אתה ישבת על ספסל בחושך. מרפק יד שמאל שלך מונח על קצה הספסל
ובין אצבעותייך הייתה סיגריה חצי גמורה. לבשת ג'ינס בגזרה
נמוכה, כפכפים קטנים וחולצה צמודה כחולה. לא היית שרירי
במיוחד, או מנופח או שמן. היית גמלוני משהו, רזה אבל חזק. את
פניך לא ראיתי. הן היו מוצלות בגלל החושך. ובכל זאת, משהו אמר
לי לגשת אליך, לבחור בך.

התיישבתי לידך. בתחילה לא אמרתי מילה. שתיקה מעיקה כזו שררה
בין שנינו. אתה כמובן היית מנוסה ואמרת "מעוניין?" השפלתי מבט
והנהנתי בשקט. הייתי לחוץ, אף פעם לא באתי למישהו קודם. שיערי
השחור הסתיר את פניי. אתה רכנת לכיווני, הסטת את השיער והבטת
בפניי. למרות שאתה היית רגיל ללא בטוחים ושבשבילך הייתי עוד
קליינט, עוד סיבוב או עוד כסף, גרמת לי להרגיש יותר בטוח.
ליטפת את שיערי והנחת ידך על ברכי.

צמרמורת חדה עברה בגבי והרעידה אותו, אבל חום ידך התפשט אט אט
בגופי למרות הצינה שבחוץ. סובבתי את ראשי אלייך, והבטתי
בעינייך האטומות. חייכת אליי. חיוך נבוך. הבטנו אחד לשני
בעיניים. השתיקה עדיין נמשכה. התחלתי להסמיק, לפחות ככה
הרגשתי. הנחת את ידייך על לחיי. "אל תדאג", אמרת לי בביטחון
סוחף. "אל תדאג". ונישקת אותי.

שפתיך הרכות, הנעימות, חיממו אותי. לשונך ליטפה את לשוני
ולמרות התוגה שעטפה אותי ואת האווירה כולה, הרגשתי טוב. לכמה
רגעים הרגשתי טוב וחשוב. למרות שידעתי שאני סתם עוד אחד.
הנשיקה הזו גרמה לי להרגיש יחיד ומיוחד, כאילו אתה מתכוון רק
אליי. אופטימיות מוזרה נשפכה ממני.
התנתקנו באיטיות. "מרגיש יותר טוב?" שאלת בחיוך כובש. שוב
הנהנתי. המילים עוד לא יצאו מהפה.

קולך היה עדין, לא חזק ומאיים. להפך, מרגיע ומשרה ביטחון.
מקולך נשמעה אכזבה שנראה כאילו אתה מסתיר אותה כל הזמן כשאתה
עם קליינטים. בכל זאת, נשמע כאילו אתה היית רוצה לתת לי להרגיש
שאני נהנה. אני ניסיתי לדבר, הקול נתקע עמוק בגרוני והחליט לא
לצאת. רציתי להגיד כל כך הרבה דברים, רציתי חזק, אבל לא
יכולתי.

במאמץ רב הצלחתי להוציא מפי "אה... המחיר...?" קולי אף פעם לא
נשמע חלש ומסכן יותר. "זו המילה הראשונה שהוצאת מהפה? המחיר?
עזוב את המחיר." זרקת מהר. "הכי חשוב זה שתהנה. למחיר נדאג אחר
כך". וכך זרקת את הדאגה מאחורי הכתף להמשך הערב. אתה אמנם זרקת
אותה, אני קברתי אותה עמוק במעמקי הגרון.

פרשת את זרועותייך וחיבקת אותי חיבוק חזק. "אתה חמוד", אמרת לי
מעבר לכתפי. בחום כזה, מנסה שוב להוציא אותי מהדאגה בה הייתי
שרוי. "הרבה יותר חמוד מכולם". פתאום הזכרת את כולם. תחושת
הייחוד שלי נעלמה כליל. מצד שני, כולם זה אומר שיש עוד אנשים
שעושים את זה. "יש מקום שאתה רוצה שנלך אליו?" שאלת, מקדם את
העניינים.

ביתי היה ריק, חשוך וקר. ובכל זאת לקחתי אותך לשם. לא היה מקום
אחר שבו נוכל להיות. המחשבה על כך שאנחנו הולכים אליי כדי...
הציקה לי. "אני לא כזה", אמרתי לעצמי. "פעם ראשונה... להתנסות
בדברים... להרגיש אהוב..." שכנועים עלובים ומעוררי רחמים
שבקושי הייתי מסוגל להאמין להם. הלכנו בשקט. יד ביד. מזמן לא
הלכתי יד ביד עם מישהו. למרות שידעתי שלך זה לא משמעותי בכלל
ולמרות שידעתי שרגש הרי לא מסתתר שם - הרגשתי ניצוץ, אחד
שהתעורר בין אלפי המחשבות. ידך עוטפת את ידי. ובשקט, בלי
מילים, אנחנו הולכים.

הגענו אליי. נכנסנו ובדקת את המקום. "אז איך זה עובד? יושבים
ומדברים ואז... או שישר? או אחרי מדברים? אתה רוצה לשתות
משהו?" יריתי במבוכה רבה. צחקת. הרגשתי שוב איך הצבע מוזרם
ללחיי. כמו ילד קטן הרגשתי איתך. כאילו חזרתי שנים אחורה.
"תלוי בך. אפשר לדבר אחרי, אפשר לדבר לפני. ותודה, אני לא
צמא", ענית לי ביעילות. עכשיו זרקת את הכדור לידיי. אני צריך
להחליט מה ואיך ומתי אנחנו עושים.

דמעות החלו לצוץ לי בעיניים פתאום. ופיהקתי. הרגשתי לא שלם עם
עצמי. הרגשתי מלוכלך. אפילו שלא עשינו כלום. הרגשתי שכל כך חבל
לי. כי הרי לא יקרה כלום, אתה תקבל כסף על כך שאתה מציג את
עצמך בתור שותף. רגש כמובן שלא מעורב בזה, לא מצידי ובטח שלא
מצדך. זה אפילו לא סטוץ. עיניי נצנצו והבעת פניך השתנתה בין
רגע. דאגה ואולי אף אכפתיות שנראו לי מדומות הופיעו על פנייך.
קמת וניגשת אליי. פרשת את זרועותיך ועטפת את גבי. ידייך
הגדולות ליטפו את גבי באיטיות. "אני רוצה ללכת למיטה", אמרתי.

עברנו חדר. נכנסנו לחדר השינה. לא הדלקתי את האור. לא רציתי
לראות כלום, פחדתי לראות. פחדתי להרגיש. רגוע, לא הייתי. נעמדת
מולי, מן האור שנכנס מבחוץ, אור הפנסים מהרחוב, מהבתים שלא
הלכו לישון עוד או הקיצו משנתם בשעה מאוחרת זו. הסתכלתי עלייך,
על פנייך המוצללות. לא זעתי, לא הוצאתי הגה מפי. סימן שאלה
הופיע על פנייך. "תוביל", אמרתי לך. אני לא רציתי לעשות שום
צעד. אני הייתי מה שאתה אמור היית להיות, הכלי שלי. הדרך
לסיפוק.

תפסת את החולצה מאחורי העורף והרמת אותה. גוף צעיר, חלק וחלש
נגלה לעיניי. התקרבת אליי. הבל פיך הנעים סחף אותי. עצמתי
עיניים. נישקת אותי נשיקה ארוכה ומחממת. עיניי עדיין היו
עצומות. חיבקת את כתפיי. ידיך המשיכו וליטפו את גבי ואז את
מותניי. תפסת את שולי חולצתי והורדת אותה. הנעריות היפה שלך
בג'ינס נמוך משכה אותי כל כך, העיפה החוצה את מחשבות החרטה,
כמו גל, חטפה אותי פנימה.

נשכבנו על המיטה, חצי ערומים. הייתי התחתון מבינינו. אתה דאגת
לי. נישקת אותי. ליטפת אותי. מהפה, לצוואר, לחזה, לבטן. מנשק
ומלטף. עיניי עדיין עצומות. חשמל עובר לאורך גבי כל הזמן.
המשכת לענג אותי, בטוח בעצמך, מרגיע אותי, נותן לי ליהנות.
הרגשתי כל כך נעים. כאילו שוב אנחנו מחזיקים ידיים...

שכבנו שנינו, אחד על יד השני. מביטים לתקרה, בחושך. הרגשתי
טוב. אבל טוב מלאכותי כזה. ידעתי שהוא יתנפץ בקרוב. הרי זה לא
אני כל העסק הזה. אני לא אחד שיעשה כאלה דברים, למרות שעשיתי.
אני תכף אתחרט או אקרע מבפנים. ושוב, עיניי התחילו לנצנץ.
ממבוכה, מאכזבה ופיהקתי פיהוק גדול.

"כשאתה בוכה, אז אתה תמיד מפהק. זה נשמע מצחיק כשלא רואים את
זה אבל אני רואה שזה כמו תירוץ להוציא דמעות החוצה. אתה הרי
מפהק, לא בוכה. אז אתה שותק, מביט בעיניים מנצנצות עמוקות
אליי, חותך לי את הלב. אתה לא בוכה הרבה, העיניים שלך, לעומת
זאת, תמיד מנצנצות. כשאתה בוכה, אני מחבק אותך. אני נותן לך את
החיבוק הכי חזק שאני יכול. אני עוד מרגיש אותך בין הזרועות שלי
גם אחרי שאתה לא שם. אני מרגיש על האצבעות שלי את הגב שלך, את
הפנים שלך. כשאני מחבק אותך, אני לא רואה את העיניים שלך. אבל
אני מרגיש את הנצנוץ", אמרת לי, הרגעת אותי.

"אתה מיוחד, היו לי הרבה... קליינטים. היו את החוששים, את
המכחישים. אף פעם לא היה לי מישהו רגיש כמוך, מיוחד כמוך.
אפילו חשבתי לא להסכים להיות איתך. אתה נראה כאילו אתה תתחרט
או תפסיק אותי. ולא הפסקת. ואני המשכתי. רציתי לתת לך להרגיש
טוב. לי זה לא קשה. אבל אתה, מורכב כל כך. אני יודע שזה לא
אושר עילאי, אושר רגעי שנובע מדבר פיזי בלבד, לא סיפוק עצום
מהישג פנימי. אבל טיפת אושר לעומת גשם. עדיפה כשיבש. אני יודע
שאני נשמע טיפשי עם פלצנות בשקל אבל זה נכון. לכל אחד מגיע
להיות מאושר, אפילו לגרועים בינינו." המשכת.

מהוסס שאלתי "היו לך מערכות יחסים?"
צחקת. "כן, האחרונה נגמרה לפני שלושה חודשים." ענית.
"כמה זמן אתה כבר...?" שאלתי, שוב בהיסוס.
"שנה וחצי". ענית מהר. "אבל עם הפסקות".
"אתה לא מרגיש כלי בשביל אנשים, שרובם מכוערים, שעירים
ושמנים?" שאלתי. מרגיש חסר בטחון לחלוטין.
"אתה תתפלא לשמוע, אבל רוב האנשים שבאים אליי בכלל לא שמנים,
שעירים או מה שתרצה. רובם בסדר גמור. הם פשוט מחפשים משהו. חלק
אכפתיות וקצת תשומת לב, חלק רוצים מגע, חלק חום. כל אחד מחפש
משהו אחר... חלק מוצאים, חלק מתאכזבים. אני בסך הכל אדם, אני
התחייבתי לשירות פיזי, לא לטרנספורמציית רגשות מיידית."
"אתה נשמע מאוד מעניין, מקסים כזה. אבל מתי אני יכול לדעת
שהצגה שלך נגמרת ואתה אתה באמת?" שאלתי.
הסתובבת על הבטן, מסובב את הראש עם הפנים אליי. "אני אף פעם לא
אמיתי. נפגעתי יותר מדי כדי לתת לאנשים לחדור את החומה
והחיצוניות שלי." אמרת. הבעת אכזבה התפשטה בעיניי. "עכשיו אני
הכי אמיתי שאני יכול להיות, שהייתי בזמן האחרון." המשכת,
הרגעת.
"אתה כל הזמן מרגיע אותי... אתה גם מורכב. אני לא הבעייתי
היחידי". חייכת, הסתובבנו כך שנשכבנו על הצד, אחד מול השני.
"אני בעייתי, אתה יכול להירגע." אמרת. נישקת אותי.
"לאהוב, תוכל?" שאלתי. מתפלא על המקום ממנו באות השאלות שלי.
להתאהב? עכשיו? ועוד בו? שמוכר את גופו? למה זה תמיד קורה
ונופל על האנשים הלא נכונים?
"עכשיו, לא. אני צריך את הלבד. סליחה", אמרת. תפסת את ידי.
"אתה לא צריך להרגיש רע. זה כלום." אמרתי והשארתי את ידי בידו.
שכבנו אחד מול השני, מביטים אחד לשני בעיניים, מחזיקים ידיים.
עיניי החלו לנצנץ והדמעות יצאו החוצה, הפעם בלי פיהוקים.