מיכל הדליקה את נרות השבת ושפתיה נעו בתפילה. היא התיישבה ליד
שולחן האוכל, בירכה על הדג, בצעה את החלה וטבלה בקערת הטחינה
שהייתה מונחת לפניה, היא מזגה כוסית יין ושתתה בשקיקה.
אוה, כמה בודדה אנכי! חבל שאין גבר לצדי שיקדש על היין, יפטפט
איתי ו... היא לא העזה להעלות את תשוקותיה על דל-שפתיה.
מיכל הייתה בת עשרים וארבע שנים, בחורה ממוצעת לכל דבר - לא
גבוהה מדי ולא נמוכה, לא חכמה ולא טיפשה, לא יפה ולא מכוערת,
אך דבר אחד היה ברור, היא האמינה בכל לבה באלוהים, אלוהי
ישראל! היא השתדלה לקיים את כל מצוות הדת קלה כחמורה ככל אשר
ידעה והבינה, אך תמיד יימצאו מלעיזים שיטילו בכך ספק. בינינו
לבין עצמנו אין לדבר גבול ברור. רבי הלל הזקן קבע שתמצית דת
ישראל היא "ואהבת לרעך כמוך" ובכך כאילו הוריד את יתר המצוות
למעלה שנייה ושלישית, בעוד אחרים, שלמזלנו הולכים ומתמעטים אך
רק לפני כמאה שנים הם היו רבים מאוד, פוסקים שיש לדחות את
מצוות ישוב ארץ ישראל לימות המשיח... כך הם פני הדברים: איש
איש ורבו, איש איש ובלבולו.
מיכל מאוד אהבה את המצווה "ואהבת לרעך כמוך", אכן לאחר שסיימה
את שעות העבודה כאחות רחמנייה בבית-החולים, הייתה עוסקת
בעבודות התנדבות שונות בבית תמחוי לעניים, סייעה לקשישה חולנית
חינם אין כסף ועוד. בשעת חצות עייפה ורצוצה הייתה עולה על
יצועה, ישנה שש שעות ואצה חזרה לבית-החולים. זו הייתה שגרת
חייה - משמימים או מרתקים על-פי נקודת ההשקפה. מיכל טרם זכתה
לקיים "מצוות פרו ורבו", והדבר הציק לה, "אני לא מספיק מושכת
כדי להשיג את הגבר שאני רוצה בו, ואלו שרוצים בי הרי שאני לא
רוצה בהם" סיכמה לעצמה את הבעיה. בהיותה בחורה מאמינה לא קיימה
יחסי מין בטרם נישואין, אך התשוקה התעוררה בה שכן ההורמונים
פועלים ללא הבדל גזע, דת ומין.
"אולי אחזור בשאלה?" עלו בה הרהורי כפירה כשלא הייתה יכולה
לשאת עוד את הבדידות. "לא, זה לא שחסר בחורים דתיים, אלא שאני
פשוט לא פוגשת בהם. בבית החולים כל אנשי הצוות שאני פוגשת הם
חילוניים, וממכריי בשנות הנעורים התנתקתי מאז שעזבתי את המושב
הקטן בו נולדתי והחלטתי לעבור לעיר הגדולה". היא נזכרה בחברתה
הטובה בת-שבע, בת רב ורבנית צדקנית שבגיל שבע עשרה הגיעה
למסקנה הכאובה: "אני בעד אהבה חופשית, אני רוצה לחוות דברים
רבים בלי להתחייב לחיי משפחה, ללמוד באוניברסיטה, ורק אח"כ
כשאגיע לבגרות לבחור לי בן זוג קבוע, ולבוא בברית הנישואין. אם
הדבר כרוך בנטישת האלוהים, אז אעזוב כל דרך אמונה", אמרה
ועשתה. מיכל התאכזבה לגלות שבת-שבע הייתה עקבית בדרכה החדשה.
היא סיימה לימודי כלכלה באוניברסיטה והחלה לעבוד בבנק, אלא
שעיקר מעייניה היו בעושק קשישים - היא צברה מיליון וחצי דולר
לאחר שרוקנה את חשבונותיהם של עשרים ושניים קשישים, והותירה
אותם חסרי כל.
"למה עשית זאת?"חקרה אותה מיכל.
"אם אין אלוהים הרי שאין בעולם שכר ועונש, אין גם חיי העולם
הבא, כך שאינני צפויה להצלות באש גיהינום על חטאי, אז מה אכפת
לי?!"
"איך הקצנת כל כך?" נחרדה מיכל, "כמה מסוכן לעזוב את אלוהים".
"את תוותרי בבדידותך, ואני גם בכלא אמצא לי אהבה", התגרתה בה
בת-שבע.

מיכל אכן נותרה בבדידותה. השנים חלפו והיא כבר בת עשרים
ושמונה, וטרם מצאה חתן כלבבה, אפילו שרותי השדכנות לא צלחו.
הבחורים שפגשה אף שהיו חובשי כיפה ביקשו לנסות גם את מיניותה
אולם משסירבה בתוקף, נהו אחרי נשים אחרות, חילוניות ואף דתיות
שהקפידו פחות. היא חשה עצמה במלכוד ותסכולה גבר.
ואז ארע המקרה, אם טוב אם רע - עוד נראה.
מיכל ניצבה כדרכה בדלפק האחיות בבית-החולים, ממתינה לשעת חלוקת
התרופות, שום דבר לא היה ביום זה שאותת על הצפוי לקרות. ענני
נוצה כיסו את השמיים, הציפורים צייצו כהרגלן, חולים התאשפזו
בבית-החולים, אחרים השתחררו - יום של שגרה.
לפתע נכנס למחלקה גבר גבה-קומה חובש כיפה סרוגה וניגש לדלפק
האחיות.
"היכן מיטתו של אברהם כהן?" שאל בקוצר רוח. מיכל הרימה ראשה
ולבה קפא במקומה. הגבר שמולה כבן שלושים היה, כאמור אדיר
מימדים, בעל עיניים תכולות עמוקות ומפיקות-תבונה, עצמות לחייו
גבוהות ואפו קצר. מיכל הביטה בו וסירבה להשיב לו, כי ידעה
בבירור שמיד עם תשובתה הוא יעלם, ואם לא יגלה התעניינות בנושא
מסוים הנוגע למכרו החולה, שוב לא תראה אותו לעולם. היא הוסיפה
לנעוץ בו מבטים חסרי-תכלית לכאורה.
"היכן מיטתו של אברהם כהן?" חזר הגבר על שאלתו כשהוא לא מגלה
אף עניין במיכל, ממוצעת הקומה וממוצעת היופי.
"חדר שבע" השיבה לו מיכל בחוסר ברירה, והוא הלך לדרכו, מותיר
שובל קסם בנפשה המיוסרת. היא שבה לעבודתה דרך-שגרה.
לאחר שעה קלה חזר הגבר אל הדלפק. מיכל שוב הרימה ראשה מחפשת את
מבטו. הוא הרכין ראשו והסומק עלה על לחייו, אך מיכל לא הבחינה
בכך.
"מה מצבו של אברהם כהן?" שאל לבסוף.
"אתם קרובי משפחה?" השיבה מיכל לכדי לדעת לאיזה דרגת עומק מותר
לה לפרט.
"הוא אבא שלי."
מיכל התקרבה אל הגבר קרבה יתרה. במימדיה הצנועים אף לא הגיעה
לכתפו. היא כמעט נקעה את צווארה אך לא משה לאחור.
"מה שמך?" שאלה שלא לעניין.
"עוזי", השיב במאור פנים. "היכן אתה גר?"
מיכל פתחה בהרצאה ארוכה על מצבו הבריאותי של אביו אף שבדרך כלל
האחיות נוהגות להפנות את השאלות לרופא. היא לא רצתה להפסיק
לדבר, שמא עוזי ילך לדרכו ומי יודע אם תפגשנו עוד. לבה פרפר
בקרבה, אך כפי שחונכה היא חששה להראות זאת כלפי חוץ. לבסוף
סיימה הרצאתה, וכצפוי עוזי נפנה לדרכו.
"האם הוא נשוי? הרהרה מיכל, או (כרגיל) לא שם לב שאני רוצה
בו?"
היא חזרה אל מחשבות הבדידות שלה שליוו אותה כבר כמחצית חייה,
והיא כזכור כבר בת עשרים ושמונה, ונמנעות ממנה כל כך הרבה
מצוות הכרוכות בחיי משפחה, היא חשה היטב בחסר האונים.
מיכל התפנתה לעיסוקיה הרגילים. היא סיימה עבודתה, הלכה לעבודת
ההתנדבות שלה בבית התמחוי, ועוד הספיקה להתקשר בטלפון לשאול
לשלומה של קשישה בה טיפלה, גם כן בהתנדבות. היא הגיעה לביתה
רצוצה ועייפה, סעדה ארוחת ערב חטופה ועלתה על יצועה, אולם
השינה נדדה ממנה.
"אני רוצה את עוזי", אמרה בקול רם באין שומע. "האם אראה אותו
אי-פעם בעתיד, אולי יבוא לבקר את אביו כשלא אהיה במשמרת. הן
מצבו קל והוא ישתחרר בקרוב מבית החולים. "איך אמשוך את תשומת
לבו?" הוסיפה בקול. עפעפיה נעצמו והיא שקעה בשינה, והנה בחלומה
מלאך אלוהים דובר אליה ובפעם הראשונה בחייה.
"סוד גלוי לי אליך! מיכלי!" קרא המלאך דרך חיבה.
"מהו?" הסתקרנה.
"למה האדם גורש מגן עדן, מתוקה שלי?"
"כי אכל מהתפוח".
"לא"
"סליחה. מפרי עץ הדעת", סברה מיכל שזו טעות ולכן ביקשה לתקנה.
"לא"
"מה פשר דבריך, מלאך?"
"האדם גורש מגן עדן כי הסתיר מבושיו וביקש ללבוש עליו כסות!"
"נכון", נדהמה מיכל. "כך אכן כתוב, אך איש אינו מחנך בדרך
זו".
"אמת לאמיתה", המלאך קרב למיכל וסנוור אותה באורו, "העירום
מדליק את זיק התשוקה, והתשוקה מובילה לאהבה חופשית פורצת
גבולות ומוסכמות, וזאת בקשו כתבי הקודש למנוע! אך אגלה לך סוד,
אין זה סוף פסוק בדבריי ימי האדם ועתידה האהבה החופשית להשתלב
באהבת אלוהים!"
מיכל ניעורה משנתה הלומת רעם. היא נזכרה בחברתה בת-שבע שבגלל
שכה רצתה באהבה חופשית זנחה את אלוהים, והחלה לחטא כלפי בני
האנוש מפני שהפסיקה לפחד מייסוריו של הגיהינום.
היא נרדמה שוב, מצפה להמשך החלום, וכשלא כדרכם של חלומות
שנעלמים עם היקיצה מן השינה החלום הזה נמשך. "קומי מיכל וחטאי
בתאוות הבשרים, אל דאגה, אלוהים אוהב אותך ויגן על תומתך בדרך
נס ואף תזכי באהבת נצח וזרעך יתברך!"
מיכל התעוררה משנתה שטופת זיעה, מתקשה לרדת לפשרם של הדברים.
היא נזכרה בדבריו של חברה הפילוסוף שחזר מאפריקה ובמוחו רעיון
מוזר, שנשמע לה בשעתו מטורף לחלוטין. הוא טען שלפי המסורת,
האתיופים, יהודים ונוצרים כאחד הם צאצאי ליל אהבה סוער בין
שלמה המלך למלכת שבא, שחומת העור, והנה ברך אותם האלוהים והם
העם היחידי באפריקה כולה שלא באו בעולו של האדם הלבן!
עוד הוסיף כפילוסוף כי איסור אשת-איש מן התורה הוא, וחובה
עלינו בכל הדורות לשמר את חיי המשפחה. אולם, תאוות הגבר מוכרת
ומוסכמת ואין בה כשלעצמה כל חטא. עתה בימינו אנו כשכל התרבויות
המפותחות אמצו את שוויון האישה ועם עליית גיל הנישואין יש
לאפשר את שוויון התאווה גם לאישה ככל שטבעה מוביל אותה, ואין
בכך סתירה לדבר האלוהים, כפי שרחב בת יריחו בורכה והונצחה בספר
הספרים.
למחרת מיכל חזרה לשגרת יומה בבית החולים. היא חיכתה לבואו של
עוזי מההתנחלות בית-אל, אולם הוא לא בא, כך גם ביום שלאחריו.
היא כמעט נואשה.
ביום השלישי הוא הופיע במלוא הדרו. מיכל חייכה אליו במתק
שפתיים. עוזי השיב לה חיוך רפה, "מה שלום אבא?" שאל מבלי שגילה
בה התעניינות יתרה.
"משתפר, איפה היית שלשה ימים?" התפלאה מיכל.
"בית-אל רחוקה ", השיב עוזי, "קשה לי להגיע מדי יום".
לפתע, מבלי שתכננה זאת מראש פרצה מיכל לדבריו, כשקול המלאך
מגרונה ואמרה לו: "בוא, תישן אצלי בבית, יש מספיק מקום."
עוזי נדהם לשמע ההצעה. ניכר היה בלבושה של מיכל שהייתה בחורה
דתייה, ולכן ההצעה נראתה לו משונה.
"רעיון טוב", השיב לבסוף.
הוא סיים את הביקור אצל אביו החולה, אחר כך סיכם עם מיכל
שיופיע בביתה בשעה שמונה בערב, לבה פעם בחוזקה והיא התקשתה
להסתיר את התרגשותה.
"אלוהים, הצל אותי מעצמי", השמיעה דברי תפילה, "אני מפחדת
שהלילה אאבד את בתוליי, ובכך במו ידי אמנע ממני שידוך הגון
בעתיד", אולם היא זכרה את דברי המלאך בחלום שאמר שיגן עליה,
והיא החליטה שהפעם תסחף אחר רגשותיה.
אכן הדברים התגלגלו במהירות יתרה. כוסות הקפה אותן שותים במהלך
כל מפגש חברתי טרם רוקנו ועוזי ומיכל כבר היו שקועים בסערת
התשוקה. תחילה עוזי תפש בכפות ידיו הגדולות את לחייה של מיכל
והטה את ראשה כלפי מעלה כשהוא מנמיך את ראשו כדי לנשק את
שפתיה. מיכל נעמדה על בהונות רגליה שלא להחמיץ את המגע החם.
יתכן שהייתה מסתפקת בכך, אולם כוח רגליה כשל בעוד תאוותה גברה
מרגע לרגע. עוזי תפש אותה בעדנה וגרר אותה אל הספה. היא לא
השמיעה הגה, מצוות המלאך גברה עליה. עוזי שחש בכך לא החמיץ את
הרגע. הוא פתח במהירות את כפתורי חולצתה של מיכל, הסיר
בהתלהבות את חזייתה, והצמיד את פיו אל הפטמה הזקורה.
עשרים ושמונה שנים ציפתה מיכל בסתר ליבה לרגע זה. בחלומותיה
שאותם למרבה המזל לא ניתן לאסור, חשה בקרבה המחממת של גבר
אהוב, אך ממגע כלשהו ולו הקל שבקלים נמנעה באדיקות רבה. אף
כשהפסיכולוג, חכם אחד , אליו באה להתייעצות, הציע לה לוותר מעט
לעצמה, לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. אך הפעם היו אלו דברי
מלאך-אלוהים! על כך פרויד היה אומר שזוהי משאלת לב שהושמה
בחלום בפי המלאך ועל כך נאמר, "הכל בידי שמים, מלבד יראת
שמים", ומיכל שיראת שמים הייתה, הפקידה גורלה בידי השמים שנענו
לה. לחייו של עוזי האדימו וכך גם לחייה של מיכל. לשונותיהם
נצמדו זו לזו בתאוות אין קץ. עוזי הניח כפות ידיו ומעך קלות את
שדיה של מיכל. היא התרוממה ושקעה בקצב התאווה הגוברת!
לריגוש לא היה כל גבול!
עוזי, ככל גבר ובוודאי גבר שומר מצוות עצר לרגע ומחשבה חלפה
במוחו. "מה לנערה הזו ולכבודה?" היא פגשה אותי רק לפני שלושה
ימים וכבר מתמסרת לי".
מיכל החלה להשמיע גניחות כדרכן של נשים המתקרבות אל סיפוקן.
עוזי הוסיף ללטף את שדיה ובטנה העירומה עוד מעט קט והוא עמד
לפתוח את החגורה שסביב החצאית שלה. אברו כבר היה במלוא זקפתו,
אובדן הבתולים הפך לשאלה של זמן בלבד!
לפתע שלא כדרך הטבע דמה זרם במהירות לאיבר המין שלה, עורקיה
וורידיה התרחבו ונגעו בקצות העצבים המגורים. היא נצמדה בעוצמה
לגופו של עוזי וחבקה אותו בעוז. המילים נעתקו מפיה.
השניות חלפו במהירות והיא לא ידעה נפשה מרוב אושר. אז רפתה
אחיזתה ובטרם הבינה את המתחולל בקרבה, שב המלאך ואמר: "מיכל,
מיכל באת על סיפוקך המהיר בטרם נפרצו בתולייך ותומתך! אין זאת
כדרך הנשים, אולם הנס ארע, קיימת תאוותך ולא הפרת מצוותי עד
תום !"
"די, די אני לא רוצה יותר", אמרה לעוזי והוא נעתר לה.

כעבור ששה חודשים עוזי ומיכל נישאו בטכס רב-רושם בהתנחלות
בית-אל. כעבור דורות רבים התברר שעוזי, שחטא בחטא התאווה בורך
כבועז התנ"כי שלקח לאישה את רות המואביה למרות שלא התגיירה
כהלכה, ומיכל שכמו רות, הלכה אחרי צו-ליבה היו למולידיו של
משיח בן-דוד שקומם את העם, מן הפרת ועד נחל מצרים.