העצב הרע מוציא ממך את הטוב ביותר, הרבה פעמים, בכל מה שקשור
ליצר האצבעות,
ומתוך הסיפוק שנספג בך מהצלחת היצירה, גדל לו אושר זעיר שמרחיב
לבבות.
ואז אתה מרגיש את העצב המר נוגע לא נוגע, באושר העדין
וזו מן תחושה מבולבלת ומדהימה, שקצת קשה לך להאמין.
ואתה לא יודע עם הצמרמורת הדקה, זו שמחשמלת לך ברוגע את הגב
היא צמרמורת של צער ושל אכזבה
או שזוהי צמרמורת של התרגשות מהרגע המיוחד שקורה לך עכשיו.
וגם הבדידות נעשית מעורפלת, כי פתאום קצת קשה לך להבין
האם זה נורא להיות כה בודד, או שזהו המצב הכי נכון ולא סתם,
הכי זמין.
ואתה משנה קצת את דרך ההסתכלות, כי פתאום הכל לא כל כך שחור
למרות שהיופי הרגעי הזה, לא יכול היה לקרות לעולם, אם לא היית
נמצא עמוק כל כך בתוך הבור.
וזהו מצב לא הגיוני, שהמוח לא יכול להבין,
כי המוח  רק נותן ומקבל פקודות, והוא לא מסוגל להאמין.
וגם הנפש קצת מבולבלת, מתערבלת בפנים
במן דגדוג של תסכול מר מאוד, מעורב באושר מדהים.