פעם חברה שלי הלוותה לי מצלמה דיגיטלית לכמה שעות. כל כך שמחתי
שקפצתי עליה ומחצתי אותה וחברה אחרת שלי חטפה לי את המצלמה
והתחילה לצלם אותנו מחובקות ונמחצות על המיטה.

הייתי כל כך שמחה, גאד, כמעט גמרתי מרוב אושר.

הלכתי לי הביתה ובדרכי צילמתי כל דבר שנראה לי שווה צילום.

פרחים ססגוניים, צבעוניים ולפעמים לא.
עצים שנראים בול אותו הדבר בכל התמונות.
מכוניות ישנות ומתקלפות או חדשות ומשופרות.
בניינים שהולכים להתפרק עוד מעט או גורדי שחקים.
פנסים מנופצים כמו חלומות של ילדים מתבגרים.
אנשים עצובים, אך מרוצים, משום מה.
אבל לעולם לא יצא לי לצלם עוד חתולים כה חמודים כמו באותו
היום.

כשהגעתי הביתה הופתעתי לדעת שאמא שלי קוראת בדבר מה, ספר מוזר
וורוד כלשהו. כשהתקרבתי, נוכחתי לדעת שזה היומן הסודי שלי,
שהיה חבוי מתחת למיטה שלי במשך שנים.
הרגשתי כה מושפלת באותו הרגע ולא שמתי לב שהמצלמה של חברתי
צנחה לה לרצפה במהירות והתנפצה לרסיסים.


כה בכיתי באותו הלילה. הייתה זו מצלמה יקרת ערך שאין ברשותי
לקנות או לתקן.

כשגדלתי והפכתי לצלמת, מצאתי מצלמה דומה למצלמה ששברתי לחברתי.
קניתי את המצלמה המדוברת והתלבטתי אם לשלוח אותה לחברתי לזכר
ימים עברו.

עדיין לא החלטתי.

[10.06.2005]