בחשכה,
את נעמדת, עינייך נעצמות ואת מתעוורת שוב,
צבעים עזים צובעים קצוות גבולתייך,
מגרים להשגה ומוכיחים את הכישלון.
ההרס הוא כה ידוע אך נצבע כמחשל במקומות ליבך.

יום עושק, נושק עם הים,
ויום שנפתח עם הזמן האחרון.
ידייך מרגישות פעימות,
תקווה של גוף אחר,
מלטף, נוגע, מנשק, נשאר, מחבק,
מספר רגשות אף מפעימים את ליבך.
רגלייך כבר נדמו,
הליכה לאן?,
הרגשה פטאליסטית חלודה,
והרשות כבר מזמן נתונה בשביל עצמך.

הרגשות כה פשוטים כנכות העיוורון,
והגוף כה קשה,
אך האם תתקלי בתשובה המיוחלת,
לא תדעי, תשארי תמידית - באותו סימן שאלה כחייך.
וכעת אף העיוורון נפתר,
ועינייך נפקחו,
את בוהה במציאות ומברכת בפינוק דמעותייך.

וכעת, נשלם ולא תם סיפור של רגע,
בחשכה, הזיה,חלום טרוף שדים,
מחשבה ברת גומלין בין הקרובים,
והאהבה היא עוד דבר שעדיין
שבור ומלוכד, לכוד בפעימות ליבי ליבך.