מעניין אם גם הוא חושב עלי עכשיו, שאלה בליבה בעודה ממתינה
בתחנת האוטובוס בחיפה. לידה ניצב ספסל עם שני כסאות, על אחד
מהם ישב מישהו וקרא עיתון, על השני ישב קרטון השוקו שלו. זה
היה יום שרבי, והיא היתה עייפה מהנסיעה הארוכה ברכבת מתל אביב.
היא היתה צריכה לבקש מהאיש שיזיז את קרטון השוקו שלו כדי לשבת.
זה גרם לה מאוד לא לחבב אותו.
כמחצית השעה מאוחר יותר כבר עלתה על האוטובוס. מולה ישב אדם
מבוגר, לבושו מרופט, נעליו בלויות ופניו מכוסות הזיפים לבשו
הבעה שהזכירה לה מעין בולדוג עצוב. הוא ביקש מהאיש שישב לידה
את העיתון, שכעת היה מגולגל בחיקו. תחילה הוא הסכים, ואז נזכר
"אה... אני יורד בתחנה הקרובה". פניו של הבולדוג העצוב לא שינו
את הבעתן כדרכם של אנשים שאינם מצפים עוד לדבר בחייהם. אך
כעבור שניות בודדות התחרט בעל העיתון, אמר שגם ככה סיים כבר
לקרוא, מסר במהירות עיתונו ודילג החוצה מהאוטובוס שבדיוק עצר
בתחנה.
והיא חשבה שיש גם אנשים כאלה, שבהתחלה קשה להם, אבל בסוף גם הם
מזיזים את השוקו או מוותרים על העיתון, וזה עדיף על כלום.
ובעצם די נחמד.
היא הביטה החוצה מן החלון בעוד האוטובוס מטפס במעלה הרי חיפה,
הים שבחוץ געש, והשמש יקדה באותו אופן מיוחד של השרב הראשון של
הקיץ. מחשבותיה נדדו (בעצם מחשבותיה תמיד נודדות) לאותו הלילה
לפני כשבועיים. זה היה אחרי שגילתה שהעדיף ללכת לים עם ידידה
שלו ולא איתה. כן, עכשיו זה נראה ילדותי, אבל זה לא היה רק זה.
כבר תקופה היא מרגישה שהיא מוותרת על החיים שלה בשבילו, ולו
בכלל לא אכפת. אף פעם לא לוקח אותה לשום מקום. היא הרגישה
כאילו הוא מתבייש בה, או סתם לא רוצה לראות אותה, כאילו היא
חסרת משמעות. נמאס לה להרגיש חסרת משמעות. אז היא בכתה כל
הלילה, אבל אח"כ הם דיברו, והוא הסביר הכל בסיבות הגיוניות
כאלו מהסוג שגרמו אפילו לה להודות שהוא צודק.
ולמחרת הוא לקח חופש במיוחד כדי שיוכלו לבלות קצת זמן ביחד.
ובבוקר הם הכינו ארוחה ממש טעימה. ובסוף השבוע האחרון לקח אותה
להיפגש עם כל החברים שלו, ומשם נסעו למסיבה ממש מעולה.
וכשהגיעו אחר כך לדירתה הוא אמר שהיה נורא כיף, ושחבר אחד שלו
אמר שהיא חמודה ממש, וחבר שני אמר שהיא מאוד יפה. והיא חייכה,
כי כל הבחורות אוהבות לשמוע שהן יפות. ושלשום הוא התקשר לומר
לה שהוא מתגעגע מאוד, ושאף פעם לא היה לו כל כך טוב עם משהי,
סתם ככה. הערב הם יפגשו.
עכשיו היא הולכת לבקר חברה בחיפה, לטיול קטן, ואולי גלידה, ואז
לחוף הים. והעיקר שנגמר כבר השבוע הנורא הזה. היא נאלצה להישאר
עד מאוחר בעבודה כל יום, ולפני יומיים התעלפה. והיא לא ישנה כי
יש לה חלומות רעים בלילה. אבל לא הלילה.
הלילה הם ישנו מחובקים יחד, כמו שהם ישנים תמיד. ובאמצע הלילה
כשהוא יהיה רעב הם יאכלו פיתה עם לבנה במיטה, וגם קצת עוגיות
מלוחות כאלה שהוא אוהב, וגם היא אוהבת, אותו. אולי היא תגיד לו
את זה היום ואולי פעם אחרת. זה כבר לא כל כך חשוב כי פשוט טוב
להם ביחד.
האוטובוס עצר, היא הביטה בשעון. השעה היתה אחת בדיוק.

אי שם במרחק של עשרות קילומטרים מתחנת האוטובוס בה ישבה בחיפה,
באויר הלח של תל אביב, הוא ישב על ספסל בפינת העישון. היום יום
לים ולא לשום דבר אחר חשב בלבו. דגדוג קל התגנב לקצות שפתיו
וחיוך חבוי טיפס על פניו. ושם באותו רגע, לשבריר שניה, חשב כמה
הוא מתגעגע אליה.