני כרגיל, צחקתי
וזלזלתי.
אני זוכר את המבט שלהם בעיניים, בכל פעם שאמרתי משהו חכם,
כאילו באותו רגע הוספתי את הדיבר האחד-עשר, הניצוץ, שלא ידעתי
אם הוא דמעה של עצב, שמחה, או קנאה.
"גם אתה תתבגר", הם אמרו לי, אולי כי הם דאגו לי, אולי כי הם
ידעו שזה מה שאמור להיות בסוף, או אולי כי הם רצו לתפוס את
מקומי, אבל לא היה להם סיכוי, כי תמיד ידעתי להילחם, ולעשות את
זה יפה, ותמיד לנצח. אהבתי להיות ילד רע, או ילד טוב, תלוי את
מי שואלים, והתאים לי שדואגים לי להכל, שמביאים לי הכל, שכל
צעד קטן שלהם מחוייב באישור שלי, שכל תשובה שלהם הייתה חייבת
להיות תואמת לשלי, ואם לא, אז כמובן שהם היו צריכים לשנות
אותה.
אני זוכר את השקט שהיה כשניגנתי להם, כי אז הם היו בטוחים שאני
אלוהים, אז הם היו נשבים בקסם, אז הם היו פתאום איתי למעלה,
מעל כולם. לפעמים, כשלא הייתי בטוח שהם עדיין איתי, הייתי מנגן
להם רק כדי שהם יזכרו עם מי יש להם עסק, ולמי הם שייכים, וזה
עבד.
מאז עבר הרבה זמן... או לפחות ככה נראה. ואני? אני לא התבגרתי,
להפך, אני נולדתי מחדש, והיום אני תינוק, תינוק שצריך אהבה של
אבא, ומקבל אותה. היום אני לא צריך שיראו לי אהבה, שידאגו לי,
שיחשבו עלי כל יום, כל היום, כי יש מישהו שעושה את זה יותר טוב
מכולם, שאוהב אותי יותר מכולם, וכבר נתן בשבילי הרבה יותר ממה
שכל האנשים בעולם נתנו בשבילי ביחד. ואני רוצה, ומנסה, לתת
אהבה בחזרה, אבל אני עוד תינוק, ויש לי דרך ארוכה לעבור עד
שאני אגיע לשם ואעשה את זה כמו שצריך, אבל גם יש לי סבלנות...
"גם אתה תתבגר", הוא אמר לי, ובפעם הראשונה, ידעתי שזאת
האמת... |