שוב דף חלק,
ושוב המילים נמסות אל תוך נייר,
מתיכות את דרכן, מבעד לדפנות חדרי ליבי,
חורצות קליל את השולחן,
כמו דמי, מטופפות,
ונוטפות לאיטן על הרצפה.

השעה מאוחרת, היום לא ידוע, לא ברור,
המבט מרוחק, התחושה של מחנק,
קוראים לזה געגוע, ניצוץ של רגש מהוה,
אבל למשהו מוכר,
קול שבור שקורא,
לתהות בעבר.

עשן של סיגריות, ניחוח מתקתק, קצת חריף,
שמיים שחורים, כוכבים, אנשים יחפים רוקדים על רציף,
לחישות אהבה או יאוש, בטון נעלם, בצלילים חרישיים,
נקיפות של קנאה, תוקפות, קפריזות גועשות ודועכות בגלים.

שוב, חוזרים להווה,
לדף הלבן,
הזכרון מתכווץ, בכאב, לצוהר קטנטן,
מתיישבים וכותבים,
על שמיים כחולים, על שדות אושר קצורים,
ועל ים,
על עת לחלום ומיד להתפכח בשקט,
ועל עת לחיות ככה,
סתם.