יוסי היה ילד מיוחד. ככה זה - כל הילדים עם השמות המעפנים הם
ילדים מיוחדים.
כשיוסי נולד הוא לא פקח את העיניים. יכול להיות שהסיבה לכך היא
שהוא נולד בלי עיניים אבל זו רק השערה. יוסי גם לא שמע את
הצעקות של אימו כשהיא ראתה אותו - האוזניים של יוסי לא תפקדו.
יוסי גם לא בכה כשהרופא הכה אותו על הטוסיק לראות שהוא חי, ורק
שפתיו הקטנות נעו מעלה מטה מעלה מטה. ליוסי לא היו מיתרים.
יוסי היה ילד מיוחד.
הרופא אמר לאמא של יוסי שאפשר להסתדר היום גם בלי לראות כלום.
הבעיה הייתה שהוא כן ראה כלום. רק כלום. כל הזמן.
יוסי גם יכל לשמוע כלום. הוא הכי אהב לשמוע את קול הדממה אבל
אם הצלחתי להבין אותו נכון, היא לא דקה בכלל.
דודה של יוסי (מצד האמא) תמיד נהגה לציין בפני הוריו שזה מזלם
שהוא לא יכול לדבר כי ילדים של היום זה לא ילדים של פעם ולכולם
יש פה מלוכלך. אבל יוסי כן יכל לדבר, והוא דיבר כל הזמן רק שאף
אחד לא שמע אותו. יוסי דיבר בשקט. ממש ממש בשקט.
ליוסי היה אף. אף גדול ומגושם, שאיתו יוסי יכל להריח הכל.
הכל. יוסי הריח את ריח האביב, ואת המסריח הזה שמופיע בכל פעם
שמשהו חשוד קורה. ליוסי גם היה חוש טעם מפותח. מאוד מפותח.
יוסי יכל לטעום הכל. יוסי טעם את טעם החיים וגילה שהוא לא
משהו. הוא גם טעם פעם את כל אותם הטעמים שמופיעים במקרא ואפילו
שהיה להם טעם של פעם הם היו די בסדר.
יוסי היה ילד מיוחד ולכן כשגדל הוא נשלח לבי"ס לילדים מיוחדים
אבל אף פעם לא היו לו חברים. הוא היה מיוחד מדי.
כשיוסי היה בכיתה ב' אמא שלו מתה מסרטן. יוסי ידע שהיא הולכת
למות.
ההורים של יוסי אף פעם לא היו עשירים במיוחד ומיטב כספם הלך
למימון הלימודים המיוחדים ליוסי ומימון הטיפולים לסרטן של
אימו.
דודה של יוסי ואביו נהגו להמר - הוא בלוטו והיא בטוטו, גם לזה
הלך מיטב כספם של הוריו. דודה של יוסי נהגה תמיד לומר שבטוטו
יש יותר סיכויים מהלוטו. אמרה וצדקה.
כשיוסי היה בכיתה ד' דודה שלו זכתה ב-10 מיליון שקלים. אבא של
יוסי לא. אני מניחה שחשוב לציין שאבא של יוסי פוטר מעבודתו
כשיוסי היה בכיתה ג' ומאז לא מצא עבודה. את דמי האבטלה הוא היה
מבזבז על כרטיסי גירוד.
אם כן, אבא של יוסי היה מובטל. מובטל ואלמן. מובטל, אלמן
ושוביניסט. מובטל, אלמן, שוביניסט ועם גיסה עשירה יותר ממנו.
הרבה יותר ממנו. גיסה עשירה שאמרה לו להמר בטוטו. היא אמרה
לו.
מובטל, אלמן, שוביניסט, עם גיסה עשירה יותר ממנו וילד נכה
(סליחה מיוחד) שקצבת הסעד שלו תמיד אחרה לבוא.
כשיוסי היה בכיתה ה' אבא שלו היה ז"ל.
דודה של יוסי (אותה אחת מצד האמא) מיד לקחה את העניינים לידיים
מאחר שהיא הייתה שארית הבשר האחרונה שנותרה ליוסי. היא אהבה
אותו כאילו היה בנה.
כשיוסי היה בכיתה ו' הוא הלך לבי"ס. כשעברה המחצית הוא הלך
לאיכילוב ובתחילת כיתה ז' הוא שוב חזר לבי"ס עם שינוי אחד
קטן.
בתחילת כיתה ז' לדודה של יוסי נשארו 5 מיליון שקלים ויוסי כבר
לא שמע כלום.
הוא שמע.
במחצית השנייה של כיתה ז' יוסי החליט לעבור את הכביש. מה, הוא
לא בן אדם? הוא חשב. גם לו מותר פעם אחת לעבור את הכביש. כן
כן. זו מדינה דמוקרטית וזו זכותו המלאה לעבור את הכביש. הוא
אפילו ידע איפה מעבר החצייה. כשיוסי הלך על מעבר החציה הוא
שמע. הוא שמע את הקולות המבוהלים של האנשים שלא מבינים איך
נותנים לילד ללא עיניים לעבור את הכביש. אבל ליוסי היה מקל
והוא סמך עליו. יוסי המשיך לצעוד על המעבר ואז הוא נפל. כשיוסי
קם הוא ראה את הקץ אך כה הורגל שלא לשמוע שלא הבין מאיפה עשויה
דממת המוות לנחות עליו. כשיוסי הגיע לצד השני של מעבר החצייה
הוא לא ראה. בכלל. אפילו כלום. הוא גם לא סיים את המשפט שהוא
אמר בשקט בשקט. הוא אפילו לא טעם את המרירות של האנשים כשהנהג
יצא מרכבו. הוא גם לא הריח את הפחד של הנהג כשהלה הרים את ראשו
בעדינות ולא שמע את צרחות ההיסטריה של האנשים למראה הדם שזלג
מראשו. הוא גם לא הרגיש את הידיים החסונות שמיהרו לעלות אותו
על אלונקה. זה כבר היה מאוחר מדי. יוסי לא הבין שהדממה המוחלטת
תיפול עליו מצופר המכונית שפגעה בו שניות ספורות לאחר מכן
והעיפה אותו לצד השני. יוסי היה ילד מיוחד.
היה.