פרק ראשון- מחשבות חוזרות

אתמול ברחתי.
זה היה רגע קצר כל כך ואם זאת משמעותי.
ככה, עם מכנס ישן ועבה וסוודר למרות שהיה אמצע אוגוסט. אני
פשוט לא התכוונתי לחזור. לישון על איזשהו ספסל ברחוב וללכת כל
יום ליד אותו עץ, ליד הבית של יותם ולהביט בו רץ בשקט, בסתר
ולדבר אליו למרות שהוא לא שומע. ואולי. הלכתי ככה, עם תיק גדול
על הגב עד שהגעתי לבניין הצהוב של יותם. החלון שלו היה חשוך,
הוא בטח ישן בשעה כזאת, כבר היה ארבע ומשהו, זה לא נורמלי
להיות ער בשעה כזאת. התקרבתי לבניין וחמקתי לגינה הנטושה
שמאחוריו, היה לי חם מאוד ובכל זאת לא הורדתי כלום, אם אחלה או
משהו זה יהיה גרוע. אני בטח אצתרך לחזור לשם. לא, אסור לי
לחזור. נשענתי על עץ גדול בגינה וישבתי על האדמה החומה והרכה
בגלל הממטרות. ניסתי לישון, ממש פקדתי על עצמי וזה לא עזר.
הוצאתי את הספר: "מר זוטא ועץ התפוחים" מהתיק העמוס שלי ובהיתי
בו, שעתיים בערך. קרוע וצהוב עם התמונות המעורפלות והכתב הגדול
והמנוקד. ליטפתי אותו וקראתי את ההקדשה שעל הספר בפעם המיליון,
כבר זכרתי בעל פה את הכתוב ובכל זאת זה גרם לי לרטוט והלתרגש
נורא. זה לא היה עמוק, ולא ארוך ולא מתוחכם ולא מיוחד כל כך
לאנשים רגילים. זה היה פשוט ואמיתי והוא נכתב מסבתא שלי שלא
ידעה הרבה עברית ובכל זאת ניסתה לרשום משהו לנכדה שלה, במאמץ
למצוא כמה מילים. "דרור יפה נכדה שלי" כתבה היא בעט שחור על
אותה כורסא ישנה וקרועה ששרדה באותה אוניה, "הרבה כסף לא
יכולתי לקנות לך, יפה, רק ספר. את שמרי אותו, את ותזכרי, סבתא
אוהבת אותך לעולם. יומולדת שמח". היא נתנה לי אותו בכיתה א'
ולא הצליחה לקרוא בו, בכיתה ב' היא ואמא שלי נפטרו בתאונת
דרכים אכזרית ומאז הועברתי למשפחה שונה ורק את הספר לקחתי.
שמעתי קול מתבכיין של גור חתולים. זאת בטח הייתה זיוה, זאת
תמיד היתה היא, אולי היא רעבה ואולי היא סתם רוצה שיחבקו אותה,
כמוני. כללית, היא היחידה שדומה לי בעולם. גם לה יש עיניים
עצובות ומסגירות, והיא יודעת להקשיב לי תמיד והיא יודעת מתי
ההורים המזויפים שלי התעללו בי ומתחשק לי לקפוץ מהקומה
השביעית. וגם לה כמו לי יש פה קטן ואוזניים בהירות. זה די
עצוב, שמי שאתה הכי מזדהה איתו זה חתול, כלומר, בכל זאת הוא לא
הכי אנושי, כלומר הוא בעל חיים. ושוב המחשבות האלה מחלחלות בי,
מחשבות מבאסות שמתחשק לי כל כך לישון ודוקא לא הולך. נפל לי
תפוח רקוב מהעץ על הספר. "אוי שיט" מילמלתי והלכתי לשטוף אותו
בברז והמכנסיים שלי די התרטבו מהשלולית הענקית שם. בטח יש
נזילה או משהו דומה, אף אחד לא נכנס לגינה הזאת מלפני עשר שנים
לפחות. היא הייתה מאוד מוזנחת, כלומר, העצים היו די מתים בעלי
תפוחים רקובים וצהובים. כשהראתי את המקום לנוי, ילדה אחת,
החברה היחידה שהייתה לי בחיים את הגינה, היא אמרה שהיא דוחה
אותה. היא אמרה שהיא די מסריחה ושהיא רק תלכלך אותה ועשתה מן
תנועות משונות כאלה בידיים. יותר לא דיברנו, בטח רחל אמרה לה
שאני סתם מטורפת כמו שכולם חושבים ונוי השתכנעה די מהר, כללית
היא האמינה לכל מה שהאכילו אותה. מה שבחר הרוב גם היא בחרה.
דברים כאלה.
היה לי ממש עצוב בהתחלה, בכלל נורא אהבתי את הקטע שיש לי חברה
שאפשר לדבר איתה עד השעות המאוחרות של הלילה כמו בסרטים ונלך
לכל מיני מקומות וסתם נשתוק ונשתעמם ונתבטל. אבל ביחד. ביחד.
אני שונאת את המילה הזאת, אולי כי אני לא משתמשת בה הרבה מידי.
כי רוב היום אני לבד, בממלכה שלי, בגן הקסום שלי עם העץ שלי
והחתולה שלי, זיוה, שלא מאמינים לכל הזבל הזה שאני מטורפת ולא
נורמלית ומשוגעת וזקוקה לאישפוז באברבנל או במקום מפחיד אחר.
ואני מצתמקת ליד אותו עץ, והראש שלי נורא מתפוצץ ממחשבות שכבר
חשבתי ומחלומות שכבר חלמתי. וזיוה מתרכבלת בזרועותיי, מלכלכת
אותי קצת, אבל לא היה לי אכפת. תהיתי כבר מה השעה, בכלל היה
כבר את אור אבל אף אחד לא היה בחוץ, והיה שקט שכזה, שכולם כבר
ישנים, חוץ ממני. אני בטח היחידה שערה בכל השכונה הזאת וזה עשה
לי חשק נורא חזק לצרוח להם לקום, שרע לי לבדי ערה אבל עצמתי רק
את העיניים הכי חזק שאפשר והלכתי להסתובב בגינה. היא לא הייתה
גדולה מידי, ומוזחת כבר אמרתי. אני אצתרך לטפל בה ולהשקות אם
אני מתכוונת לגור כאן ולגמור לקרוא את כל מה שלא למדנו בבית
ספר מהספרים שהבאתי. אולי אני אהיה לבד ואהיה כל חיי בגינה
מסריחה אבל טיפשה אני לא אהיה. אני אלמד לבד, כל יום אקרא
ואענה על שאלות ואשאר ברמה של הכיתה, גם אם אני לא אהיה שם. גם
אם אף פעם לא הייתי תלמידה טובה במיוחד והיו לי כמה שבעיות
ושישים בגיאוגרפיה. הייתי די רעבה והוצאתי מהתיק כריך גבינה
לבנה שהכנתי אתמול, הלחם היה קצת קשה אבל בלעתי אותו ושתיתי
קצת מים. חיפשתי את זיוה כי פתאום לא ראיתי אותה ולא מצאתי
כלום. וזה עשה לי קצת עצוב.

פרק שני-  יד אמיתית
 
אני לא זוכרת מתי נרדמתי. אני פשוט קמתי. הלכתי לשטוף את הפנים
שלי בברז של הגינה והרגשתי די רע, מן מליחות כזאת בשפתיים
וסחרחורת שפשוט נפלתי על הדשא הצהוב הזה שהיה שם. בכל אופן,
החלפתי חולצה והכרחתי את עצמי לשתות בקבוק מים שלם. אחרי זה
הסתובבתי קצת ברחובות וראיתי אנשים. יפים רזים שמנים הרבה
אנשים עם כל מיני סיפורים ובעיות ושיעמום ופחדים. היה נורא
נורא חם ואני הייתי עם בגדים ארוכים כאלה, זה לא הכי התאים,
אבל לא היה לי אכפת יותר מידי. יותם כבר בטח הלך לבית ספר, אבל
לא ידעתי מתי. לא ידעתי כלום מהחיים המזופתי שלי. אני סתם
הלכתי בלי לדעת לאן ולאיפה וחייכתי חיוכים מזויפים לאנשים
כאילו שסתם הברזתי מבית ספר ואני נורא שמחה והכל סבבה ואני
בדיוק הולכת לקניון עם החברות שלי ולהריץ קטעים על הסרט של
אתמול. תיכננתי לשאול מישהו מה השעה לעזאזל ועד ששאלתי השעון
של המטומטם בדיוק התקלקל ולא היה לי חשק לשאול יותר. בכלל אם
עוד פעם לא היו אומרים לי מה השעה בטח הייתי מתנפלת עליהם או
משהו. יש לי בקרים כאלה. קניתי לי חבילת צ'יפס בקיוסק כדי שלא
יהיה לי  משעמם והתיישבתי על איזשהו ספסל והתחלתי ללעוס, זה
נתן קצת תעסוקה לשיניים שלי למרות שידעתי שזה היה בזבוז נוראי.
סך הכל היו לי 200 שקל עלובים, עד ששאני אמצא עבודה או משהו.
אני חייבת למצוא, פשוט לעבור בין כל החנויות ולשאול אם הם
צריכים אחת כמוני. אבל לא היה לי כח בינתיים והחלטתי ללמוד.
קראתי בספרים של המקצועות שהייתי אמורה ללמוד היום וסיכמתי
במחברת, רק במתמטיקה לא הסתדרתי ממש וזה נורא הרגיז אותי. שמתי
את הספרים בתיק. הייתי די רעבה והכרחתי את עצמי לחסוך כסף
ולהסתפק בצ'יפס ההוא  שהיה כמעט גמור והחלטתי שהוא יספיק לי עד
מחר. בשעה חמש בערך הסתובבתי בעיר ושמתי קצת זבל זרוק בפח וזה
גרם לי להרגיש כאילו אני באמת תורמת למישהו ושאני לא נולדתי
סתם, משום סיבה שעד היום אני מחפשת אותה. כלומר, אני מסתכלת
למחר ואני לא רואה כלום, אני רואה סתם ימים חולפים וחולפים
ואני מסתובבת ברחובות ומחפשת. מחפשת משהו בלי לדעת מה.  ואם
היה למישהו אכפת, הוא היה שואל אותי אם זה פחות טוב מהבית.
ואני הייתי עונה שאין לי בית ושהמקום שהוא מתכוון אליו גרוע
מהגיהנום. שהמקום ההוא, עם אותה גדר צהובה ומהודרת ואותה הוילה
הוא המקום המכוער ביותר שראיתי ושאראה. והוא הוא היה שואל אותי
מה קרה שם, כי אני אף פעם לא סיפרתי. ואני הייתי עונה לו שאני
לא זוכרת ולא אזכר ולא אזכור עוד. והוא היה טופח לי על השכם
כמו בספרים ונותן לי יד אמיתית. אבל הדברים האלה קוראים רק
לבנות הכי יפות והכי חכמות והכי מוכשרות והכי מקובלות והכי
רזות והכי... והכי הכל. ולא לאחת כמוני וזה חבל וזה גם לא צודק
אבל אני לא מתלוננת. אמא שלי פעם אמרה לי שרק מפונקים
מתלוננים. כאלה שיש להם הכל מהכל ותמיד היה להם ושמשהו קטן לא
מספיק טוב בשבילהם הם מקטרים עם הטיפשות הזאת שיש אנשים מלבדם.
ואני לא הכי הבנתי אז ואולי גם היום לא כל כך אבל אני לא
מתלוננת. אמא שלי הייתה אישה מאוד חכמה לדעתי. אולי בלי המון
כסף ותואר באוניברסיטה אבל היא ידעה לבשל ולהקשיב ולהבין אותי
ולהסביר. ואני אל בדיוק זוכרת אותה, אני פשוט יודעת. אני יודעת
שהיא הייתה כזאת.       רק צפירה חזקה של מכונית הזכירה לי
שאני בכביש, וגם כמה אנשים צרחו לי לעצור ולהפסיק לבהות
במכונית. "בסדר" צעקתי גם אני ועברתי למדרכה, אנשים עדיין
הסתכלו עליי בהשתוממות. בסוף חזרתי לגינה וקראתי שוב את החומר
במתמטיקה, זה עדיין היה לא ברור במיוחד. הייתי די מיואשת
ופתחתי את היומן שלי. כן היה לי יומן. ורשמתי בו קצת, לא כל
יום, מידי פעם. וסיפרתי לו כל מיני דברים, לאותם דפים לבנים.
והוא ידע עליי כמעט הכל. הוצאתי עט מהקלמר שלי ורשמתי באותיות
גדולות: "יום הבריחה הראשון". זה היה ממש מפגר, אבל לא היה לי
מחק באזור.
"האמת היא שהפעם אין לי דבר מיוחד להגיד. לא ממש. הפעם אני
רושמת מתוך שיעמום. וזה מוזר, כי השיעמום הזה די נעים. בשי
עמום הזה לא שונאים אותי ולא מכים אותי ולא מכריחים אותי ולא
צועקים עליי בלי סוף. ובכל זאת... זה עדיין אותו השיעמום המוכר
הזה, שכשילד אומר לחבר שלו: "תשמע, ממש משעמם לי". הלוואי שלא
היה לי משעמם ולא היה לי רע. אתה חושב שזאת דרישה מוגזמת? אתה
חושב שאלוהים יתחשב בי פעם? רק הפעם? שאולי הוא יתן לי את
האומץ ללכת ליותם ולהגיד שלו שאני מחבבת אותו ושהוא יוכל
להחזיר לי מבט. כי הוא ידע שאני מדברת אליו ושאני לידו, ולא
מסתתרת. והאם אני ממש מטומטמת שאני עדיין מקווה? טוב, זאת שאלה
רטורית כי הבטחתי לאמא שלי לעולם לא אוותר".

פרק ג'- יום ירוק

פגשתי אותה ליד אגף הירקות בסופר מרקט. "דרור" היא אמרה לי
בחיוך, אפילו לא הספקתי לברוח ממנה. זאת הייתה דודה של ליאורה,
האמא המאמצת והמגעילה שלי. קראו לי שוש או משהו דומה והיא היתה
די בסדר, אבל אנשים כמוה רצים לספר לכולם מה שקורה. היא בטח
תספר לליאורה שהיא פגשה אותי ואז ליאורה תאמר לה שברחתי ולמסור
לי שכשהיא תמצא אותי היא תרצח אותי. "אה... שלום" אמרתי מהססת
עם שקית עם לחמנייה ושני מלפפונים. מה את עושה פה ככה מוקדם?"
שאלה בפליאה והביטה בשעונה. "קונה אוכל לבית ספר...." שיקרתי .
"מה פתאום את קונה אוכל לבית ספר? ועוד בשעה כזאת?" חקרה שוש.
"נגמר לחם וקמתי מוקדם כי אני גם רוצה לרוץ קצת לפני שאלך לבית
ספר" אין לי מושג מאיפה הוצאתי את זה, אולי נוי אמרה לי פעם
שהיא נוהגת לרוץ בבוקר מוקדם כדי לשמור על הגיזרה או משהו
דומה. פעם היא סיפרה לי, מזמן, שהיא לא רוצה להיות שמנה כמו
נילי מהכיתה כי אז יותם  לא יאהב אותה והיא צריכה להיות מושלמת
בשבילו. עכשיו הם חברים  ובכיתה שנאתי להביט בהם יחד. הם נראו
כל כך יפים ביחד  ומתאימים כמו שזוהר אמרה להם בחיוך רחב. ואני
הייתי מפנה את הגב ובולעת את הגוש הזה של הקנאה האיומה שלי,
ויודעת שאני מטומטמת. שאני רוצה שיותם יאהב אותי למרות שאני לא
יפה ומוזרה ובחיים לא הייתי אחרת כשאני בעצם מחבבת אותו, הילד
הכי יפה בכיתה. שאם הייתי הוא, לא הייתי מסתכלת אפילו לכיוון
המזופת שלי. "אני מבינה" קולה מפלח את זרם המחשבות המשתלט שלי.
"ביי" אמרתי והפנתי לה את הגב. "ליאורה אמרה לי שברחת" אמרה
בקול נוקב מאחורי. "אז למה שלא תרוצי לספר לה?" אמרתי בקול
צונן. "אני בהחלט אספר, את עושה שטויות.את יודעת שאני אף פעם
לא האמנתי לה שאת טיפשה ומטורפת אבל המעשים האלה שלך... בריחה?
תתביישי. ליאורה ומאור תמיד אהבו אותך ונתנו לך הכל" אמרה שוש
בכעס. "הם לא, שוש" אמרתי לה בשקט והלכתי לשלם. אכלתי את
הלחמנייה לאט, בגינה והממטרות הרטיבו אותי. זיוה עדיין לא
נראתה בשום מקום ואחרי שאכלתי, לא היה לי חשק ללמוד אז החלטתי
לשאול בחנויות אם הם צריכים עובדים או משהו כזה. כולם אמרו לי
שלא תודה והם יסתדרו גם בלעדיי טוב מאוד.  אחרי עשר חנויות
בערך התייאשתי לגמרי, בהנחה ש"אולי מחר". פתאום הכל נראה שחור
כל כך, הנחתי שאמצא עבודה נורמלית ואחסוך כסף לדירה  עם שותף
ולא אצתרך לישון בגינה מוזנחת.   אבל זה לא היה כך. כל החיים
שלי לא היו כך. מן סיוט מתמשך שכזה, הבדידות צרה עליי ופתאום
הכל נהיה חשוך.