זה מגעיל. מה אני לא יודעת שזה מגעיל? רוכנת אל האסלה הפה מלא
בטעם חמוץ מעורב עם מתוק, מר מלוח מר. הצבעים מתערבלים מולי,
אדום, לבן, הקרמיקה מחזירה אלי מבט של עצמי. מי אני? מי אני?
זאת אני?
לא, אני לא עושה את זה הרבה. רק בתקופה האחרונה. באמת. רק כשרע
לי עם כמה שאכלתי. היד, הפה, הכול דביק ומלא רוק. משתיקה קולות
של חנק שאף אחד לא ישמע.
באמת לא רוצה שישמעו. באמת רוצה להראות אחרת. ככה. כי לא אוהבת
להיות אני. אז מה אם עברתי את הגיל. אז מה אם יש לי הכול. אז
מה אם אוהבים ודואגים, אז מה אם יש לי אחריות לא רק על עצמי.
לא אוהבת.
לא טוב.
לא רוצה.
יודעת שאין לי את מי להאשים. ואולי אין על מה. אז מה?
נכון אני עושה את זה. נכון אני יודעת מה הייתי אומרת לכל אחד
אחר. אבל עכשיו לא אכפת לי. באמת לא חשוב לי. כמו אז, עם
הסכין.
אמרו שהשתיקה אמרה הכול. שקר! היא לא אומרת כלום.
דמעות צורבות את עיני. שונאת? לא בטוח. יותר טוב ככה. מתכופפת
פעם נוספת, אחרונה ודי. מנגבת את האצבע בנייר טואלט, מנגבת
מסביב שלא יראו. לא רוצה שידעו, יותר טוב ככה.
כשאני מתרוממת העולם הזה נראה הרבה יותר מלאכותי. כאילו אי
אפשר לסמוך על שום דבר ששם שהוא באמת שם. שוטפת את הפה עם הרבה
מים, לוקחת מסטיק אם יש. חוזרת אל כולם, או אל הטלוויזיה, או
אל הספר, או אל הטלפון. לאט לאט חוזרים הצבעים.
ותבין זה לא ככה. יש לי חיים מלאים ויוצרים ואמיתיים. יש בהם
אנשים אמיתיים וחלומות ותקוות. יש לי עולם שלם אולי יותר מלרוב
האנשים בעולם כולו.
כמה אפשר להיות לא שלם עם מי שאתה? כמה אפשר כשזה מי שאני? ומי
אני?! מי אני?!
די, עברת את הגיל.