ישב בשקט בפינה,
חיכה שעה, והיא אינה.
וככה עברו להם עוד שעתיים.  
יום שלם עף, חלף,
ואיך עברו להם יומיים?
"אהובתך היא לא תגיע",
אומרים כולם.
אך הוא טוען שהיא תפתיע,
קולה לא נעלם.

חודשים שלמים,
והוא בפינה,
יושב על כיסא לבן,
עם כובע של קש,
וכלב קטן,"מתי היא תבוא כבר לכאן?"
ובוקר אחד נשמעו דיבורים,
בין כול תושבי השכונה,
הגברת הגיעה אליו, הגברת ישנה.

הבטיחה תמיד, שבסוף היא תחזור,
אחרי שתראה את העולם,
בסוף היא הגיעה, עלמת חלומות
חזרה לבסוף לשם.
והוא חיכה לה,
מלא אהבה
ידע שהיא לא תאכזב.
תמיד תשאר היא אותה העלמה,
שהוא לעולם אוהב.  

היא ידעה לדבר אליו,
ידעה לאהוב מרחוק,
הוא נרגע כשהרוח מסרה לו,
מעט מקולה המתוק.
אהבה מקצה עולם, לקצה האחר.
לפעמים זה נראה אפרורי,
לפעמים מסתדר,
לפעמים קצת פחות
ואולי קצת יותר.

הוא נשאר וחיכה לה
עם כובע וכלב קטן,
ישב בפינה בשקט
על הכיסא הלבן.
באמצע רחוב הומה,
נראה שזאת דמותה.
"אהבה עיוורת"
חשב, והשכונה מזמרת,
אבל זאת היתה עלמה אחרת.

לחכות לה? אולי היא תבוא בלילה קר?
ואולי בכלל מחר.